"אם הייתי יודעת שטיפולי הפוריות מסוכנים לי הייתי מוותרת עליהם"

זוגות רבים מוצאים את עצמם כיום נזקקים לטיפולי פוריות, טיפולים שהפכו משום מה להיות המסלול המועדף על מערכת הבריאות הישראלית במסע הילודה. למה? שאלה טובה שיש לה כמה תשובות, חלקן ממש לא קשורות לזוגות עצמם.

גילוי נאות, גם בעלי ואני עברנו במסלול הזה, זאת למרות שהמערכת ידעה שהסיכוי שלנו להצליח להגיע ליום הלידה כשהאם והעובר בריאים – אינו גדול. אך לפני שאקח אתכם למסע שלי, אתן לכם קצת רקע על עצמי כדי שתוכלו להבין את נקודת המוצא שלי.

נולדתי לזוג הורים צעירים שרק חלמו על משפחה גדולה ובריאה. בגיל 10 חודשים גילו אצלי בעיה במעיים. אי אז בשנות ה-80 הרפואה בארץ לא הייתה בשיאה ובישראל היה רק רופא אחד שהתמחה בנושא אבל במבוגרים ולא בילדים. המדינה החליטה שהוא זה שינתח אותי. הניתוח שהיה אמור לשפר את המצב, גרם לבעיה נוספת וחדשה – בעיה בצינורות שמעבירים את הפסולת מהכליות לשלפוחית השתן. מהפגיעה הזאת התחלתי דרך ארוכה מאוד במערכת הבריאות שנמשכת עד ימים אלו ותישאר עד ליומי האחרון. לכן, כשרצינו ילדים פניתי למחלקת IVF בשיבא תל השומר.

עברתי בסך הכול 8 סבבים של טיפולי פוריות. כולם כללו הורמונים קשים, בטן נפוחה, שאיבות, הרדמות, החזרות עוברים, הצלחות וכישלונות. כן, היו הצלחות (כניסה להיריון), אבל לא הייתה הצלחה של היריון מלא ולידה. ואולי טוב שכך, כי מי יודע איך זה היה מסתיים. בסבב האחרון קיבלתי זיהום בחלל הבטן. שם הגעתי למסקנה שדי, אני על גופי לא מנסה יותר. בעלי ואני החלטנו שנלך על פונדקאות. הבנו שיש אפשרות לעשות בישראל את ההליך, אבל זה מסע שכרוך בהמון בירוקרטיה, והדבר האחרון שהתחשק לי זה מסע בתוך מסע. בדקנו אופציות נוספות לפונדקאות בעולם ולבסוף בחרנו בגיאורגיה. בגלל הרופאים הישראליים שמלווים את הפרויקט פנינו לקבוצת מנור מדיקל. התחלנו בתהליך, שמתי את הקשיים שעברתי מבחינה אישית ורפואית מאחוריי, ולאחר שנה וקצת התבשרתי לשמחתי הגדולה שיש לנו תאומים ואני עומדת להפוך לאמא.

צילום משפחתי: נועה טל

במהלך הדרך הארוכה שעברתי למדתי שנשים כמוני לא צריכות להתחיל את המסע של טיפולי הפוריות. אני בטוחה שאם היו רופאים שהיו עומדים על זה שאי אפשר וזה מסוכן לי מידי, הייתי חוסכת לעצמי את כל התלאות שעברתי ובוחרת להביא ילדים לעולם באופן אחר כמו תרומת ביצית/ אימוץ/ פונדקאות. דבר שבסופו של דבר קרה בכל מקרה.

בעיניי, כמי שהייתה "שם בפנים" האופציה של הבאת ילד באמצעות טיפולי פוריות מלאה באינטרסים של מערכת הבריאות הישראלית, כאלו שגורמים למערכת להכניס את כולם למסלול "הרגיל" של טיפולי הפוריות. יש המון כסף בעניין. בתי החולים בישראל נלחמים על כל מטופלת ומטופלת ועל כל זוג. למה? כי זה כלכלי ובית החולים מרוויח המון מקופת החולים, שמממנת את התהליך מתוך חוק טיפולי הפוריות.

אז נכון שטיפולי הפוריות מצליחים ב-30 אחוז. אבל כמה ומה המחיר שהאישה משלמת? מה מחיר הבריאות של האישה? ידוע שההורמונים יכולים לפגוע בבריאות של האישה ואף לגרום לה לחלות בסרטן, דבר שיכריח את המערכת להוצאות כספיות נוספות בגין טיפול באישה. גם המחיר הנפשי – "משהו לא בסדר בי", "אני לא כמו כולן", "אני לא יכולה ללדת", "אני פגומה" ועוד – הוא כבד ולעיתים קשה מנשוא.

"אני אהיה אמא".  ספרה החדש של נועה טל בדרך להיות אמא הוצאת הדובדבן

טיפולי פוריות הם גם מבחן לזוגיות. כל עוד אתם יחד ומתמודדים עם הכול, זה מעולה ומעיד על כך שיש לכם מערכת יחסים טובה עם בסיס איתן. סיטואציה כזו יכולה לחזק מאוד את הקשר הזוגי כשהוא טוב, ויכול לפרק אותו לגזרים ברגע שהוא בעייתי. מה שכן, זה מבחן גדול וחשוב לזוגיות. ועל המחיר אף אחד כמעט לא מדבר, וחבל. אני החלטתי לדבר.

**עוד על המסע של נועה טל תוכלו לקרוא בספרה החדש "אני אהיה אמא"

הורותטיפולי פוריותילדים