להקפיא או לא להקפיא ביציות? יומן מסע אישי

יומיים לפני יום הולדת 34 ישבתי עם אמא בבית קפה. פתאום היה שקט, והיא הסתכלה עליי ואמרה "אל תכעסי, אבל רציתי לשאול… מה קורה עם הקפאת ביציות? את חושבת על זה? נראה לי שכדאי…" הופתעתי? לא כל כך. רציתי לפתוח את זה איתה? לא ממש. אני? אין מצב שתוך שנתיים אני לא בהיריון. אין מצב. אבל זה היה המצב.

כשהתחלתי לברר על הנושא, הבנתי שבעוד שעל ההליך הרפואי יש מידע, על ההליך הרגשי, ההתלבטויות בדרך ואיך זה מרגיש – אף אחד לא מדבר. השיעור הכי חשוב שלי היה לחשוב טוב-טוב את מי אני בוחרת לשתף ובאיזו רמה של חשיפה. לכולם הייתה דעה, הם תמיד חשבו שהם צודקים, גם אם לא היה להם רקע רפואי רלוונטי, ניסיון אישי דומה, או שהם לא הכירו אותי.

אז עם מי באמת חשוב להתייעץ? (1) רופא נשים שהוא גם מומחה בפריון: לקבוע תור, לשמוע על ההליך ולשאול כמה שיותר שאלות. (2) בשלבים מוקדמים של ההתלבטויות כדאי להתייעץ עם מישהו קרוב, שאת מרגישה שלא משנה מה תחליטי, יתמוך בך. (3) אם יש בקרבתך מישהי שעברה הקפאת ביציות, או הפריה חוץ-גופית (שכולל שלב של שאיבת ביציות), שאת מרגישה איתה בנוח. ניסיון של אדם אחר יכול לספק מידע לגבי חששות, לבטים ופרוצדורות, בעיקר סביב נושאים שלא בהכרח קשורים להליך הרפואי.

 שימור פוריות (הקפאת ביציות) מטעמים "סוציאליים"

בקצרה: שימור פוריות מטעמים "סוציאליים" (בניגוד לטעמים רפואיים, או במילים אחרות מטעמים חברתיים של  קריירה, אי מציאת בן זוג וכו') מותר בישראל לנשים מגיל 30-41. על פי החוק, אישה יכולה לעבור עד 4 סבבי טיפולים או להקפיא עד 20 ביציות, על פי המוקדם מבניהם. נכון להיום, את שאיבת הביציות עוברים באופן פרטי בבית חולים, ולעלות ההליך עצמו, צריך להוסיף את עלות התרופות ואת עלות הרופא הפרטי (אם רוצים אחד, לא חובה). ההליך הרפואי לוקח בין 10-14 ימים, במהלכם מזריקים הורמונים שמעודדים יצור ביציות רב, וברגע שהן 'בשלות', שואבים ומקפיאים אותן.

החלטה של "מבוגר אחראי"

ההחלטה אם כן או לא להקפיא ביציות היא החלטה שמצריכה להביט במראה ולבחון בצורה מאוד לא רומנטית מה משתקף שם, תוך הכרה בכך שלא נשארים צעירים לנצח. זוהי החלטה לעבור הליך רפואי, שלא בטוח שהוא הכרחי, מרצון. הדרך שלי אל ההחלטה להקפיא ביציות כללה הבשלה ארוכה, במהלכה שאלתי את עצמי שאלות נוקבות: מה זה אומר עליי? האם בבחירה להקפיא ביציות יש הודאה בכישלון? זו אמירה שהרמתי ידיים? שוויתרתי על האפשרות שאפגוש את הגבר שארצה שיהיה אב ילדיי? האם בכך אני "חורצת" את גורלי? שאלות שהן בלתי נמנעות, במיוחד בחברה הישראלית בה נשים עדיין נמדדות – קודם כל – בהצלחתן למצוא זוגיות, להקים משפחה ולתפקד כאימהות.

הקושי הרגשי הזה היה הנקודה העיוורת של רוב הרופאים שפגשתי במהלך הדרך, וחשוב לזכור ולהכיר בכך שזהו קושי לגיטימי, שראוי לקחת בחשבון, ולהתייחס אליו באמפתיה, רגישות וסבלנות. לשמחתי, לא הצלחתי להתחבר לנרטיב של "הודאה בכישלון". מעבר לכך שזו התאכזרות-עצמית איומה, עובדתית היא גם לא נכונה: הטענה שאם דבר לא קרה עד היום הוא גם לא יקרה בעתיד, היא מופרכת. אני בחרתי בנרטיב אחר: להסתכל על זה באופן ענייני, רפואי ו"ביטוחי": בהשקעה (יחסית) לא גדולה, אני שומרת בצד פוטנציאל להיריון עתידי מביצית שלי, מגיל צעיר.

להקפיא או לא להקפיא?

הדילמה העיקרית לגבי הקפאה מטעמים סוציאליים נעוצה בעובדה שבסופו של דבר, סטטיסטית, רק בין 3-5% מהנשים חוזרות להשתמש בביציות שהקפיאו, ונשאלת השאלה אם אחוזים נמוכים כאלו מצדיקים את ההמלצה לעבור את ההליך. עם זאת, השאלה האמתית שצריכה להישאל היא אחרת: למה לא ברור מאליו שכדאי לעשות את זה? בעיניי, שימור פוריות הוא שווה-ערך לביטוח אובדן כושר עבודה. אנשים משלמים במשך שנות חייהם מאות אלפי שקלים על ביטוחי מכוניות, תכשיטים, דירות שכורות, משכנתא, ואובדן כושר עבודה, שברוב הפעמים הם לא יפעילו. למה לא להסתכל אותו דבר על ביטוח הפוריות? למה לא לבטח את הפוטנציאל הזה? "ביטוח" כזה משמעותי בעיניי אפילו יותר כששוקלים אותו לגבי הריונות שניים ושלישיים בגילאים מאוחרים יותר.

להקפיא ביציות או עוברים?

זאת הייתה ה-שאלה בה התלבטתי ודי מהר הבנתי שאין תשובה אחת "נכונה", יש החלטה שהכי התאימה לי. החידוש העיקרי של השנים האחרונות הוא שטכנולוגיית הקפאת הביציות התקדמה, והיום אחרי הפשרה מוצלחת יש יותר סיכוי שיהיה ניתן להפרות את הביציות, שהן ייקלטו ויהיה היריון תקין. לכן, היום לא בטוח שלהקפאת עוברים יש יתרון משמעותי על פני הקפאת ביציות, וההמלצה תהיה תלוית גיל, מצב משפחתי, תכניות עתידיות וכו'.

אם יש בן זוג קבוע שעתיד להיות אב ילדייך, בדרך כלל ימליצו להקפיא עוברים, אבל כשאת רווקה צעירה בלי בן זוג קבוע, השאלה מה עדיף היא עוד יותר מורכבת כי לא תהיה אפשרות להפרות את הביציות בעתיד בזרע של בן זוג שיהיה לי, אבל אין לי היום. בשלב הזה, ההחלטה להקפיא עוברים הייתה גדולה עליי.

הטיפול והזריקות

אצל אישה בריאה בגיל הפריון, בדרך כלל, באופן טבעי, מבשיל בכל חודש לקראת ביוץ זקיק אחד. זקיקים הם "שקים" בהם גדלות הביציות. לפי גודל הזקיק, אפשר לשער כמה הביצית בשלה וכמה קרוב נמצאים לביוץ.

המטרה של הטיפול ההורמונלי היא שיבשילו כמה שיותר ביציות שיהיה אפשר לשאוב בפעם אחת. הטיפול יחסית קצר: מתחילים עם קבלת הווסת, ומסיימים בערך עשרה ימים אחר כך. בהתחלה, מזריקים הורמון שמעודד יצירת זקיקים רבים ו"מבשל" אותם, ואחרי כמה ימים מגיעים לבדיקות מעקב. בהתאם לתוצאות, אומרים לך להמשיך להזריק את ההורמון, ובאיזה מינון.

כל הזריקות שהייתי צריכה לעשות היו תת-עוריות, בבטן, במרחק שתי אצבעות מהטבור. זה לא היה כרוך בשום סוג של סבל, אולי קצת אי נוחות וחרדת ביצוע.

פוצצתי את עצמי בהורמונים

יש הרבה אנשים שנחרדים מהרעיון של "להזריק רעל לתוך הגוף שלך". אני ממש לא מאלו. מכל הדברים מהם חששתי, הכנסת הורמונים לתוך הגוף שלי, לא היה אחד מהם. דבר ראשון, זה לא רעל. דבר שני, כמה רעל נכנס מדי יום לתוך הגוף שלי בכל מקרה, שהיתרון שבצדו הוא כזה משמעותי? ומעבר לזה, אין שום הוכחה מדעית לקשר כלשהו בין לקיחת הורמונים במסגרת טיפולי פוריות ובין חולי בעתיד. כל רופא פריון יכול להסביר על כך ארוכות. ובנוסף על אלו, הבנתי שהטיפול הוא לזמן קצר, ואין ממש סיכון במנת יתר, וזה הרגיע אותי מאוד.

בהיותי רגישה ונוטה לעיתים למצבי רוח, חששתי מתופעות לוואי כאלו יותר מכל דבר אחר. הופתעתי לטובה: לא מצאתי את עצמי בוכה, עצבנית או "בלתי מאוזנת" בשום שלב. תופעת הלוואי העיקרית שהייתה לי היא שההורמונים עייפו אותי מאוד. עם גדילת הזקיקים התחלתי להרגיש דקירות בשתי השחלות. זה לא ממש "כאב", אלא היה  אי-נוחות, מוזרות, יותר מכל דבר אחר.

שאיבת הביציות

שאיבת ביציות מתבצעת בהרדמה מלאה. זה היה החלק שהכי הפחיד אותי. כל רופא איתו נפגשתי או דיברתי נשאל את השאלה הבאה: "אתה יכול להגיד לי שההרדמה לא תהרוג אותי?" וכולם אמרו לי דבר אחד ויחיד: "דנה, ההרדמה לא תהרוג אותך". בבוקר השאיבה, אחרי צום של שמונה שעות, שאלתי גם את האחות אם אני הולכת למות. היא הסתכלה עליי, אמרה לי שלא, ואחרי שאני מתעוררת שאני אבוא אליה והיא תיתן לי סנדוויץ'.

ישבתי שם ואמרתי לעצמי שיש עוד זמן לברוח. מה הבעיה? זה לא שאני חייבת לשאוב ביציות. מקסימום הן כולן ייספגו בגוף שלי. אף אחד לא מכריח אותי, אני עדיין יכולה לברוח. אבל לא ברחתי.

כשנכנסתי לחדר ניתוח, הייתי בלחץ נוראי. הפרופסור המחויך אמר לי שממש אין לי מה לפחד מההרדמה, ושההרדמה היא החלק הכי כיף. בשלב הזה נכנס לחדר הרופא המרדים. בניסיון הראשון הוא ניסה ולא הצליח להכניס לי את המחט. הוא נאלץ להחליף מקום. האמת? בכל ההליך הרפואי מתחילתו ועד סופו – זה היה הדבר היחיד שכאב לי. הסניטר הביא שמיכה וכיסה אותי, שם לי מסכת חמצן, והדבר האחרון שאני זוכרת היה את הרופא אומר לי "תחשבי על ביציות מחייכות."

התעוררתי מההרדמה בחדר התאוששות מול עמדת האחיות. זה לא ממש הרגיש כמו "להתעורר". זה הרגיש כאילו מתישהו לא הייתי יותר ופתאום הייתי שוב. כשהאחות באה לידי רציתי לבקש ממנה להחזיק לי את היד אבל לא יצאו לי מילים מהפה. התחלתי לבכות בשקט. היא ראתה ושאלה אותי למה אני בוכה. אמרתי לה שזה מההקלה. לא יודעת עדיין להגיד אם ההקלה הייתה כי ידעתי ששאבו או כי ידעתי שהתעוררתי מההרדמה.

הרגשות של אחרי

מסתבר שעיקר החשש, עליו בכלל לא חשבתי, הוא שבעצם לא בהכרח מקפיאים את כל מה ששואבים, צריך לחכות ליום אחרי כדי לדעת. תמר מהמעבדה התקשרה אליי בזמן שחיכיתי בתור בבנק, להגיד לי כמה הם הקפיאו. דמעות של אושר, הקלה ושמחה.

יום אחרי השאיבה הרגשתי מותשת. התנפחה לי פתאום הבטן התחתונה כמו שלא הכרתי אותה קודם. מסתבר שזו תופעת לוואי מוכרת שאף אחד לא סיפר לי עליה. מה שעוד לא סיפרו לי, זה שלוקח לגוף כמה ימים להתנקות מכל התהליך: ההורמונלי, הרפואי וגם הרגשי. מהבחינה הזו היה לי הרבה יותר קשה אחרי שזה נגמר, מאשר תוך כדי. חוסר נוחות כללית שקשה לי לתאר במילים. הרגשתי, באופן מאוד כללי, חסרת סבלנות ולא פנויה לשום דבר.

שישה ימים אחרי, בשעות אחרי הצהריים התחיל לי דימום קל. קצת נבהלתי. כשבערב הדימום כבר הפך לדימום של ממש. כל התרחישים הגרועים ביותר עברו לי בראש: זכרתי שהיה כתוב על הטופס שחרור מהבית חולים שאם מופיע דימום לגשת ישר למיון נשים, והאופציה היחידה שעוד נותרה לי כעוגן שפוי הוא זה שהדימום הזה מרגיש לי מוכר, ואולי – רק אולי – הקדימה לי הווסת בשבועיים, כי בכל זאת, עברתי פה פיצוץ הורמונלי, וזו הדרך של הגוף להתנקות. ואכן זו הייתה הוסת שלי. שכחו להגיד לי שהיא מתחילה בערך שישה ימים אחרי הזריקה האחרונה: עכשיו גם גופנית הכל התחיל להישטף החוצה.

באותו ערב הלכתי לשיעור יוגה. בסוף השיעור, ישבתי על המזרון, הצמדתי את הידיים אל הלב, רכנתי קדימה, נשמתי עמוק והודיתי לגוף שלי. זו קצת קלישאה אולי, אבל זה היה הרגע היחיד בשבועיים האחרונים שעשיתי את זה.

עיקר המנוחה שהייתי צריכה לא היה מהתהליך הפיזי שעברתי, אלא יותר מהפרויקט הגדול הזה, שליווה אותי כל כך הרבה זמן במחשבות, בלבטים, בפחדים, בחששות, שהסתיים, שנגמר, שעשיתי, והמקום שעכשיו התפנה. בסופו של דבר, כשהכל נשטף החוצה, נגמר וחזר לעצמו, נותרתי עם תחושת הקלה גדולה, עם שמחה על ההשלמה, עם בטחון בהחלטה לעשות את זה, ועם הרגשה מאוד מוזרה שפתאום אני יודעת שיש איפשהו, בתוך מיכל הקפאה את הביציות שלי. והן שלי. מהגוף שלי. הן חלק ממני, אבל הן לא בתוכי יותר.

אתן מוזמנות לקרוא עוד על התהליך גם באתר שלי. 

הקפאת ביציותטיפולי פוריותפיריון