כועסים שבן אל תבורי עזב את הבית? הגיע הזמן לדבר על הקשיים שגברים חווים אחרי לידה

"אני חולה על ריח של תינוקות, זה הריח הטוב ביותר בעולם!", בחודשיים האחרונים, מאז שעמית נולד, שמעתי את המשפט הזה מכל כך הרבה אנשים. תמיד מתלווה לזה חיוך, ואיכשהו כל פעם מחדש זה רגע מזוקק של ניגודיות בין האושר לסיזיפיות של היומיום כהורים לתינוק. רגע אחרי שהמשפט נזרק לחלל החדר, אלו שכל כך נהנו להריח את הרך הנולד הולכים לדרכם ואשתי ואני נותרים עם סימני השאלה – מה צריך לעשות? מה הוא רוצה? למה הוא בוכה? ומה בשם אלוהים קרה לזוגיות שלנו?

במהלך ההיריון קיבלנו מייל שבועי מקופת החולים על התפתחות ההיריון שמקפיד לבשר כמה בדיוק העובר שוקל בשבוע 22 בואכה 23, ואומר מתי צריך להיבדק, מה צריך לאכול ומאלו תופעות לוואי כדאי להיזהר. אני באופן אישי הייתי שמח למייל בשבוע ה-51 שייתן הדרכה על החיים עם תינוק בן חודשיים. בשבוע שעבר פורסם בכלי התקשורת שבן-אל תבורי ובת הזוג שלו אורטל עמר, שאך לא מכבר הפכו להורים, חווים משבר קשה בזוגיות ואף נפרדו. ברגע הראשון הידיעה הזאת גורמת להרמת גבה – 'פרידה? כשיש תינוק כל כך קטן בבית?'. אני מניח שרוב האנשים שקראו את הידיעה האשימו את בן אל שברח כשהמצב נהיה קצת קשה, אבל צריך לומר את האמת, ונשים בצד את המקרה של בן-אל תבורי, את הפאזל הזה שנקרא משפחה קשה להרכיב בחודשים הראשונים לאחר לידת תינוק. וזה לא קל להיות אף אחת מהדמויות במשפחה, לא האמא, לא התינוק, לא הילדים האחרים וכן, גם לא האבא.

 

"יום אחד יהיו לי גם חיים", אמרה לי אשתי רגע אחרי שהצליחה לשים את עמית במיטה שלו בתקווה שימשיך לישון. והיא צודקת. במעט הזמן שעבר מאז הלידה, עיתוי המקלחת תלוי בכמה רגעי חסד אחרי הנקה והרדמה. מהשינה בלילה היא נפרדה אי שם בנובמבר, ובמלים אחרות, עד כמה שזה נשמע מוזר, אשתי תלויה בתינוק בשביל פעולות טריוויאליות. זו רק דוגמה אחת לקושי שהיא חווה ואני מניח שרבות יכולות להתחבר לתחושה. השאלה היא מה עם האבות והתחושות שלהם? ועד כמה לגיטימי להגיד בקול רם – 'היי, אני אולי לא מניק, ואני ישן יחסית סביר בלילה אבל גם אני חווה קושי?' כי ישנם קשיים.

למשל ההנקה, הנה דבר שאני לא יכול לתרום בו ומתלווה אליו ברגעים מסוימים תחושת חוסר אונים. התחושה הזאת הולכת ומחמירה מכיוון שבנוסף לחוסר היכולת שלי להזין את הילד שלי, אשתי מבלה איתו את כל יומה והוא מצליח להירגע בידיים שלה במהירות. אצלי? יש פעמים שאני מנסה, לא מצליח, ואז מעביר אותו לאשתי ותוך שניות נגמר הבכי. שקט שהושג בזמן קצר ולעיתים על חשבון הביטחון עצמי שלי כאב. עם עמית למדתי לקבל את זה, אולי בזכות הניסיון וידיעה שהתקופה הזאת תחלוף, אבל עם דניאל ויובל, הילדים הגדולים שלי, התלוותה לזה בשעתו תחושת כישלון. בכל פעם שאשתי הייתה לוקחת אותם מהידיים שלי כדי להרגיע אותם, היה בזה משהו מאד מקטין, בלי שהייתה לה כל כוונה לעשות את זה.

רועי ווסט ובנו עמית. צילום ביתי

כמעט בסוף כל יום עבודה אחרי שאני נכנס הביתה, עוברת בי איזושהי מחשבה שלא כל-כך נעים להתלונן בפני אשתי על היום הנוראי והמתסכל שעברתי מחוץ לבית. כי היום שלה, כך היא נוהגת לספר, היה תמהיל של הנקות, פליטות, החלפת חיתולים, בכי לא ברור של עמית וצעקות מהגדולים יותר. לא היה לה רגע אחד לעצמה. ואני? מבחינתה העובדה שיצאתי מהבית ופגשתי אנשים אחרים זו פריבילגיה גדולה שלה, נכון לעכשיו, אין.

והשיחות? מה קרה לשיחות וליכולת שלנו לדבר? הכל סביב התינוק והילדים. לא יכול להיות שזה הדבר היחיד שנותר לנו לדבר עליו. העניין הוא שזו תולדה של סדר היום, ומעט הזמן שנותר לעצמנו בסוף מוקדש לשיחה על הילדים. בעיקר כי לא הספקנו וצריך להשלים פערים. דניאל שהפכה להיות מהבת הקטנה לילדת סנדוויץ' לא פעם מצליחה לבטא את הקושי ולהגיד, או יותר נכון לצעוק, שרק עמית אחיה התינוק זוכה ליחס. בסתר ליבי אני חושב לומר לה – "גם לאמא ולי לא פשוט", אבל נותן לה בסוף ליהנות מהפריבילגיה שלה כבת 5. היא יכולה לשבור את הכלים, לבכות, לפרוק ולהירגע. אנחנו לא.

 

יורשי העצר לבית משפחת ווסט. יובל, עמית ודניאל. צילום ביתי

לא הכל ורוד אחרי שנולד תינוק, השאלה היא מתי הדברים מתייצבים. השבוע בגן המשחקים הייתי עד להתקף טנטרום של ילד בן כשנתיים וחשבתי לעצמי שהנה הפרומו לחיים שלנו בשנת 2021. אני מניח, ובעיקר רוצה לקוות, שהחיים שלנו כמשפחה יעלו על מסלול קבוע במהרה והקשיים של ההתחלה יתפוגגו, או לכל הפחות שנפסיק לחוות אותם כקושי. כי בסופו של דבר באמת אין על ריח של תינוקות, זה הריח הכי טוב בעולם.

אבהותאבותאורטל עמרבן אל תבוריסטטיק ובן אל