אמא לאחת: "אני לא רוצה עוד ילד כי אני מפחדת להשמין"

כל בחורה מכירה את זה, כשאת במחזור הבטן מתנפחת ומפתחת ממדים של הריון בחודש חמישי, לכל הפחות. השבוע כשהגיע הזמן הזה שלי בחודש הסתכלתי במראה, ובמקום לשנוא את עצמי על אשליית השומן הנוסף שנוצרה אצלי, החלטתי לדמיין שאני בהריון ובתור גרושה עם ילדה אחת, התפלספתי בשאלה התיאורטית- כדאי לי הריון או לא כדאי הריון?

בצד של ה- "לא", מצאתי משקל של סיבות כבדות, או במילים אחרות – המשקל עצמו מכריע אצלי את הכף. קשה לי לעלות במשקל גם בידיעה שמתפתחים בתוכי חיים. אני זוכרת היטב איך בהריון עם הבת שלי שנאתי את עצמי ואת המראה שלי. היה לי קשה מאוד לסחוב, לתפוח, להסתכל על עצמי ולהיות מרוצה. התוצאה הייתה שלמשך תשעה חודשים נמנעתי מלבחון את עצמי במראה. בתור בחורה שהיתה אנורקסית בעברה, העובדה שבכלל הייתי בהריון לא הייתה מובנית מאליה. בגיל עשרים, כמה שנים אחרי שכבר הפסיק לי המחזור, התחילו חששות שמא לעולם לא אוכל להרות. בהמשך, כשהמחזור חזר, ואיתו הבשורה שהכל בסדר, הוקל לי מצד אחד, אבל בו זמנית ידעתי שאצטרך להתמודד בבוא היום עם השדים הכי גדולים שלי. הרי הייתי בטוחה שהריון משחית את הגוף הנשי.

 

הילה דניאל. צילום ביתי

 

עשר שנים אחר כך, כשנכנסתי להריון התחלתי להכין את עצמי לשינוי.  לא אשכח לעולם את הרגע בו הבטתי במראה אחרי הלידה, והרגעתי את עצמי שאם כך אשאר לתמיד, אם זה המחיר להביא תינוק לעולם – הכל ממש בסדר. לא העליתי על דעתי שאוכל להצטמק חזרה. אבל כמה שלא הצטמקתי מאז, מעולם לא חזרתי למידה של לפני ההיריון. הגוף אכן מטבע הדברים השתנה. ברור לי שהריון נוסף יקבע אותי במידה חדשה, יותר גדולה. לא מתחשק לי להתמודד שוב עם המשקל, עם הכובד, עם עצמי "השמנה" במראה.

מצד שני, אני חושבת, האם זה הוגן שבגלל הפחד שלי להשמין לילדה שלי לא תהיה עוד אחות ולי לא יהיה עוד ילד?! זה הרי אבסורד. הילדה שלי שווה כל קילו עודף, שלא לומר את כל הקילוגרמים העודפים בכל העולם. מעבר לזה – בתור אמא אני כבר לא יכולה להתנהג כמו בגיל טיפש-עשרה, כשמו כן הוא, ולעשות עניינים ממידה אחת או יותר במכנסיים. בתור אמא, אני חייבת ללמד את עצמי שאני הכי יפה כמו שאני, בדיוק כמו שאני מלמדת את הילדה שלי. היא הרי לא תאמין לי אם לא אעשה עבודה עצמית אמיתית. ילדים מריחים צביעות למרחקים. 

די. האמת היא שרובנו לא נולדנו דוגמניות ולא נהיה דוגמניות, אז מספיק גם עם השאיפה הזו לשלמות שתמיד מקבעת אותנו בחוסר שביעות רצון, בשנאה עצמית ובסבל. אנחנו מושלמות בדיוק באי השלמות שלנו. הרי גם אז, בגיל עשרים וחמש במידה מתחת לאפס, ועם ישבן מוצק, לא הייתי מספיק טובה בשביל עצמי ואף פעם לא הייתי מרוצה. לפעמים אפילו הייתי נעמדת מול המראה ושואלת בכעס, "מה את רוצה מעצמך?! יבוא יום שתרצי לחזור להיראות ככה".  והנה, ברוך השם, היום הזה הגיע. והוא יגיע שוב, ושוב, עד שבעצמי אגיע לגיל שיבה. אז, ממרום גילי, אצטער על הביקורת העצמית כל השנים. אלא אם כן אצליח לעשות שינוי אמיתי.

היום כשאני אמא יש לי הזדמנות לעשות את השינוי הזה וללמוד אהבה עצמית ללא תנאים, כמו האהבה האינסופית שיש לי לילדה שלי. אהבה על עצם היותה. אהבה שלא תלויה במראה חיצוני, במשקל או בהישגים, כי "בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב, ומותר לי אותי לאהוב". אין לי ספק, שאחרי הכל, פחד מהשמנה לא יכול להיות הסיבה שבגינה לא יהיה לי ילד(ה) נוסף, ושבגינה אמנע מהילדה שלי אח(ות), או ליתר דיוק –  מתנה לחיים.  בשורה התחתונה, למרות הקושי לסחוב הריון תשעה חודשים, למרות הקושי להכיל את השינוי בגוף, וחרף הלידה הכאובה והטראומטית שחוויתי,  בסופו של דבר – אני לא יכולה לתת לפחד לנצח ולמנוע חיים חדשים. 

אימהותאנורקסיההשמנהילדים