לידה, חלום ומציאות: הלידה שציפיתי לה וזו שהתרחשה באמת

כל אחת וסיפור הלידה שלה. כל סיפורי הלידה שונים מאד זה מזה, אבל יש לכולם דבר אחד במשותף – כמעט תמיד יש התפתחויות בלתי צפויות: מי שציפתה ללדת מהר ובקלות, נתקעת עם זירוז ליומיים ולהיפך- מי שהייתה בטוחה שהלידה שלה תהיה ארוכה, יולדת תוך שעתיים רגע אחרי שנכנסת למחלקה (או אפילו באוטו). איכשהו, תמיד מתקיים פער בין מה שחשבנו שיקרה לבין מה שקרה.

כולנו אוהבות לספר את סיפורי הלידה שלנו. גם אם אנחנו רק מתכננות ללדת, אנחנו תמיד נשמח לשמוע סיפורים של אחרות, כדי להגיד לעצמנו: "וואו, גם אני רוצה ללדת ככה" או להיפך "הלוואי וזה לא יקרה לי". הסיפורים הבאים מעידים על כך – לא יאמן כמה דברים בלתי צפויים יכולים לקרות בלידה אחת.

"כמו דג"

"תמיד הייתה לי פוביה מלידה", משתפת נעמה לזימי (32), אמא לרונה-אסתר בת ה-8 חודשים. "כנראה שראיתי יותר מידי סרטים וסדרות בהם נשים זועקות מכאב, או שמעתי סיפורי לידה קשים מכל עבר, ואלה עשו את שלהם. בחודש האחרון של ההיריון ממש חששתי, היו לי שיחות כמעט כל לילה עם אבי, בן הזוג שלי: 'מה יקרה אם יסתבך?', 'אם תהיה לידת חירום?'  או 'אם יקרה משהו רע?' למדתי להרגיע את עצמי ולהתבדח כדי להפיג את החששות. בתחילת חודש תשיעי בערך, התיישבתי באוטובוס על יד אישה מבוגרת, האישה המקסימה בירכה אותי בברכה מאד מקורית: 'שתהיה לך לידה קלה, כמו של הבת שלי, שתצא כמו דג'. הבנתי מה היא רצתה לומר והודיתי לה, אין ספק שזו הייתה הברכה המעניינת ביותר שקיבלתי".

"בסוף חודש תשיעי גילו אצלי ריבוי מי שפיר. הרופאים חששו מסכרת היריון ושחבל הטבור ייכרך סביב ראשה של התינוקת, או שהיא שוב תתהפך עם הראש כלפי מעלה. בזמן שהרופאים שקלו מה לעשות, אני שכבר רק רציתי להיות אחרי לידה, לצאת בידיים מלאות ולדעת שהכל בסדר, מצאתי את הפתח המתאים לומר בנונשלנטיות: 'תראו, אם צריך תעשו לי קיסרי'. הניתוח הפחיד אותי הרבה פחות מהלידה הרגילה – הצירים כואבים, האפשרות לוואקום וכד'. הרופאים הסתכלו עלי מוזר, מי זאת האישה הזאת שרוצה הליך כירורגי במקום טבעי? בסופו של דבר, הציעו זירוז לידה. מצאתי את עצמי במשך יומיים בין חדר יולדות ללידה, עם אפידורל (שזה החיים, לא פחות), מעל ליממה וחצי בצום, שומעת מסביבי נשים צורחות וכואבות ולא יודעת מה יהיה כשיגיע זמני".

"כל פעם כשירדו המים (והיו שלוש פעמים כאלה), הרגשתי שכאילו נשפך ממני נהר שלם, אך דבר לא זירז את הלידה עצמה.  כמעט יממה אחרי ירידת המים הראשונה ובמשך מעל לשעתיים הרגשתי יחסית עם האלחוש שהייתי בו, שהנה, אני נכנסת לשלב של הלידה. כשעתיים אחרי המיילדת בדקה ומיהרה להכריז "יש לידה" סגרו חדר ומיד התחילה ליילד אותי.  אני עוד בוכה מהתרגשות, המיילדת מבקשת 'ללחוץ' – אני לוחצת. 'ללחוץ שוב' – אני שוב לוחצת. ואז התינוקת שלי פשוט יצאה, כולה, ברגע אחד. עם נהר של מים החוצה. ממש כמו דג".

נעמה לזימי, בן זוגה ורונה- אסתר

"פרצתי למיון נשים עם צעקות 'אשתי יולדת!"

הלידה הראשונה תמיד מפתיעה. לא רק את היולדת אלא גם את בן הזוג, שלרוב מתרגש ומודאג מאוד. "לפני הבן הראשון שלנו גרנו ברחובות, אבל בת הזוג שלי רצתה ללדת באיכילוב", משחזר איתמר סולומון (39), אבא ל-3. "בוקר יום שישי אחד, היא התעוררה וגילתה שירדו לה המים. התיק היה מאורגן, הכל מוכן, אבל עדיין נכנסתי ללחץ. אשתי החליטה שלפני שיוצאים לבית חולים היא מתקלחת, בינתיים התקשרתי לעדכן את אמא שלי והיא הלחיצה אותי שאם ירדו המים, חייבים דחוף להגיע לבית חולים. ניסיתי לשכנע את זוגתי שנסע לקפלן, סה"כ קרוב יותר, אבל היא התעקשה. למרבה המזל, היה יום שישי והכבישים היו ריקים. טסנו לאיכילוב, בחניון הושבתי אותה בכיסא גלגלים של בית חולים ורצתי איתה לכיוון מיון נשים. פרצתי פנימה, כמו בסרטים, עם צעקות 'יש כאן אישה יולדת!', אבל כל מי שהיה שם פחות התרגש ושלחו אותנו למלא טפסים, בזמן שאשתי בצירים. עד שהגיעו לבדוק אותנו, היא ביקשה אפידורל, אבל כבר הייתה פתיחה 5 וכמעט מיד אחרי זה פתיחה מלאה ותוך שלוש שעות מרגע שירדו לה המים נולד הבכור שלנו".

"בלידה השנייה כבר היינו יותר מתורגלים וגם היא עברה מהר וגם הלידה השלישית, פרט למשהו קטן: לפני הלידה אשתי ביקשה ממני שברגע שהכל יתחיל, אקח מתיק הלידה בקבוקון שמן שקדים ואתן אותו למיילדת. הלידה החלה, הושטתי יד לתיק, הוצאת ממנו בקבוקון ונתתי למיילדת. היא הסתכלה עלי במבט כועס מאד ולא הבנתי מה עשיתי שככה עצבנתי אותה. רק כשחזרנו הביתה, אשתי שאלה למה שמן השקדים שהיא ביקשה ממני לתת למיילדת עדיין נמצא בתיק הלידה ואז הסתבר שבמקום שמן שקדים הגשתי למיילדת בטעות בקבוק של חומר חיטוי".

איתמר סולומון, בת הזוג והילדים

"הרגשתי שהצירים מתחזקים ואני עוד רגע יולדת בשולי הכביש"

אנה הולצמן (32) חלמה ללדת רגוע, עם אפידורל אבל אז הגיעה המציאות: "ביום שבת 18.7.15, שבוע ארבעים פלוס 3 ימים", היא נזכרת. "בבוקר הייתי בבית החולים לביקורת, הרופא אמר שאין התקדמות ושלח אותי לדרכי. לקראת שעות הערב כבר השתגעתי בבית ואמרתי לגל, בן זוגי: 'בוא ניסע לטייל עם אפרים (הכלב שלנו) לנמל תל אביב'. הוא זרם..הגענו לנמל, התחלנו לטייל, פתאום אחרי 10 דקות אני מתחילה להרגיש משהו כמו צירים – בקורס ההכנה ללידה אמרו לנו לחכות שהצירים יהיו בהפרש של 5 דקות ואז לנסוע לבית החולים, אז התחלנו לתזמן. הבעיה הייתה שהצירים התחילו ישר בהפרש של 5 דקות והתחלתי להרגיש כאבים מטורפים! יאללה, נוסעים הביתה לשים את הכלב ולבילינסון. בערך במחלף הכפר הירוק בכביש 5 הבנו שאין סיכוי שנגיע הביתה ונסענו ישר לבית החולים עם כלב ששוקל 40 קילו ובלי כרטיס קופת חולים עליי. התקשרנו לגיסתי שתחיה, היא עברה בבית אספה לי את תיק הלידה ובאה לפגוש אותנו. בינתיים הצירים ממש מתחזקים ואני כבר באמת עוד שניה יולדת מחוץ ל-'גהה' (בית החולים לבריאות הנפש) לצד האוטו כי לא נתנו לנו להיכנס לחניה של בית החולים עם הכלב וללכת לבד לא הצלחתי מרוב כאב. בשעה 21:00 אחרי שעה וחצי של צירים גיסתי הגיעה ונכנסנו לבית החולים, בדרך ירדו לי המים במעלית. האחות הנחמדה שפגשה אותנו הודיעה לי שאני בפתיחה מלאה והחלום של האפידורל התמוגג!  אחרי רבע שעה ו-4 לחיצות אופיר היה בחוץ. גל עמד לידי בהלם של החיים שלו ולא יודע מה לעשות, למי לפנות ורק אז רשם אותי במזכירות. ההורים שלי הגיעו אחרי שעה ופגשו את הנכד הראשון שלהם. זה היה מהיר הרבה יותר ממה שחשבתי".

אנה הולצמן, בן הזוג והילד

"חוויה מתקנת אחרי פעמיים טראומטיות"

קרן נתנזון-וייץ (40), אמא לשני בנים, חלמה רק על רגע אחד: להחזיק את התינוק שלה שרק נולד על הידיים. הלידה הראשונה שלה הייתה בעצם הפסקת הריון בשלב מאוחר מאד, לידה שקטה בחודש שישי, אחריה היא החליטה למרות כל ההפצרות של הרופאים שלה, להיכנס להריון באופן מידי וחודשיים לאחר מכן כבר נכנסה להריון. "במהלך כל ההריון טיפלתי בעצמי, כדי שהכל יהיה מושלם. עשיתי דיקור, דמיון מודרך, התכוננתי ללידה שלווה ורגועה. בפועל, שום דמיון מודרך לא עזר. במשך 19 שעות הייתי בלידה שלא מתקדמת, כי אור נתקע בתעלת הלידה בזווית שבסופו של דבר ריסקה לי את האגן. אחרי 19 שעות הוא נשלף בוואקום, רגע לפני שישלחו אותי לניתוח קיסרי. אחרי שהוא נשלף החוצה, התברר כי הוא בלע מים ולכן לא בכה. הראו לי אותו לשנייה וישר לקחו לטיפול".

"הלידה של רום תומר, לפני שבועיים הייתה סוף סוף חוויה מתקנת. הגעתי לבית חולים כמתוכנן, קיבלתי זירוז. הרופא המטפל שלי אמר שיגיע ביום למחרת למשמרת כפולה. שנינו התכוננו גם הפעם ללידה ארוכה ומתישה, אבל בסופו של דבר אחרי כמה שעות ילדתי וסוף סוף זכיתי לרגע הזה, שאני שומעת את הבכי של התינוק שלי ואז מניחים לי אותו על הבטן. שום דבר לא יכול להשתוות לרגע הזה".

"לידה מתוכננת בספטמבר הסתיימה בניתוח קיסרי חירום ביולי"

"הייתי בהריון תאומים עם בחילות והקאות משבוע שמיני (נכנסתי להריון שנה ושלושה חודשים אחרי שהבכור שלי נולד)", מספרת ורד פלד-ורשאי (44), אמא לשלושה. באולטרסאונד ראו שהם במצב עכוז ואני חייבת ללדת בקיסרי (אחרי שאת הלידה של הבכור עשיתי בחדר לידה טבעי ללא אפידורל). מצאתי מנתח פרטי והניתוח נקבע לתחילת ספטמבר 2009. ב-21 ביולי הרגשתי רע מאוד ואושפזתי בבית חולים בשל חוסר נוזלים והמוגלובין נמוך. הבהירו לי שאני נשארת שם עד הלידה. 4 ימים לתוך האשפוז אני קמה לשירותים אחר הצהרים ופתאום יורדים לי המים. תוך 20 דקות הוכנסתי לחדר ניתוח, הספקתי להתקשר למנתח שהיה שאנן אבל הגיע ברגע שהניחו אותי על שולחן הניתוחים. לא צייצתי, הוא היה בטוח שאין לחץ וכששם יד לראות מה הפתיחה הוא צעק: 'תרדימו אותה עכשיו, היא בפתיחה מלאה'. עידו וזוהר נולדו בניתוח קיסרי בהרדמה מלאה, למזלי שניהם נשמו בכוחות עצמם אבל שקלו פחות מ-2 ק"ג כל אחד. בילינו בפגיה 3 שבועות. כמו כן בגלל קריש דם קיבלתי כל יום זריקת 'קלקסן' שמדללת את הדם ולקחתי אחת ממש לפני שירדו לי המים. כך שהשפרצתי הרבה דם בניתוח ונזקקתי לכמה מנות דם אחריו".

ילדי משפחת פלד-ורשאי

"התעקשתי ללדת טבעי, האזנתי למוזיקה"

האם הלידה באמת דינה להשתבש ולא לקרות כפי שציפית? מסתבר שלא, יש לידות שתוכננו בקפידה והתקיימו כמתוכנן. הנה סיפורה של אסתר אוצ'יגבה-משה: "עוד ברווקותי חששתי מאוד מהיריון ולידה. כשהיו מספרים לי על לידה הלחץ דם שלי היה יורד, לכן ברור שבהיריון הראשון שלי חששתי ממש מ-'איך ייצא התינוק ממני'. הכאב הפחיד אותי פחות, יותר חששתי מחוסר השליטה על מה שצפוי. לכן החלטתי לשלוט איפה שאני יכולה. כך למשל החלטתי שאני רוצה לידה טבעית ללא משככים קודם כל כדי להיות בשליטה מלאה על התהליך ועל הגוף שלי ודבר שני כי רציתי להרגיש את הגוף שלי. את החיבור הזה בשיתוף פעולה ביני לבין העובר שעומד להיוולד. כמובן שבהיריון ראשון יש פחד מהלא נודע – מה זה בכלל לידה".

"אז אמרתי לעצמי שקודם כל אני אחראית למה שבשליטתי. לסבול כאב זה בשליטה שלי. אבל אם נגיד אין התפתחות בפתיחה זה לא בשליטתי אם חס וחלילה מסיבה כלשהי אצטרך קיסרי או אהיה במצב חירום זה לא בשליטתי. אבל מה שבשליטתי אני מחליטה ואני מנהלת וכך למדתי במשך 9 חודשים על תהליך הלידה. צפיתי בסרטונים. התעקשתי לשמוע חוויות לידה רעות. וגיליתי את עולם המדיטציה והדמיון המודרך. סמוך ללידה במשך כמה חודשים הייתי בערב ממש מדברת לעצמי ואל העובר ואומרת בקול למה אני מצפה בלידה. ממש אימנתי את המוח שלי להאמין שזה לא יכאב ושאם לאורך אלפי שנים נשים ילדו ללא משככים בצורה טבעית אין סיבה שאני לא אצליח גם".

אסתר אוצ'יגבה-משה, בן זוגה וילדיה

"כשהגיע רגע האמת ללדת. ממש האמנתי בזה. ולמרות שכולם צחקקו בחדר לידה שהתעקשתי ללדת טבעי ללא שום התערבות. אפילו לא צייצתי. זה לא שלא כאב לי. אבל בעיניי כל רגע של כאב קירב אותי למפגש עם התינוק ואת ההפוגות בין ציר לציר ניצלתי בחזרה על המנטרות שאוטוטו זה נגמר ושהגוף שלי יודע את העבודה. הרגשתי כל רגע וחיבקתי כל רגע בלידה. אפילו האזנתי למוזיקה אהובה תוך כדי. אחרי 4 שעות בחדר לידה ו-2 לחיצות נולדה בתי הבכורה. הלידה השנייה הייתה די זהה רק ארכה שעתיים. ידעתי כבר למה לצפות ושכנעתי את עצמי שהגוף כבר מכיר את העבודה ושאין סיבה שאחרי לידה אחת לא אעבור נוספת באופן זהה. שוב במה שנמצא בשליטתי. הלידה השלישית שלי התארכה הכי הרבה. 8 שעות בחדר לידה . בהן שעתיים מחוברת לפיטוצין, מה שגרם לי לכאבים נוראיים ביותר מהסוג שלא הכרתי ועדיין אמרתי לעצמי שכל ציר מקרב אותי לרגע האמת. בגלל שאני בחיי גם ספורטאית שרצה אולטרה-מרתונים. הכאב לא מפחיד אותי, אני יודעת שכ-80 אחוז ממנו נמצא בראש".

"בלידה האחרונה עד פתיחה 7 עוד עשיתי סקוואטים ונענועי אגן, שעזרו ביחד עם הפיטוצין לקדם את הלידה. מבחינתי החיבור שלי לעצמי לגופי ולתהליך יצירת החיים שווה את זה. עצם העובדה שאני מרגישה כל רגע בלידה ונוכחת בו בכל רמ"ח איברי, אין לזה שום תחליף. גם העובדה שתוך 2 דקות אחרי הלידה אני יכולה לעמוד על הרגליים ושעה אחרי כבר לקלח את התינוק ולהסתובב כמו כלום. לי זה שווה את מעט הכאב שהתהליך הזה דורש. אני בכנות מאמינה שהלידות שלי "קלות" יותר בגלל הצורה בה אני רואה את הדברים ובגלל שאני בוחרת בלידות ללא התערבות כמעט. חשוב לי להדגיש שאני בעד שכל אחת תבחר את הדרך שלה ללדת אבל משהו היום בזה שנשים עוד לא מרגישות ציר ולא יודעות איך הן יחוו אותו אומרות מראש שלא משנה מה הן ייקחו משככים גורמת לי לתהות למה לא לנסות. למה לא לתת לגוף לפחות לנסות לעשות את מה שהוא יודע לעשות? אני באמת מאמינה שמינימום התערבות בסופו של דבר מקצרת ועוזרת לתהליך. משהו בנו היום פחות מחובר בין הנפש לגוף וזה חבל".

הורותחדר לידהלידהתינוקות