"מאז הלידה כל יום הוא מלחמת הישרדות של ממש עבורי"

לפני שלושה וחצי חודשים ילדתי את בני הראשון. היום כבר קשה לדבר על עצמי מבלי לציין תחילה את המאפיין המרכזי ואולי היחידי של חיי כרגע, אבל לפני שהפכתי לאמא הייתי מורה ליוגה ומחול, ובשנתיים האחרונות אני סטודנטית לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב. 

בגילי ה"מופלג" (33), כאישה נשואה במדינת ישראל, חריגה מאד העובדה שעד כה עדיין לא הבאתי צאצאים לעולם. מיותר לציין שרוב חברותיי כבר אימהות וחלקן הפכו לכאלה מבלי להתכונן או לנסות להבין מדוע הן רוצות בכך. דרך העיניים שלי זה מגיע מתוך הנורמה התרבותית בארצינו ומלחצים חברתיים ומשפחתיים.

כל חיי חששתי מהצעד העצום הזה. מעולם לא הרגשתי שנועדתי להיות אמא, אם כי ידעתי שבאיזשהו מקום בתוכי אני מעוניינת בהמשכיות. אבל המודעות הגבוהה (מדי) שיש לי לעולם שהולך ונעלם, למשבר האקלים הבלתי הפיך, לשלטונות המושחתים בקנה מידה גלובלי וכולי, מזינה את השאלה שאני שואלת את עצמי כל חיי: מדוע להביא ילדים למציאות שכזו?

בן זוגי שיחייה, המתין והמתין. מזה כמה שנים שהוא מרגיש מוכן להיות אבא. קיבלתי מספר דחיות ואף 'מועד מיוחד' מכיוון שהחלטתי ללכת ללמוד, עד שכבר לא יכולתי למשוך יותר והייתי מוכרחה לעמוד בהבטחה שלי. בסופו של דבר, כאמור, גם אני רציתי ילד(ה). שנינו הסכמנו שנביא לעולם ילד אחד בלבד, וסקרנות לגבי מאפייניו של מי שהגוף שלי ייצר הנעימה את מחשבותיי. וכך נכנסתי להריון.

 


בניגוד לסיפורים שאנחנו רגילות לשמוע, תקופת ההריון שלי לוותה בדיכאון של ממש, בעיקר מכיוון שלקראת החודשים האחרונים חליתי בסימפיזיוליזיס, תופעה הריונית שפוגעת בנשים רבות ומתבטאת בכאבים עזים בעצמות האגן. לאחר שמירת הריון של כחודשיים, רפאל יצא לאוויר העולם בשבוע 38. אבל אם חשבתי שתקופת ההריון היא מהגרועות בחיי – הרי שטעיתי, מכיוון שכיום המציאות קשה הרבה יותר. 

הלידה של רפאל היתה טבעית ופעילה, וארכה כשעה וקצת. ובכל זאת מבית החולים יצאנו בהלם ובדמעות כאשר בישרו לנו לאחר הלידה שלבנינו יש חור בלב, וי אס די, מה שלא ראו בבדיקות ההריון ובסקירות. בנוסף, נאמר לנו שיש לו לשון קשורה ומאוד חששתי שבגלל זה הוא לא יעלה במשקל (מה שהיה קריטי בשל מצבו הרפואי). מכיוון שלא היו תורים פנויים אצל ד"ר בוצר באיכילוב, שנחשב למומחה בתחום, נאלצנו להתיר אותה אצל רופא ילדים שבדיעבד התברר כי הוא חסר כישורים, והוא ביצע את ההתרה בצורה מרושלת ולא מקצועית.

הבכי התמידי של רפאל התחיל כבר מהשבוע הראשון. חשבנו שזה גזים, אחר כך גם קיבלנו תרופה לריפלוקס, הייתי אצל אינספור רופאים ואף אחד מהם לא פתח לו את הפה. בדקה התשעים ממש, יועצת התפתחותית מדהימה שהגיעה אליי הביתה ראתה שהלשון שלו קשורה הרבה יותר עמוק ממה שהתירו, והתברר שהבכי הבלתי פוסק נבע מחוסר היכולת שלו לינוק כראוי ומכמויות החלב שירדו אצלי כתוצאה מכך. לאחר ההתרה המלאה, בגיל שישה שבועות, רפאל היה צריך להתחיל מחדש, כאילו רק נולד. ההנקה כבר היתה בסיכון, ואני נכנסתי לחרדות מכיוון שהיא משרתת את שנינו – ולא רק בגלל האפקטיביות של חלב האם, אלא בגלל שהיא מחברת בינינו ועוזרת לי להגיע אליו, משימה לא פשוטה. הפחד לאבד את היכולת הזו שיתק אותי ועודנו מאיים עליי.

הייתי צריכה (ועדיין) לשאוב פעמיים ביום על מנת לחדש את כמויות החלב, והגוף שלי שיתף פעולה בצורה מדהימה. רפאל היה צריך ללמוד לתפעל את הלשון שלו, שעד אז לא יכלה אפילו להתרומם. היום אפשר לומר שההנקה השתפרה מאוד. היא אמנם לא אופטימלית, אבל רפאל ניזון מהנקה מלאה ומקבל בקבוקים שאובים מדי פעם.

למרות הפתרונות שמצאנו עבורו, רפאל הוא תינוק לא קל – 'היי ניד' אפשר לומר – וכל יום הוא מלחמת הישרדות של ממש עבורי. כל המרכיבים הללו, לצד השוק והתפנית העצומה בחיים, הביאו אותי למצב נפשי לא פשוט, ואני בטיפול. חשוב לומר כי אני מתפקדת ומטפלת בבן שלי בצורה הכי טובה שאני יכולה, אבל כל זה מלווה בחרדות ופחדים ממה שעתיד להגיע, עם עצב גדול ומחשבות איומות של חרטה על הפיכתי לאמא ואשמה בשל מחשבות אלה.

נשים רבות מרגישות קושי עצום בתקופה הזו, ויותר מדי מהן מסתירות אותו בגלל החשש לדבר ולפרוק את הכאב כאשר אמורות לכאורה להרגיש מאושרות. ובכן, אני רוצה לדבר על זה ודוקא בגלל שחשוב לי להיות אמא טובה לבן שלי, להנות מהטיפול בו ומהחיים בכלל – ולצלוח את המשבר הזה. בעזרת התמיכה המדהימה שאני זוכה לה, אני גם אצליח. 

אימהותדיכאון אחרי לידההנקההריון ולידה