למיכל הקטנה יש זכות לחגוג, ממש כמו שליולדות אחרות יש זכות לכאוב

כנראה שמיכל ויצמן, הלא היא מיכל הקטנה, לא חשבה שזו תהיה התגובה לתמונה שהיא העלתה 16 שעות לאחר לידת בתה החמישית. קצת אחרי שהיא פרסמה את התמונה המסורתית עם הפעוטה במיטת היולדות, ויצמן העלתה תמונה נוספת – הפעם שלה ושל בעלה חוגגים בדייט רומנטי, מסוג הדייטים שהבטחנו לעצמנו שנעשה לפחות פעם בשבוע, החל מאחרי החגים (מזל שלא הבטחנו באיזו שנה). התמונה הצוהלת הצליחה לעורר לא מעט תגובות מצד נשים, שבחרו לשתף את מה שעבר עליהן 16 שעות לידה – חוויות הכוללות הרבה פחות אלכוהול והרבה יותר כאבים והורמונים משתוללים.

אלא שויצמן היא ממש לא אויבת המין הנשי. כמו כל אישה, גם לויצמן יש את הזכות להחליט מה לעשות 16 שעות לאחר לידה. ואם יש לה כוח (ואיכשהו גם חשק) לבלות עם בעלה – מי אנחנו שנעצור אותה, או שנגיד לה שזו התנהגות לא ראויה, או לא תואמת לציפיות מיולדת? אז ויצמן היא לא הבעיה, אבל זה לא אומר שאין בעיה – כי יש בעיה והיא רצינית ומשמעותית והיא זו שגורמת לתסכול: העובדה שלצד תמונות כמו אלו של ויצמן, אנחנו לא רואות תמונות שמעניקות לגיטימציה גם לסוג אחר של יולדות. 

הוכחה נחרצת לכך קיבלנו רק בשבוע שעבר, כשרשת ABC והאקדמיה האמריקאית לקולנוע החליטו לפסול פרסומת שהיתה אמורה להיות משודרת במהלך טקס האוסקר, משום שהיא היתה "גרפית" מדי לטעמם. בפרסומת, של החברה Frida Mom למוצרים המיועדים לתמיכה וטיפול בנשים לאחר לידה, רואים אישה המתעוררת מבכי של תינוק ובקושי רב גוררת את עצמה מהמיטה לאמבטיה, שם היא מחליפה פד (אם כי לא רואים דם), משפריצה מים קרים לאזור שממנו רק לפני כמה ימים יצא תינוק (אם כי לא רואים את האזור ממש) ומנסה להתמודד עם הכאב.

 

אולי מדובר בפרסומת מעוררת טריגרים אצל אלו שחוו לידה קשה וטראומטית, אבל צריך להיות מלא בציניות ובאירוניה כדי להגיד שהפרסומת הזו היא גרפית מדי בטקס שבו במרבית הסרטים שמככבים בו יש סצנות "גרפיות" הרבה יותר. אלא שכמובן במקרים האלו מדובר בגרפיות סקסית, מחמיאה, מחרמנת או מפחידה – אבל בטח שלא נאמנה למציאות ושחושפת אותה כפי שהיא.

הוליווד, כמו תמיד, מנסה לשדר לנו שנשים הן יצור שהוא מעל הטבע – הן לא מזדקנות, לא מתקמטות, לא משמינות ומסתבר שגם לא מדממות (אלא אם הן מככבות בסרט של קוונטין טרנטינו פיק). הן תמיד ייצוגיות, גם אם מעירים אותן באמצע הלילה וגם אם הן הרגע ילדו. בהתאם, אף אחד ואף אחת לא מספרים לנו את מה שקורה אחרי הלידה. כלומר, שמענו על הלילות בלי שינה ועל הבכי, אבל את עניין הדימומים המסיביים, חוסר היכולת לתפקד בגלל תפרים (בין אם כתוצאה מקיסרי ובין אם מחתך בלידה רגילה) וכאבי הגוף מעדיפים לצנזר לנו ולתת לנו לגלות אותם בעצמנו. תוך כדי שאנחנו מגלות לראשונה את האימהות.

אז הפרסומת נפסלה, אבל הודות לרשתות החברתיות היא הפכה לוויראלית, ואף הוציאה תגובות נלהבות מאימהות מפורסמות, בהן גם של אשלי גרהאם שילדה לאחרונה וכתבה: "ברגע שראיתי את אותה אישה מנסה לקום מהמיטה, התחלתי לבכות. משכב הלידה הוא ללא ספק החלק הכי גרוע והכי פחות מדובר של ההיריון".

לאורה גילרת', שלוהקה לפרסומת, סיפרה בראיון ל"אל" שהיא הצטלמה בזמן שהיתה בחודש חמישי להריונה. "אין שום סיכוי שאישה לאחר לידה היתה יכולה להצטלם. הייתי צריכה ללכת הלוך ושוב במסדרון עשרות פעמים. את הסצנה בשירותים צילמנו במשך ארבע שעות. זה היה מאוד מאתגר גם ככה". גילרת' מספרת שלא היה לה מושג שהפרסומת תעשה כל כך הרבה רעש "אפילו שמעולם לא ראיתי פרסומת המציגה אישה שיושבת בשירותים, לא חשבתי שהפרסומת הזו גרפית מדי. אלו החיים האמיתיים. ובזכות זה שצילמתי את הפרסומת ידעתי מה הולך לעבור עלי לאחר הלידה. בכלל לא היה לי מושג שקיימים תחתוני רשת כמו אלו שמשתמשים בהם לאחר הלידה עד שהראו לי אותם על הסט. זה לגמרי הלחיץ אותי".

גילברת' סיפרה שהפרסומת עזרה לה להתמודד עם משכב הלידה שלה "אנחנו יכולות לחשוב שהעבודה הקשה ביותר היא הצירים ואז זה נגמר – נחזור הביתה והכל יהיה נהדר, נוכל אפילו לצאת לרוץ ביום שאחרי. אבל זה ממש לא נכון. שבוע לאחר שילדתי ניסיתי ללכת לבית הקפה במורד הרחוב שלי ונאלצתי להסתובב בחזרה. לא הצלחתי להגיע אפילו עד קצה הבלוק שלנו. זה היה כואב מדי. אנשים לא מודעים עד כמה זה טראומתי לדחוף תינוק מגופך. זה משהו שאנחנו לא מדברות עליו".

אז הנה, היתה הזדמנות מצוינת לדבר על זה באחד המשדרים הנצפים ביותר, אבל מישהו שוב החליט שהכאב שלנו לא מספיק פוטוגני ומושך, ועדיף להמשיך לדחוף לנו פרסומות עם נוזל כחול במקום דם ועם קפיצות קלילות בימי המחזור.

 

פסילת הפרסומת היתה כנראה די צפויה, משום שהמונח "גרפית מדי" בא לתאר את היותה מציאותית מדי. ומציאות היא לא משהו שהוליווד יכולה להרשות לעצמה להראות, ואם הוליווד לא מראה – אז איך נראה ונדע שזה קיים? 

אין שום דבר רע ביכולת העל טבעית של מיכל לחזור להיות קטנה וקופצנית במהירות שיא. להפך – זה מעורר קינאה. אלא שאת הקולות האלו שנשמעים כל הזמן, שמהללים חזרה מהירה לחיים ולג'ינס, צריך לאזן גם עם הקולות האחרים, אלו שמספרים על הקשיים, על הכאבים, על הג'יפה הפיזית והנפשית. אלו אמנם מתחילים להישמע יותר ויותר, כמו בפוסט של עדי הימלבלוי שבו חשפה שהיא מצאה את עצמה במרדף אחרי הגוף המושלם מיד לאחר הלידה, אך אנחנו עדיין רחוקות מהיום שבו השיח על הצד הפחות אינסטגרמי של הלידה יהיה לגיטימי. ופסילת הפרסומת, שהיתה יכולה לשנות את התודעה של מיליוני נשים לקראת לידה, היא הוכחה עצובה לכך.  

הריון ולידהמיכל הקטנהפרסומות