"מותר לך לפעמים לא לרצות להיות אמא. אין לך מה לעשות עם זה אבל מותר לך לפנטז"

מותר לך. מותר לך הכל. 

מותר לא. לא להרגיש מאוהבת. לא רגע אחרי הלידה, לא שישה חודשים אחריה או שנתיים וחצי. אין חוקים. מותר לך לא לרצות. לא לרצות את החיים האלה, לא לרצות את התפקיד הזה. סתם לא לרצות כלום – מותר לך. 

מותר לך לכעוס על העולם ובעיקר על עצמך. מותר לך לא להבין איך כולם ממשיכים כרגיל, לך התהפך העולם על הראש ומסביבך עולם כמנהגו נוהג. ואת מרגישה כל כך לבד. מותר לך לחשוב 'מה עשיתי לעצמי?' יש מישהי שהשאלה הזו לא עברה במוחה לפחות פעם אחת מאז שהיא אמא? 

מותר לך לא ליהנות. זה לא כיף להתרוצץ אחרי עולל קטן, מתוק ככל שיהיה, לדאוג לארוחות מסביב לשעון, להיות מחויבת ואפילו משועבדת בצורה כזו שלא יכולת לדמיין שיכולה להיות. בעיקר אם עד לפני שניה היית רווקה תל אביבית שחיה על משלוחים או סלט ירקות. 

מותר לך להרגיש שאין לך רגע לנשום. מותר לך לרצות רגע לנשום, וגם מגיע לך לקבל. מותר לך לרצות לחזור אחורה, בעיקר כי זה לא אפשרי. אבל מותר לך לרצות. ואם תאפשרי לעצמך לרצות את זה אולי תצליחי לשחרר עוד פיסת אשמה נוראית מהשק הגדול והכבד הזה שנתלה על כתפך מיום הלידה. מותר לך להגיד שאת סובלת ומותר לך לבכות. זה אפילו רצוי ומשחרר כל כך. 

מותר לך להיות עייפה, ואת לא צריכה לתת הסברים. לאף אחד. מותר לך להיות מבולבלת ולהרגיש שאת טובעת בתוך ים הרגשות שמציפים אותך. מותר לך לבקש עזרה. מותר לך להרגיש רגשות מעורבים כי את אוהבת את היצור הקטן הזה כמו שלא אהבת דבר מעולם, אך בד בבד את שונאת את התפקיד הזה ורוב הזמן אפילו מתחרטת שקיבלת אותו על עצמך. 

מותר לך להרגיש שנהרסו לך החיים. סביר להניח שזו תקופה, ארוכה ככל שתהיה, אבל גם היא תעבור. אז מותר לך להרגיש ככה אבל תמיד לזכור שאין דבר בעולם שיכול לעצור את השעון. מותר לך להיות עצובה ולהגיד שאת מרגישה שאת חיה בתוך סיוט שלא נגמר. מותר לך להישבר בכל פעם שאת נזכרת מחדש שאת לא הבייביסיטר, והוא פה כדי להישאר- ומה לעזאזל עושים עם זה?

מותר לך לרצות לחזור לכושר גופני ונפשי ובכל צורה אחרת שתרצי. מותר לך לרצות להמשיך להתפתח אפילו שאת אמא עכשיו. את עדיין את. מותר לך לרצות לחזור לעצמך ואז להבין שכנראה לא תחזרי לעצמך, אבל מותר לך לרצות למצוא את עצמך מחדש בתוך העולם הזה שבראת.

מותר שיהיה לך קשה. לכולן קשה גם אם הן לא מראות. אל תאמיני לתמונות ברשתות, זו פיקציה שכנראה נועדה להגן על משהו אחר. ובכלל – אל תסתכלי הצידה. את אמא טובה. טובה דייה.

מותר לך להגיד שאת לא מבינה איך עושים את זה. לא למדת להיות אמא והיצור הקטן הזה שנחת לך בידיים אחרי טראומה גופנית לא קטנה לא מגיע עם הוראות הפעלה. מותר לך לפחד ולחשוש. 

מותר לך לטעות. ואת תטעי נקודה. כולנו טועות. גם אמא שלך טעתה, וגם הבת/בן שלך יטעו עם הילדים שלהם. אם לא תטעי איך תלמדי? מותר לך. ואסור לך להלקות את עצמך על זה.

מותר לך להרגיש מרוקנת וחסרת כוחות אפילו להכניס מכונה אחת של כביסה, ומותר לך ברגעים האלה של השקט, אם הצלחת למצוא כאלו, לא לרצות לבזבז אותם בסידורים וניקיונות עד שיש לך רגע לנשום. וכמה שאת צריכה את הנשימה הזו. מותר לך לקחת אותה. הכביסה תחכה.

מותר לך לדמיין את החיים ללא ילדים. זה לא אומר עלייך כלום. זה לא אומר שאת לא אוהבת או לא מאוהבת. זה לא אומר שאת אמא רעה. זה רק אומר שאת מתגעגעת. לעצמך, לחיים הקודמים שלך, לתוכניות שעשית עבור עצמך. מותר לך להתגעגע.

מותר לך לדמיין איפה היית גם כשאת נמצאת עם הילד בגינה אחרי הגן וזה המקום האחרון שאת רוצה להיות בו. תדמייני, תפליגי במוחך לאן שרק תרצי ותזכרי שהיום הזה יגיע, בו תוכלי גם לעשות את מה שבדמיון.

מותר לך לשמוח כשהוא נרדם. מותר לך לשחרר אנחת רווחה ולקוות שאת השעות הבאות תבלי לבד בלעדיו. מותר לך להתבאס כשהוא מתעורר, בעיקר אם תכננת שיישן עד 15:00 והוא החליט שבשעה 14:43 הוא סיים לישון ומופיע לך בסלון בדיוק כשאת עם השלוק של הקפה החם הראשון שאת מצליחה לשתות היום. מותר לך לפעמים לא לרצות להיות אמא. אין לך מה לעשות עם זה אבל מותר לך לפנטז. מותר לך – להיות יותר מרק אמא. 

אימהותדיכאון אחרי לידההורותילדים