דיכאון אחרי לידה: "זה בסדר לא לרצות את התינוק שלך"

אולי צריך להתחיל מהמספרים. לפי ההערכות, כ 15% מהנשים שילדו, כלומר אחת מכל שש עד שבע נשים, יחוו דיכאון אחרי לידה. בישראל זה אומר 30 אלף יולדות בכל שנה. מדובר בהערכות בלבד כי נשים רבות לא מדווחות, לא מספרות, ולא מקבלות טיפול.

זה לא קורה במקרה. דיכאון אחרי לידה הוא כנראה הבעיה הרפואית הכי מושתקת שיש. איזו אמא טריה רוצה להודות בכך שהיא ממש לא מאושרת? שהחיים מרגישים לה כמו בור שחור, שיש לה מחשבות אובדניות או חרדות מטורפות? שהבכי של התינוק מטריף אותה. שהיא לא מרגישה את החיבור הפלאי והמיידי הזה שהיא אמורה להרגיש? שהיא לא לגמרי בטוחה שהיא אוהבת אותו? שיש רגעים שבהם היא מעדיפה שהוא לא היה. שהיא לא האמא שהיא אמורה להיות?

בשנה האחרונה בילינו שבועות ארוכים ביחידה לטיפול יום אינטנסיבי בנשים עם דיכאון אחרי לידה בבית החולים תל השומר. רוני קובן ואני צילמנו שם פרק בסדרה "יוצאים מהכלל" שהעונה שלה תתחיל היום (כאן 11, ב 21:15). זו יחידה ייחודית בת שנה וחצי שפועלת במסגרת המרפאה לבריאות הנפש של האישה בבית החולים. נשים שסובלות מדיכאון קשה אחרי לידה מגיעות לשם שלוש פעמים בשבוע, בכל פעם לכמה שעות, לטיפולים קבוצתיים ואישיים. הן מגיעות לשם לא רק כדי לקבל טיפול אלא גם כדי לא להיות לבד ולקבל לגיטימציה להרגיש כמו שהן מרגישות, בחברת עוד נשים שמרגישות כמוהן. הן מגיעות לשם כדי להיות, לכמה שעות, קצת ילדות בעצמן. לתת למישהו אחר לטפל בהן.

שבועות ארוכים ישבנו איתן בלי מצלמות. רק כדי שיתרגלו לנוכחות שלנו, רק כדי לעבור את מחסום הבושה. ישבנו והקשבנו וניסינו להבין איזה סיפור אנחנו רוצים לספר.

 

היחידה לטיפול יום אינטנסיבי בנשים עם דיכאון אחרי לידה בבית החולים תל השומר, באדיבות כאן 11

 

הפער בין חלום האימהות למציאות

הבנו למשל, שחלק מהסיפור הוא שהן מתפקדות. רוב הנשים שסובלות מדיכאון אחרי לידה לא ישכבו במיטה ויבכו כל היום. הן יעשו מה שצריך. יאכילו, וירדימו ויחתלו, גם אם מבפנים הן מרגישות ריק נוראי ותהום של עצב. הן ינסו להילחם במה שקורה להן. מלחמה שאי אפשר להצליח בה בלי סיוע

ועוד בלט לנו הפער הבלתי נתפס בין החלום על האימהות למציאות. לא הפער הרגיל, זה שבין האמא הטריה שלא ישנה, לא מספיקה לאכול, נאבקת בהנקה ובשעמום האינסופי של להיות לבד בבית עם תינוק, לבין חופשת הלידה בסגנון דיסני שקיימת רק בסרטים ובדימיון שלנו. אלא הפער שבין האישה שתמיד חשבת שאת, האמא שחלמת שתהיי, לבין האישה שהפכת להיות בגלל הדיכאון. זאת שאת לא מכירה ואין לך מושג מאיפה הגיעה. כמו האמא הצעירה שבסרט קראנו לה ל', אמא פעם ראשונה לתינוקת בת חצי שנה, עם היסטוריה ארוכה של טיפול בתינוקות של אחרים, זאת שהייתה אמורה לתקתק את חופשת הלידה עם יד קשורה מאחורי הגב ולהיות מושא קנאתן של כל האימהות הטריות בגינה הציבורית. ל' שסיפרה בקבוצה בתמיהה בלתי נגמרת איך היא שנורא נורא אהבה כל ילד שטיפלה בו אי פעם, לא מצליחה לאהוב את הילדה שלה או להנות ממנה. "רוב הזמן אני חושבת: מה חשבת לעצמך?".

ובעיקר ראינו שם כאב. כאב ואשמה בכמות בלתי נתפסת. כמו זה של ג' שהגיעה לטיפול בגלל המחשבות האובדניות שלה. "אני גם ככה מרגישה שאני מתה, אז למה לא?" היא אמרה לנו. "יש לי ילד באמת מהמם, הוא ילד מלא באור, הוא מפיץ המון אור וזה מה שהכי קשה לי כי אני מלאה בחושך עכשיו".

ולמדנו שם המון. למדנו מליאת עמיאל-גולן, הפסיכולוגית האחראית, שהכי חשוב לנרמל את המצב. זה בסדר לא לרצות את התינוק, זה בסדר לא להיות מאוהבת בו, זה בסדר להיות עצובה וחרדה ולהתחרט ולבכות ברגע שהוא נרדם, ולהתפרק לרסיסים פעמיים ביום, כי ככה זה בדיכאון, וככה הוא גורם להרגיש.

למדנו מאלעד גרין-חלימי, הפסיכולוג ההתפתחותי, שאפשר ללמוד לאהוב. שאפשר לעזור לאמא שהדיכאון שיבש לה את החיים ואת הקשר עם התינוק שלה, לרקום לאט לאט את מה שנפרם או מעולם לא נקשר.

למדנו מד"ר ורד בר, מנהלת היחידה והכוח הדוחף מאחורי הקמתה והרחבתה, שכל יום של דיכאון הוא סבל בל יתואר, וצריך וחשוב לבקש עזרה, וצריך קהילה שתתמוך ותראה ותסייע מכל הלב למי שעוברת את הסבל הזה.

 

ד"ר ורד בר, מנהלת היחידה לטיפול יום אינטנסיבי בנשים עם דיכאון אחרי לידה בבית החולים תל השומר, באדיבות כאן 11

 

אפשר לצאת מזה

וגם למדנו שזה עובר. שעם טיפול טוב ותרופות זה עובר. שנשים שנכנסות עם דיכאון קשה ליחידה, עוזבות אותה אחרי 8 שבועות פלוס מינוס במצב הרבה יותר טוב. במצב שבו הן אוהבות את התינוקות שלהן ונהנות מהם. במצב שבו הן רואות תקווה ושמחה ועתיד. ונכון שיש אחר כך עוד דרך לעשות כדי לא לחזור אחורה, כדי לא לשבת ולפחד כל הזמן שהסיוט יחזור, כדי להתמודד עם מה שעברת ועם מי שהיית ועם הטראומה, אבל זה עובר.

חודשים ארוכים עברו מאז שגמרנו לצלם. במשך כל הזמן הארוך במחלקה ובחדר העריכה, הבנו עד כמה קשר השתיקה סביב התופעה הזו רחב. קשר שתיקה שלא קשור רק לנשים שמתביישות בו או לחברה שמסביבן שמשדרת להן ש"ילדים זה שמחה" ושכולנו חייבות להיות האמא המושלמת הזאת שלא באמת קיימת.

קשר השתיקה הזה קשור גם לעובדה שברוב הקורסים להכנה ללידה לא יאמרו מילה על העניין הזה, כי למה להפחיד נשים לפני לידה? ולמה לדבר על משהו כלכך מרתיע? והוא קשור לזה שרוב הגניקולוגים ורופאי המשפחה לא יאמרו לנשים לקראת סוף ההריון שלהן: יש תופעה כזאת שנקראית "דיכאון אחרי לידה", ואנחנו לא יודעים למה הוא קורה או למי הוא קורה, ואנחנו יודעים שיש גורמי סיכון כמו דיכאון קודם או דיכאון במשפחה או סיבוכים במהלך ההריון או קושי להיכנס אליו, אבל זה יכול לקרות גם בלי שום גורם סיכון. ואלה הסימנים של הדיכאון ואנא שימי לב ותבקשי עזרה אם צריך, כי זה עניין ביולוגי – הורמונלי ותו לא ואת לא אשמה בכלום. (וכל זה בלי שאמרנו מילה על דיכאון שמופיע תוך כדי ההריון).

רוני קובן, יוצאים מן הכלל, דיכאון אחרי לידה, באדיבות כאן 11

וכשלא מדברים על משהו, הוא הופך לחריג, לא נורמלי, לא בסדר. וככה קורה שנשים לא יודעות דבר על דיכאון, או מתביישות בו נורא, או לא מבקשות טיפול.

לא מזמן ראיתי את ד"ר צבי פישל, יו"ר איגוד הפסיכיאטריה והמנהל של אחת המחלקות הסגורות בבית החולים "גהה" אומר לאלון שרביט בחדשות כאן 11 "כשאתה שומע שהשכן שלך עבר התקף לב וחזר הביתה אז אתה מיד רץ ומביא לו עוגה. אנחנו מקווים להגיע לרגע שבו מטופל יוצא מבית חולים פסיכיאטרי אחרי התקף פסיכוטי והשכנים יביאו לו עוגה".  

במקרה של דיכאון אחרי לידה אפשר לומר: תשכחו מהעוגה, בואו נתחיל מלדבר על זה.

לצפייה בפרק לחצו על הלינק הבא 

**

יוצאים מהכלל עם רוני קובן, עונה חדשה, כאן 11 כל שני אחרי החדשות.

דיכאון אחרי לידהיוצאים מן הכללרוני קובן