17 אמהות, 17 סיפורי דיכאון אחרי לידה, ספר אחד

"חס וחלילה שלא תעזי לומר בקול שאת לא באמת מאושרת. הרי כל כך חיכית לו. אבל תכלס עכשיו את לא מרגישה כלום לחבילה הזו. בסתרי מחשבותייך יש רגעים בהם היית רוצה שהוא אפילו יעלם, שאת תיעלמי ושהחיים הקודמים ישובו אליך, כמו גם השינה והשלווה וכמו גם הגוף היפה שהיה לך…" 

(מתוך "הדובה הגדולה")

אני רוצה לשתף אתכם ב"סוד המלוכלך של האמהות" – דיכאון אחרי לידה. אחת מתוך 6 יולדות סובלת מדיכאון לאחר לידה בעוצמות שונות. וגם אני בתוך הסטטיסטיקה הזו. אני ועוד מאות אלפי אמהות אחרות. לפני תשע שנים, כשילדתי את בני בכורי, עולמי התהפך.  והנה אני בבית עם התינוק, הידיים שלי רועדות, אין לי מושג איך מתפקדים. הוא בוכה וצורח, יש לו גזים או משהו אחר. אני מנענעת, מחבקת, שרה, מחייכת אליו שלא ירגיש שאני עצובה. אני עייפה ורעבה, ומלאת חרדה לצאת איתו החוצה והכל נראה לי מפחיד ומסורבל, אין לי כוח להוריד את העגלה והתינוק במדרגות, אין מעלית, והגוף שלי מרגיש מפורק.

אני פוחדת ליפול איתו, מרגישה חולשה עצומה ברגליים ובכל הגוף. אני לבד בבית. שמה דיסק ומתנגנת לה מנגינה לפעוטות, שאמורה להרגיע, אבל ככל שאני שומעת אותה, אני נכנסת לבכי שאינו נגמר… מחכה לשעה חמש וחצי בערב. והחל מהשעה חמש אני סופרת את הדקות שעוברות בשעון הדיגיטלי. העיניים שלי על השעון, חמש ועשרים, חמש עשרים ואחת, חמש עשרים ושתיים, וכל דקה היא נצח, מחכה לבעלי שישוב מהעבודה.

הילד על השדיים שלי, אני עוצמת עיניים ומתפללת לא להתעלף עליו.

בן זוגי נכנס, הוא שואל למה אני לא מחייכת? אומר שלא נחמד להיכנס לבית שאני באנרגיה כזו.

צילום: אידית פישר כץ

הערב יורד. עוד לילה של הנקות כל שעתיים ובכי, נכנסת למיטה, והמיטה מתרטבת מאגלי זיעה, מהחלב שמטפטף,  מהפרשת זיעת ההורמונים שלאחר לידה ומזיעת החרדה. מחר אזמין שוב את יועצת ההנקה. לא אכלתי נכון, הגרון שלי יבש, הלב דופק ואני מתפללת.

כאוצרת אמנות, במהלך ההתאוששות התחלתי לחקור את הנושא בתולדות האמנות והבנתי שיש שם טאבו של שתיקה. אמנם מדברים על יחסי אם-תינוק בהיבטים שונים בדימוי הוויזואלי המתגלגל, אבל נושא דיכאון אחרי לידה כמעט ואינו מופיע מסיבות שונות. שנתיים לאחר הלידה החלטתי לצאת בתערוכה בנושא שנקראה "אי-מהות", ולאחריה התחלתי להפיץ את הבשורה, לספר את סיפורי האישי, ולהעביר ידע אודות זיהוי, איתור וטיפול, בהרצאות ברחבי הארץ.

בעקבות ההרצאות והמפגשים עם מאות נשים שחוו דיכאון אחרי לידה, מטפלים ותומכות לידה, התחדד  לי כי מעבר לבושה וההסתרה סביב הנושא, הרי שגם בספרי ההכנה ללידה והורות הקיימים, מקדישים במקרה הטוב פרק אחד מעורר חרדה לנושא. במרחב הציבורי לא ששים לדבר על "הסוד המלוכלך" ולעיתים הסוד נותר בין האם לתינוקה. רק הוא חש בסתרי נפשה. אמנם בשנים האחרונות מתעורר שינוי חברתי במתן לגיטימציה לדבר על זה אבל עדיין ישנם מגזרים שלמים שמתביישים בתופעה ומשקיעים אנרגיה רבה בהסתרתה, שמא ידבק כתם בשלמות המשפחה, או שמא האם תחשב ל"משוגעת" המהווה סכנה לתינוק אם יוודע הדבר לסביבתה. פעמים רבות האישה עצמה נמנעת מלהתעניין בנושא, לפני ולאחר לידה, מפחד שמא התעניינותה עלולה לגרום לדיכאון להופיע אצלה.

נשים רבות מתאכזבות, המומות, ומופתעות מהתחושות שעולות בהן אחרי לידה, רובן בטוחות שהן היחידות שמרגישות כך, וחשות הקלה עצומה כשהן מבינות שהרגשות הללו הן בעצם טבעיים ואופייניים לנשים רבות.

צילום של האמן האיראני טיגראן טציטוגדזיין (Tigran Tsitoghdzyan)

החלטתי לצאת עם הספר "הדובה הגדולה" – המכיל את הסודות והסיפורים של 17 אמהות לביאות מתחומים וממגזרים שונים, שחוו דיכאון אחרי לידה ומדברות על זה. בין המשתפות בסיפורן: אורנה פיטוסי, אחינועם ניני, יעל קידר, קרוליין לנגפורד, וגם סיפורה של אישה דתיה שחוותה דיכאון אחרי לידה לאחר הלידה החמישית, וכן סיפור על אמא שעברה טיפולי הפרייה שנמשכו כשמונה שנים ולאחר שהתינוק נולד, אוי לבושתה, היא חוותה דיכאון אחרי לידה. וגם סיפור על אמא אחרת, חד הורית, שנערכה היטב אבל  לא לקחה בחשבון ש"דווקא" היא תחווה דיכאון אחרי לידה.  כי הרי ילדים זה אורה ושמחה ואנו "אמא אדמה", אז איך נדבר על זה?

"למרות שאכלתי הרבה שוקולד, כי זכרתי שמתוק עושה שמח או משהו, בכל זאת הלכתי והצטמקתי. הרגשתי כאילו יש בתוכי "פאקמן" שאוכל אותי מפנים. הגעתי ל 47 קילו. כשהייתי נתקלת בקירות, היו נשארים לי סימנים כחולים בעצמות האגן ופעם אחת הקטנה שלי אמרה לי שהיא פוחדת שאפול וישברו לי עצמות הלחיים שבלטו כמו ניצולת שואה. ופעם הלכתי לשלם חשבון חשמל והפקידה הסתכלה עלי, הצביעה על עצמות הבריח ועל הרווח שבין שדיי השדודים ועל העצמות שבלטו ביניהם ואמרה "תראי אותך ממי, את כולך עור ועצמות… תאכלי משהו", והמבט החומל שלה הפיל אותי עוד יותר, כי כבר אי אפשר היה להסתיר את החושך הזה שניסיתי להסתיר מאחרים ובעיקר להסתיר ממני. וכבר לא היה לי כוח להסביר לה שאני כן אוכלת, אבל שמשהו אחר אוכל אותי. מבפנים. 

(השחקנית אורנה פיטוסי, מתוך "הדובה הגדולה")

אורנה פיטוסי בחגיגת יום הולדת שנה לבתה, 2006

מטרתו העיקרית של הספר היא לתת מקום לתופעה ומתוך כך – לגיטימציה לאם לחוש את תחושותיה המורכבות. לאפשר לאם לשקוע בעולמות אחרים שהיא יכולה להזדהות איתם. פרקים-פרקים בין הנקה להחתלה, בין בכי לייאוש. והנה, על שולחן הסלון, יונח לו הספר – ואפשר לדבר עם המשפחה והסביבה על הנושא, לדעת לזהות ולבקש סיוע, ללא בושה ובלי רגשות אשם. האמהות שבחרו לשתף בסיפוריהן אודות התמודדתן בתקופה חשוכה זו, מאפשרות לנו להזדהות, לזהות ולנרמל את הדיכאון כעניין "טבעי" ושכיח, להסיר את הבושה ולהפנים כי אמהות רבות חוו את החוויה הזו והתגברו. ניתן – באמצעות רגישות, הכלה, קשב, מתן עזרה וטיפול באמצעים שונים – להקל ולסייע לאם המצויה בתקופה קשה זו לצאת מהמשבר.

"העולם אין לו סבלנות לאישה במצב כזה, תסתדרי-תחזרי! מהר מאד לאחר הלידה, האופוריה התחלפה לשוק שעבר לדיכאון. ילדתי ממקום של עצמאות, הצלחה וניידות והרגשתי שאני נופלת בבת אחת לבית כלא של האימהות, זה היה קשה מנשוא… הייתי אומרת לבעלי – 'פעם אשתך היתה כוכבת, היום היא רואה כוכבים'. התחלתי להעריץ את המין הנשי, כל גברת עם סלים נראתה לי אמזונה, אלילה, איך היא עשתה את זה? וכמה ילדים יש לה? התחלתי להעריץ נשים משוק הכרמל. הדיכאון שלאחר הלידה היתה החוויה המטלטלת בחיי ויצאתי אחרת"….

…תמיד חשבתי שאני לא צריכה עזרה מאף אחד, כילדה גדלתי במשפחה תומכת נרחבת, שבט תימני באמצע הברונקס בניו יורק. הדיכאון הבהיר לי שלמעשה אין לי את התמיכה הזו כעת, הייתי המומה מכך, ולאט לאט התובנה חלחלה בי שאני חייבת עזרה, כמו גם לצאת מהבית ולו רק לטיול למכולת. לצאת, לצאת, רק לא להישאר בבדידות בבית. בדיעבד אני מבינה שהיה חסר לי גם הומור, לצפות באיזו קלטת של לואיס סי קיי או כל דבר אחר מצחיק, היום אני ממליצה לצחוק הרבה, לצחוק שעה ולהשתחרר, לאלץ את עצמך לצחוק ולומר לעצמנו היגדים חיובים כל הזמן כי כי אנו ברות מזל שיש לנו ילד, אנו בסדר, ובסדר לומר זאת לעצמנו שוב ושוב כמו מנטרה. את צריכה לחזק את עצמך ולהפעיל כל טכניקה שתסייע לך לצאת מהמקום השחור הזה. כאשר לבעל יש תפקיד מאד חשוב כיוון שהאישה לא ממש במצב של הגיון ושפיות ולגברים חשוב הגיון וסדר ברוב הפעמים הם נבהלים חושבים שזה אשמתם, אז המסר שלי לגבר הוא שהדיכאון אינו קשור אליך, תעשה מה שאתה יכול  כדי לסייע, כשאתה נכנס הביתה קח את התינוק וצא החוצה איתו, שיבכה לך בחוץ, את הסידורים תעשה לפני שאתה נכנס הביתה, רק קח את הילד וצא איתו לטייל, שהאמא לא תשמע אותו בוכה, ואל תתקשר אלי לשאול מה עושים, תתמודד. הבעל צריך להבין שאמנם הוא חייב לחזור לעבודה, אבל כשהוא שב הביתה, שיקח פיקוד, שיתן לאמא לשכב כמו זומבי לנוח על הרצפה כי זה מה שהיא צריכה…"

(אחינועם ניני מתוך ה"דובה הגדולה").

והנה חלקיק מסיפורה של קרוליין לנגפורד אמו של העיתונאי ליאור דיין:

"אני זוכרת כשגיליתי לראשונה שאני בהיריון. אסי חזר מהמלחמה בלבנון וכששמע את החדשות האלו, היה נרגש לגמרי. לא הייתי בטוחה איך אני מרגישה מאחר וזה לא היה משהו שפינטזתי עליו קודם. מעולם לא הייתי ליד תינוקות וכילדה לא שיחקתי בבובות, אבל כשראיתי את העונג של אסי חשבתי לעצמי, "אוקיי, אני טובה עם חיות בעלות ארבע רגליים. אני בטוחה שאהיה בסדר עם אחת בעלת שתי רגליים" (מתוך "הדובה הגדולה")

קרולין לנגפורד, 1981

 

קרולין לנגפורד, 1982

על מנת ללדת את הספר החשוב הזה, שעשוי לסייע לאמהות שבדרך, אנו מבקשות את החיבוק והסיוע שלכם, נשמח אם תתמכו באמצעות רכישה מוקדמת של הספר על מנת שהספר החשוב הזה יצא לאור, כי כל רגע נולדת אמא.

מעוניינות לקרוא ולתמוך בהוצאת הספר? הקליקו כאן

 

אחינועם נינידיכאון אחרי לידהקמפיין מימון המונים