'בדיקת הדם שהייתה מגלה לי שהקשר בין הגיל שלי למצב הפוריות שלי לא קיים'

לו ידעתי את מה שאני יודעת היום – החיים שלי היו נראים אחרת מקצה לקצה. עכשיו תקשיבו, אף אחד לא אמר שהחיים הוגנים. וסבתא שלי (הפולניה במיוחד) תמיד הייתה אומרת "מאמ'לה, אף אחד לא אמר שהחיים הוגנים" בתגובה לכל דבר מבאס שקרה לי. נפלתי, קיבלתי מכה, לא הצלחתי במבחן. והחיים באמת לא. אבל יש תהומות שאפשר להמנע מהם, ואני כבר כמעט שנתיים מונעת מהרצון לעורר מודעות לתהום שהיא נמנעת, אפילו יחסית בקלות.
נולדתי להורים שלימדו אותי שידע הוא כח, ועדיף כמה שיותר ממנו (מהידע, לא מהכח). והרבה דברים אני יודעת: אני יודעת שכדאי לא ללכת לישון עם שיער רטוב, שכדאי להחליף ספוג בכיור כל שבועיים. יודעת שכשעצבניים כדאי לספור עד עשר לפני שעונים. אפילו לפתור אינטגרלים כפולים אני יודעת.
יודעים מה לא ידעתי?
לא ידעתי בגיל 35 (ובטח לא בגיל 30) שאני, כמו כל אישה אחרת בגילי, נמצאת במרחק בדיקת דם אחת מלדעת משהו שישנה לי את החיים.
 
כבר שנתיים אני לא מצליחה להביא ילד לעולם
נשים בימינו מסתובבות בתחושה שבישראל של 2020 אפשר להכניס להריון שולחן בן 40. אומת הפריון, תעשיית טיפולים משגשגת ובכלל, מי לא מכירה לפחות בחורה אחת שנכנסה להריון בטעות. אז אם בטעות אפשר, בכוונה לא נצליח?? אני אינטליגנטית, חרוצה, יש לי עבודה טובה ובן זוג מהמם. עשיתי תואר ראשון (בהנדסה), ושני (בהנדסה). אני יודעת שכשאני מנסה ממש חזק אני מצליחה.
אני כבר שנתיים לא מצליחה להביא ילד לעולם.
בישראל של 2020, רוב הנשים שאני מכירה לא יודעות שבגיל 35 חלה ירידה דרסטית של הרבה עשרות אחוזים בפוריות.
רוב הנשים שאני מכירה לא יודעות שבדיקת דם, באמת שפשוטה, כזאת שעושים בקופת חולים ושוכחים ממנה, יכולה לגלות מה מצב הפוריות שלהן בכל רגע נתון. שאותה בדיקת דם (של FSHו AMH) יכולה להגיד לך אם הכל בסדר או אם צריך לחשב מסלול מחדש – עכשיו. בדיקות הדם האלו נותנות אינדיקציה למה שנקרא "רזרבה שחלתית" – אינדיקטור לכמות הביציות שנותרו לנו, מאגר שנולדנו איתו ולצערנו לא מתחדש.
בגיל 35 (ובטח לא בגיל 30) לא ידעתי ששנתיים אחר כך אני אמצא את עצמי אחרי 12 הרדמות מלאות, 235 מזרקים ריקים, מאות דקירות של אחיות והרבה פחות מדי שעות שינה בגלל טיולי בוקר שגרתיים לקופת חולים. לא ידעתי שהורמונים מגיעים בכל כך הרבה צורות של כדורים/זריקות/ג'ל/משאפים ושהמשותף לכולם זה שהם עושים אותך די מפלצת.
כי הייתי כבר בת 35 כשהמחשבה על הקפאת ביציות הייתה מספיק מנג'סת כדי שאעשה משהו עם זה. אז עשיתי – הלכתי לרופא נשים וביקשתי הפניה לבדיקות דם של פרופיל הורמונלי.
הרופא (מקסים) חייך אלי בסבאיות ובגדול אמר חמודה'לה, אם את לא מתכננת להכנס להריון מחר – חבל על הדקירה. הבדיקות, כך הוא אמר, משקפות את המצב הנוכחי ולא אומרות כלום על מה יהיה מצבך בעוד שנה כשילדים יראו כמו משהו הגיוני לעשות. את ילדונת, הוא אמר לי. אין לך מה לדאוג. כשתרצי ילדים יהיו לך –  לכי הביתה, תשתי משהו ואל תטרידי את הראש היפה שלך (זאת תוספת שלי) בדאגות מיותרות.
אז הלכתי הביתה. שתיתי משהו (סודה) ולא הטרדתי את עצמי בדאגות מיותרות.
הייתי בדיוק בת 36 ויום כשהחלטתי (שוב) שהגיע הזמן להקפיא ביציות. תעודת ביטוח, אמרו לי. ואני, בת של סוכן ביטוח, חשבתי ש 20 אלף שקל זה כסף קטן בשביל שקט נפשי. אז הלכתי לרופא נשים. הפעם פרטי, נחשב, ששלף רשימה של בדיקות דם, טפסים למלא, אמר שזה יהיה אלף שקלים בבקשה ושלח אותי הביתה.
ואני? אני לקחתי את הזמן. בישראל של (אז) 2018 אפשר להכניס להריון שולחן בן 40, לא?
עשיתי בדיקות גנטיות, בדיקת AMH ורק אחרי חודש את יתר בדיקות הדם. איכשהו כל התוצאות הגיעו ביחד. אז פתחתי את התוצאות ובאותה הקלקה גם את גוגל, כדי שיסביר לי בבקשה מה אומרים כל המספרים.
וגוגל הסביר. ולי נהיה חושך. גוגל הסביר שהערכים שלי נמצאים הרחק מעבר לגיל הבלות, שהקשר בין הגיל שלי למצב הפוריות שלי לא קיים.
התקשרתי לבן הזוג שלי. בן הזוג המדהים והתומך שלי שעוד לא היה לו שמץ של מושג לאיזו רכבת הרים אני עומדת להכניס אותנו. אמרתי לו, בוכה, שהוא צריך למצוא בת זוג חדשה כי ממני לא יהיו לו ילדים. אז הוא אמר לי לנשום עמוק ולא לאבחן את עצמי בגוגל. אז נשמתי עמוק.
למחרת התייצבנו אצל הרופא עם כל התוצאות, לשיחה שהרגשתי שהתחילה באמצע – הוא אמר שאין שום טעם לנסות להקפיא ביציות, כי לא יהיו מספיק בשביל שיהיה הגיון סטטיסטי שיצא מהם ילד. מה שכן, הוא אמר, אני צעירה. ואם נתחיל טיפולים אתמול – יש סיכוי להריון.
 

טיפולי IVF צילום shutterstock

ואז התחלנו לנסות להיכנס להריון
אחסוך את ימי החרדה שעברו עלינו אחרי הפגישה הזאת, את ההבנה של משמעות הדברים שנחתה עלינו לאט לאט. בינואר התחלנו טיפולים עם רופא מהקופה שהוא ההוכחה שיש מלאכים ברפואה הציבורית.
איך נראה טיפול? תתיישבו, תביאו איזה משהו לשתות. אולי גם לנשנש, זה ארוך.
ביום השלישי למחזור את מתייצבת בקופת חולים (בבוקר, מוקדם, עוד לפני שהספקת לשתות קפה כי מי שותה קפה כשהוא בעצם בכלל עוד לא באמת התעורר) בתור של נשים מפוצצות הורמונים (פחד אלוהים) לבדיקות דם ואולטרסאונד. בהתאם לתוצאות נקבעים מינוני ההורמונים לסבב ובערב מתחילה החגיגה – זריקות הורמונים עצמיות שנמשכות בין שבוע וחצי לשבועיים ומעקבי בוקר בקופה (באותו תור של אותן נשים עצבניות) מדי יומיים כדי לעקוב אחרי התפתחות הביציות וההורמונים ולהחליט מתי יש מספיק זקיקים גדולים מספיק כדי לצאת לשאיבת ביציות. לפני כל מעקב את בלחץ; אין לדעת אם גדלו זקיקים, אם הרירית מתעבה, אם זה סבב הטיפולים שבו נגלה שדי, נגמרו הביציות וזהו.
למה אפשר לצפות בשבועיים האלה? וואלה, כל מספר זוכה. אולי תהיי עצובה, אולי משועשעת. אולי תמותי מעייפות ואולי תתמלאי באיזו ערנות מפתיעה (תכלס לא קרה לי. רציתי לישון כל הזמן). תלכי לישון בוכה, תתעוררי בלילה בחרדה אמיתית. תישני כמו בלוק. החזה יקטן, הוא בעצם יגדל, המעיים יעבדו במיוחד או שבכלל לא. הראש יכאב, יהיו לך בחילות, תמותי מרעב או שלא תוכלי להכניס פירור. לא תרגישי כלום. כל מילה של כל אחד תוציא אותך מדעתך (אנשים זה דבר מעצבן!) ואז תכעסי על עצמך ממש שאת לא סבלנית ונובחת. 
באיזשהו שלב הרופא יחליט שהגיע הזמן לקבוע יום לשאיבת ביציות. אין פה מדע מדויק (באסה) אז נותר רק ממש לקוות שהתזמון נכון. 36 שעות לפני שעת השאיבה מזריקים מספר זריקות שמטרתן לתזמן במדויק את הביוץ. למה 36? כי זה הזמן שלוקח לביציות להבשיל. למה זה משנה? כי בגלל שהשאיבות בדרך כלל נקבעות לבוקר או לאחרי צהריים, לא נדיר ש 36 שעות לפני נופל על שתיים או שלוש לפנות בוקר. נחמד.
עכשיו מתווסף עוד סטרס. את שומעת מסביבך סיפורי זוועה על בנות שבייצו רגע לפני השאיבה וכל הסבב הלך לפח, ואת רק מתפללת (או סתם ממש ממש מקווה) שהביציות שלך ימתינו בסבלנות לרופא.
יום השאיבה. את בצום, בלחץ קל אבל זורמת. שרשרת חיול בבית חולים (תחתמי פה פה ופה, בדיקות מדדים, החלפה לחלוק האופנתי עם הקשירה המוזרה בצבע שלא מחמיא לאף אחת) ואת נלקחת לחדר ניתוח. רגע לפני הכניסה מכניסים עירוי ושיחת 'אהלן, אהלן' עם המרדים (לא להילחץ כשהוא שואל אם יש שיניים רופפות, הוא רק רוצה לדעת למקרה שיצטרך להנשים אותך אם יש סיכוי שתבלעי שן, לא סיפור).
חדר ניתוח. האחיות מקסימות, דואגות לכסות אותך, ועוד לפני שאת שמה לב, את עם מסיכת חמצן על הפנים והמרדים אומר לך 'לילה טוב'. את לא מספיקה לספור עד חמש.. באמת לילה טוב. החלק הכי טוב בסבב.
מתעוררת בחדר התאוששות, הרגשה מוזרה ללכת לישון במקום אחד ולהתעורר במקום אחר. הכל מצפצף (זה רק המוניטור שבודק סטורציה והלק ג'ל מפריע לו למדוד). באיזשהו שלב נכנס הרופא לעדכן – זה השלב שבו את מגלה כמה ביציות, אם בכלל, נשאבו, מנמנמת לך עוד קצת ואחרי שעה עוברת לחדר, שם תחכי עוד שעה וחצי עם סנדוויץ' ותפוח באדיבות המחלקה.
הביתה, שוב סטרס. 24 שעות לחכות כדי לגלות אם וכמה ביציות הופרו.
אם היתה הפריה, שלב חדש של הורמונים מתחיל! פרוגסטרון, והרבה ממנו, כדי לרמות את הגוף לחשוב שהוא בייץ בעצמו ושהוא מוכן לקבל עוברים. חוסכת לכם את פירוט תופעות הלוואי של כמויות כאלו של פרוגסטרון אבל יכולה להגיד שאני ממליצה על מרחק גדול מאנשים אחרים. אני מרגישה כאילו התאומה המרשעת שלי (יש לי תאומה והיא לא מרשעת בכלל) משתלטת עלי.
חכי, עוד אל תנשמי לרווחה. אם היו הפריות, נקבעת החזרת עוברים ל 3 או 5 ימים אחרי השאיבה. האם העוברים המשיכו להתפתח והאם הם התפתחו טוב מספיק תגלי רק כשתגיעי להחזרה – אז קחי לך עוד כמה ימים להתאבסס בינתיים.
יום ההחזרה. בית חולים. האמבריולוגית מעדכנת במצב העוברים ואז מחליטים אם להחזיר וכמה. אם הוחלט להחזיר – קחי לך שבועיים נוספים להמתין בנשימה עצורה (והורמונים, כמה הורמונים) עד לבדיקת הריון.
כל הזמן הזה, תמשיכי לנסות להתנהל בצורה נורמלית בחיים האמיתיים שלך שבינתיים נמשכים. עבודה, בית, חברים – ואת? בפנים את אדם שהוא ממש, אבל ממש על הקצה.
אז בחודש נתון: שבועיים של זריקות (זה דוקר), בדיקות דם ואולטרסאונד כל יומיים (שבע לפנות בבוקר); סטרס-האם-יהיו-ביציות; שאיבה; סטרס-האם-יהיו-הפריות; סטרס-האם-העוברים-יתפתחו; החזרה; שבועיים של הורמונים; סטרס-האם-ההריון-נקלט; בדיקת הריון
בסבב הרביעי שלי גיליתי את הרמאות שנקראית הריון כימי – בדיקת הריון (בטא) ראשונה חיובית – את בשמיים; ובדיקה נוספת אחרי יומיים (זה הנוהל, לוודא שערכי הבטא הכפילו את עצמם וההריון תקין) שמגלה שההריון נפל. המעבר בין וואו הבטא חיובית לשיט בעצם לא – הוא שובר לב.
 
 
 
תקווה ואכזבה
בסבב השביעי שלי גיליתי עוד משהו.
הבטא שוב היתה חיובית. אבל כבר ידענו שעד שלא נראה הכפלה אחרי יומיים, צריך לשמור על אופטימיות זהירה. אז חיכינו יומיים. והבטא שילשה את עצמה. בשלב הזה כבר ממש מתרגשים. כדי להירגע, שוב בטא אחרי כמה ימים והיא אפילו גבוהה במיוחד. תור לאולטרסאונד לעוד שבועיים ובינתיים מנסים לנשום כרגיל. הבעיה בטיפולים כל כך ארוכים היא שהסביבה הקרובה שלך נורא בפרטים. אז גם כשאת עוד ממש ממש ממש לא מוכנה לשתף אף אחד, יש כבר חבורה שלמה שיודעת ועוקבת במתח ביחד איתך.
אולטרסאונד שבוע 7. יש דופק ואת לא יודעת מה להרגיש. ההתרגשות עצומה אבל גם הפחד. והלחץ, והבלבול. רשימה ארוכה של בדיקות והנחיות, שקיפות עורפית וסקירה ראשונה, מי שפיר וסקירה שניה, אחות ליווי הריון ובדיקות גנטיות. רון מתאם את הכל, מכניס לשנינו ליומנים ומתחילים לספור שבועות. העובר גדל מגודל של גרעין פרג לתפוז סיני. כבר יש לו לב והכל!
אולטרסאונד שבוע 9. יש דופק אבל משהו מוזר, מין הילה שמקיפה את העובר ונראית כמו נוזל דמי. לא ברור מה זה, אף אחד לא מוכן להתחייב והרופא אומר שהכל בסדר, בואי לבדיקה נוספת עוד שבוע. מתישה את גוגל ולא מצליחה למצוא שום דבר ועושה הכל כדי לנשום עוד שבוע.
אולטרסאונד שבוע 10. רון לא בא – כי הכל בסדר, אני רק הולכת כדי שיגידו לי שהכל נראה טוב. עוד שבועיים שקיפות עורפית, כבר מתכננת איך לספר בעבודה. כבר הנחתי לחרדה והזמנתי גומי לג'ינס מאמזון. כבר עברת כל כך הרבה מתח וקושי פיזי ונפשי שאת לא מעלה על הדעת שדברים עדיין יכולים להשתבש.
זה אני והטכנאית.
לא דמיינתי שהטכנאית תגיד "מאמוש" ואני ישר אדע. היא לא צריכה להגיד יותר כלום. אל תגידי לי שאין דופק, אני מתחננת אליה. מתחננת. היא מודדת את העובר, אומרת שהוא בגודל המתאים וזה כנראה קרה ממש ביומיים האחרונים. קשה להסביר את התחושה. קשה להסביר איך בשניה הכל נגמר, ואי אפשר לבקש לנסות שוב ואולי לתקן, זה נגמר. נגמר ולא חוזרים צעד אחד אחורה, חוזרים מאתיים – להתחלה. והכל נופל עליך ביחד – שוב להזריק ושוב בדיקות ושוב לחכות ושוב המתח וההורמונים והפחד והזמן. ויותר מהכל איך, איך אני מתקשרת לרון?
עד שבוע 12, מעל 20% מההריונות נגמרים בהפלה. הסברה הרווחת היא שעוברים שנופלים בשלב הזה הם לא תקינים גנטית, וזו דרכו המחוכמת של הגוף והטבע למנוע לידה של תינוקות שאינם בריאים. זה אמור לנחם אבל זה לא. עצה שלי, כשזה קורה למישהי שאתם אוהבים – אל תגידו שמזל שעכשיו. אין שום מזל בסיטואציה הזאת.
הפלה, חדר ניתוח. הרדמה התאוששות והביתה. הימים הראשונים עוברים בהלם אמיתי ומין בכי לא מתוכנן שהתפרץ ממני כשלא התכוונתי. והזמן עובר, ומבינים שצריך להתאפס ולאסוף את עצמך בידיים כי אין ברירה, כי השמיים לא נפלו וכי זה לא יעזור. ואת מרגישה טוב יותר, באמת. ומבינה שבאסה אבל יאללה, צריך להתחיל מחדש ורוב הזמן את בסדר. אבל את גם מוצאת את עצמך ברגעים מסוימים של היום מתקשה לנשום כי זה עצוב.
 
להתחיל מהתחלה 
חודשים של התאוששות של הרחם עד שאפשר לחזור לטיפולים. שוב קומה 5 באסותא ושוב מזרקים ושוב קופת חולים בשבע בבוקר וכבר חשבת שזה מאחוריך והכל הכל הכל מההתחלה.
אם כל הסטרס המתואר למעלה לא גרם לכם לנוע קצת באי נוחות בכסא, תעשו טובה – תכפילו אותו. בסבב אחד, שניים, שלושה, במקרה שלי – בינתיים עשרה. כמעט ברצף. חודש אחרי חודש של הורמונים משתוללים, של ציפיה דרוכה, של תקווה משוגעת ותהום של אכזבה. אי אפשר לתאר את התחושה רגע לפני שאת פותחת את תוצאות בדיקת הדם שלך. וכמה זמן לוקח מהרגע שהעיניים רואות את המספר של הבטא ועד שהראש מבין את המשמעות והלב צונח והקול הזה "עוד פעם מההתחלה" מהדהד שוב ושוב ושוב.
 
ברור לי שהחרדה לא נגמרת לעולם – שקיפות עוברית, סקירה ראשונה, שניה, מי שפיר, וזה עוד לפני שהגיע תינוק שמביא איתו סט שלם של פחדים. אנחנו צריכים ללמוד לחיות עם החרדות האלו, עם המתח וחוסר הוודאות. אבל למען השם, בואו נתמודד רק עם מה שאנחנו ממש חייבים, ועל רכבות ההרים שאפשר להמנע מהן – בואו לא נעלה מלכתחילה. זאת בדיקת דם.
המטרה היא לא להעציב, לא להפחיד, לא לעורר רחמים (98% מהזמן אני ממש בסדר) ולא לעצבן (צאי לי מהרחם). המטרה היחידה היא לגרום לנשים שלא יודעות, לדעת. ועכשיו שהן יודעות, זאת החלטה שהיא רק שלהן – לבדוק, להתעלם, לבדוק ולעשות עם זה משהו או לבדוק ולתייק בתיקיית יום אחד אתמודד עם זה.
 
4.3% מכלל התינוקות בישראל נולדים כתוצאה מהפריה חוץ־גופית (אפשר להתווכח על אם כל הטיפולים מוצדקים, זה לסיפור אחר) ותאמינו לי, זה מסוג החוויות שבאמת אפשר לחיות בלעדיהן. זאת בדיקת דם, פשוטה. תבקשו מהנשים בחיים שלכם שיעשו טובה, הן מעל גיל 30 וחושבות שיום אחד ירצו ילדים? שיקבעו תור לרופא. ואם הוא יגיד שחבל על הדקירה, שיגידו לו שסבתא שלי היתה אומרת שחבל על מי שמת.
הקפאת ביציותטיפולי פוריותפוריות