לידה שקטה, האבות חושפים: "נתתי לעצמי לבכות רק כשהייתי לבד"

"מאוד קל לתת לאשתך להיות זו שנמצאת על הרכבת הרגשית, ולך אין לך אישור להתפרק. אתה חייב להיות משענת, אני התומך. זו הייתה החלוקה שבחרתי בה. מהצד היה נראה שאני אפילו לא כואב." מספר ט' (שם מלא שמור במערכת), "אני זוכר שישבנו בחניה וניסיתי לדברר לעצמי את מה שאני מרגיש. אמרתי לה את המשפט הזה שאני מרגיש שלא נתנו לו את כל ההזדמנויות. אני לא רציתי ילד מושלם, גם המשפחה שלי לא מושלמת, אבל רציתי לתת לו הזדמנות. אמרתי לה: "פה אני מועל בתפקיד שלי", ואז הגיע הבכי. כשניגבתי את הדמעות חזרתי להיות תכליתי. כי אשתי לא הייתה קיימת כמעט שנה אחרי שזה קרה".

רכבת ההרים הרגשית הזו החלה בשבוע ה-22 להריון במהלך סקירת מערכות מורחבת.  "יש את ההמצאה המקוללת הזו של הדמיה בתלת-ממד, כשרואים ממש את הפנים של העובר ורואים כמה הוא דומה לאחיו הגדול, שהיה אז בן שנתיים. הרופא בודק את הלב ואני מחכה לבדיחה שיש לו לב טוב או לב רחב, והבדיחה לא מגיעה. מתברר שיש לו בעיה בלב. קובעים תור למומחה אקו לב עוברי הכי טוב שיש. הוא בודק ואומר שמדובר במום מאד מורכב, חור גדול בין המחיצות, היצרות בעורק יוצא, זה עובר שיוולד לרצף של ניתוחים מסכני חיים ובדרך יכולה להיות לו גם בעיה באספקת החמצן במוח".

איך הגבתם?

"אחרי ששומעים את זה, יש מחשבות מה לעשות, וזה מאד קשה. בתור אבא אני יודע שאני אמור לתת לילד שלי את מירב הזדמנויות אבל כאן אני לא נותן לו אפילו הזדמנות בסיסית".

כמה זמן לקח לכם להחליט?

"לא הרבה. זה היה מאד קשה, בכינו הרבה, אבל ברגע שהמומחה פסק את מה שפסק, ההחלטה הייתה די ברורה. הדבר הנוראי, שבאותו רגע העובר עדיין היה בסדר גמור. זה לא שהוא מת. הלב שלו עדיין לא חלק מהפעילות, הוא שוכב ברחם וטוב לו ונעים לו. כל הסיפור עם הלב יתפתח רק כשהוא יוולד ואתה צריך לקבל החלטה ולפעול, בעצם ליטול את החיים של הילד שלך, עוד לפני שהוא נולד. ההיפך הגמור מלתת לו את כל ההזדמנויות".

ההחלטה קשה בטירוף, אבל הביצוע? קשה עוד יותר?

"משבוע מסוים חייבים לעבור ועדת על שתאשר לך להפסיק את ההריון, אבל רק משבוע 25 זכאים לחופשת לידה. יש את 3 שבועות פער האלה ואתה מבין שצריך לחכות אותם. לא בגלל בצע הכסף של חופשת הלידה, אלא כי אתה מבין שאשתך חייבת את הזמן הזה. וגם אתה. כדי להתאבל. להשתקם פיזית ונפשית".

אז חיכיתם 3 שבועות, אחרי שכבר החלטתם.

"הגענו לשבוע 25, כי עד שהגענו לוועדה ונשלחנו לעוד בדיקות, וכבר קיבלנו החלטה אבל אשתי מרגישה את העובר זז לה בבטן. היא יודעת מתי טוב לו, מתי רע לו, וזו תחושה נוראית. אחרי שלושה שבועות שהוא ממשיך לגדול, שאנשים ברחוב מחמיאים לה, ושואלים אותה מתי היא אמורה ללדת, ויש בבית פעוט בן שנתיים. היינו בלימבו. קיבלנו את ההחלטה, אבל לא שהיינו שלמים איתה. רק רצינו להשאיר את זה מאחורינו".  "שאלו אותנו אם אנחנו רוצים לראות אותו אחרי הלידה. ביקשנו שלא. רק רצינו שזה ייגמר. בדיעבד יש לי קצת חרטות על זה, אבל אז פשוט מאד דאגתי לאשתי. רציתי שהיא כבר תעבור את זה".

חששתם להיכנס שוב להריון?

"לא, ידענו תמיד שאנחנו רוצים משפחה גדולה, כמובן שבהריון הבא עשינו את כל הבדיקות, כולל הבדיקה אצל המומחה כדי לוודא שאין שום דבר חריג והכל היה בסדר".

החוויה הקשה אותה מתאר ט' היא לא נחלתם בלבד. כל שנה מתרחשות בישראל כ-1000 לידות שקטות, לידות בהן העובר מת בעודו ברחם או הוחלט להפסיק את ההריון בשבועות מאוחרים עקב גילוי של מומים מורכבים מסכני חיים. מדובר בטרגדיה שפוקדת משפחות רבות ולמרות העלאת המודעות לתופעה הנושא ממשיך להיות מושתק. 

הרעיון לעשות את הכתבה הזו עלה אצלי כשהתעצבנתי מאד על חבר פייסבוק שלי שכתב על הלידה השקטה שעברו הוא ובת הזוג שלו. הוא כתב על הרגשות שלו ואצלי רק הדהד בראש: "ומה איתה? למה אתה מדבר רק על עצמך?" אבל אז הבנתי כמה שזה לא פייר. כמה שאנחנו לא רגילים לראות גברים שמביעים את הרגשות שלהם. שגם אם התפקיד שלהם במקרים כמו זה הוא לתמוך, הם מתפרקים וכואבים מבפנים כי הילד שלהם מת כרגע. והצד שלהם אף פעם לא מושמע. הכאב שמור עמוק בפנים.

"נתתי לעצמי לבכות רק כשהייתי לבד"

גם ג' ואשתו התבשרו לפני מספר שנים שאם התינוק שכרגע נמצא בבטן של זוגתו, ייוולד, הוא יסבול ממומים קשים ורוב הסיכויים שפשוט לא ישרוד. לבני הזוג לקח זמן לקבל את ההחלטה, כולל ביקור אצל גנטיקאי מומחה. "ידעתי שאני צריך לשמור על אשתי. ידעתי שאסור לי להראות מה אני מרגיש, כדי לא להקשות עליה ולא לגרום לה בנוסף לכל הצער, לדאוג גם לי. עברנו יחד את התקופה הקשה ונתתי לעצמי לבכות רק כשהייתי לבד".

עניין ההריון תמיד מתקשר אצלנו לסוף שמח. אבא ואמא, אבא ואבא או אמא ואמא יוצאים מחייכים עם תינוק קטן על הידיים, הם קורנים מאושר כי כרגע הביאו לעולם חיים חדשים. והלידה השקטה מלווה בשקט. שקט מפחיד, כי כל אחד מפחד לדבר על זה, כאילו חושש שזה משהו שיכול לקרות גם לו.

לפני כמעט 14 שנה גיליתי בשבוע התשיעי להריון שליבו של העובר נדם. נשלחתי לאסוף אישורים, לעשות בדיקות דם ולהגיע לבצע גרידה. אני זוכרת שאפילו בשלב כל כך מוקדם של ההריון כאבתי והתאבלתי. גם בן זוגי דאז. קשה לי לתאר אפילו איך מרגישים הזוגות שמקבלים בשורת איוב שכזאת כמה שבועות לפני שאמור להיוולד להם תינוק.

"לא יכולתי אפילו לחבק ולנחם את אשתי, בגלל טומאת לידה"

האם האמונה עוזרת? אולי. גבר חרדי, אבא לשניים, עבר את חווית הלידה השקטה עם אשתו לפני מספר שנים. "היה לנו כבר ילד אחד, זו הייתה אמורה להיות הילדה השנייה, הרופאים הודיעו לנו בחודש התשיעי ממש. מהרגע שהרופאים הבחינו שאין תנועה ושלמעשה העובר מת עברו שלושה ימים עד הלידה עצמה. בקהילה שלנו אין ממש כלים להתמודד עם זה באופן מיוחד, החברים הטובים התקשרו להציע עזרה, האנשים הרחוקים יותר כנראה דיברו מאחורי הגב. מבחינת האמונה, קשה לי להגיד, כי מצד אחד האמונה נותנת איזה כלי התמודדות, כלומר להגיד לעצמך שהכל מלמעלה, זה השגחה פרטית, רצון הקב"ה וכו', מהצד השני זה מעורר שאלות לא קטנות, למה זה קורה לי? הרי אני אדם שומר תורה ומצוות מקפיד על קלה כבחמור , זה מעורר גם תרעומת מכיוון הזה, בסוף ההתמודדות היא אישית ולדעתי החרדיות נותנת עוד כלי, לא כלי אחר לגמרי".

מה הכי כאב לך?

"ההתמודדות שלי הייתה יותר הומור שחור, מאשר בכי. ניסיתי להביט בעתיד. הדבר שהכי העציב אותי היה שלא יכולתי אפילו לחבק ולנחם את אשתי, בגלל טומאת לידה".

 

לידה שקטה