לידה שקטה: "למדתי לתת כדי שלאובדן שלי תהיה משמעות"

לפני חמש שנים עמדתי בפני הסיטואציה הכי קשה בחיי. איבדתי את בני השני שמונה ימים לאחר לידתו. פתאום הבנתי כמה תמימה הייתי. יש משהו באובדן שגוזל את התמימות.

תמיד כששמעתי על הריון או לידה ידעתי שלאחריו מתחיל האושר האמיתי. אף פעם לא דמיינתי שזה יכול להסתיים אחרת. לעיתים אפילו בצורה הכואבת ביותר, השקטה והמרסקת. במקום בו נוצרים חיים חדשים, בלי הכנה מוקדמת, מסתיימים חיים.

זה אבל פרטי . אבל שאין לו פנים, לא תמיד יש לו שם אך הוא אבל קשה מנשוא. אבל על החלומות, התקוות, על האמא שיכולתי להיות, על הילד שלא הכרתי. זהו אבל מתובל בכעסים עצומים בעיקר עליי שלא הצלחתי לתת חיים ומה היה קורה אם הייתי עושה אחרת.

הימים הראשונים היו ימים של הלם. הגוף מוצף בהורמונים, הראש מבולבל, כל חלק בגוף כואב והלב מרוסק. שאלת ה'למה' הגדולה צפה בכל רגע מחדש. בכיתי המון, לא יכולתי לקום ולעשות פעולות פשוטות – פיזית הייתי אחרי ניתוח קיסרי, אמא לילדה בת ארבע  שניסתה להבין מה קורה לאמא שלה ואיפה האח התינוק שהבטיחו לה. עם כל הכאב שלי היה עליי להכיל אותה ולתת מענה לאי הוודאות שהייתה בו, להחיות מחדש את הזוגיות שהלכה והתרחקה ולהחזיר את עצמי לחיים חדשים לצד האובדן.

משפחת ערגס: עידית, חיים, תהל ושקד. צילום מיכל מור יוסף

בחודשים הראשונים עוד ניסיתי לעכל את מה שעברתי, לשחזר כל רגע מההיריון שהסתיים ככה, מהלידה ובעיקר חשבתי מה עושים מכאן… לאט לאט חלחלה ההבנה הנוראית שזה סופי והוא לא יחזור. הגיע הזמן להשלים עם המציאות ולהמשיך הלאה. לא עזר לי לשאול שאלות כי לא קיבלתי תשובות. לא עזר לי לכעוס כי לא יכולתי לפעול אחרת. קמתי על הרגליים, לעיתים מחוסר ברירה. ביקשתי עזרה. גם בדברים פיזיים כמו מטלות הבית אבל בעיקר הקשבה וחיבוק ממי שהיה שם כדי להכיל אותי. האובדן הזה גרם לי לנתק את הבושה וחוסר הנעימות ולדבר. בלי פילטרים. האובדן הזה היה מבחינתי הגרוע מכל ואם כבר אני עוברת את הגרוע מכל אז ממה כבר יש לי לפחד?

הסביבה לא תמיד מקלה על ההתמודדות עם אובדן שכזה. התגובות מגוונות ונעות בין הכלה, חיבוק ונתינת המרחב להתאבל לבין הערות, שתיקות מביכות וגם שיפוטיות. היו כאלו ששאלו למה אני לא מתפקדת? למה אני לא חוזרת לעבוד? מה עם עוד ילדים? ו"שטויות, לא הספקת להכיר אותו, תגידי תודה ותמשיכי הלאה". ציפו ממני לשכוח ולהמשיך. להתמודד ומהר. כאילו לאבל הפעוט הזה אין לגיטימציה.

כבר חמש שנים שאני מתמודדת עם התגובות האלו. כשניסיתי לדבר על האובדן שלי בין אם זה בפוסטים ברשתות או סתם בשיחה נתקלתי בקושי להכיל את זה בצד השני, העברת הנושא והעלאת ה"אבחנה" שאני בדיכאון עמוק. קל להסיק מסקנות.

מהר מאוד הבנתי שעם האובדן הנורא הגיעה גם שליחות. היה חשוב לי להעלות את המודעות לנושא ולצעוק שאני אמא גם שלו והוא כאן, כל רגע, ושום ילד שיגיע אחריו לא יהיה פיצוי עליו אלא ילד חדש עם השמחה והאהבה שמגיעה לו. בנוסף, לא במקום. היה לי חשוב שלא יירתעו ממני ומהנושא.

חודש אוקטובר הוא בין היתר גם חודש המודעות ללידות שקטות ואובדן הריון/תינוקות רכים. נכון שמי שכמוני איבדה ילד לא צריכה חודש מודעות כי כל יום הוא יום המודעות עבורה, אבל זו הזדמנות להעלות את הנושא לסדר היום. לעורר את המודעות. אני יודעת שזה נושא קשה. נושא שמאוד לא קל לדבר עליו.. לא תמיד יודעים מה להגיד, מפחדים לפגוע אבל השתיקה כואבת יותר.

אנחנו רגילים לראות ברשת מסיבות, חופשות, תמונות יפות. הפיד בדרך כלל יפה ומגוון ובעיקר שמח. כשעולה פוסט קשה וכואב קשה לנו עם זה. לרוב מתעלמים ועוברת לנו בראש המחשבה של כמה מסכן/ה כותבי הפוסט וליבנו איתם. קשה לנו להגיב, לשאול, להיות אמפטיים. אנחנו מתרחקים מעצב ומכאב מחשש שהוא ידבק גם בנו או חלילה יעורר אצלנו משהו שאנחנו מנסים לשכוח.

החודש הזה במיוחד לא מקל עליי. מעבר לחודש המודעות שמציף את הכאב שלי עוד יותר, בחודש הזה הבן שלי נולד ונפטר. אני קמה עם תחושת מועקה שמלווה אותי, המחשבות נודדות, התמונות שלו רצות בראש והבכי שלו מהדהד כאילו הוא כאן, לידי.

הוא לימד אותי הרבה. לקח לי חמש שנים להבין מה.

למדתי הרבה על להודות על מה שקיים בחיי, הכרת הטוב על מה שיש. למדתי שיעור עצום בבחירת החיים והרצון להתמודד בכל הכוח. למדתי לחפש את המשמעות.. לתת כדי שלאובדן שלי תהיה משמעות. זה כבר קרה ושום דבר לא יחזיר את הזמן אחורה אבל מה אני עושה קדימה? איך אני עוזרת לעוד אימהות כמוני? איך נותנים לאבל הזה היבט אחר?

החודש החלטתי לקיים את 'שבוע אליאור' לזכר בני תנצב"ה. שבוע שכולו האור של אליאור. החלטתי להדליק את האור על ידי שרשרת של מעשים טובים בין אחד לשני, ככה מאהבת חינם אמיתית, ללא תמורה. המטרה היא להעלות חיוך בצד השני ולהעביר את זה הלאה ואיזו היענות הייתה – וואו! היה לנו עזרה לנזקקים, ארוחה חמה, מצרכים בסיסיים לקשישים, עוגות לילדי הגן, שובר מתנה למשפחה קשת יום, ועוד מגוון מעשים יפים ומרגשים.

ואני הוצפתי. הדמעות ירדו מעצמן והמחנק הזה בגרון השתחרר. הפעם הוצפתי בגאווה. לשם כיוונתי. לאהבת חינם הזאת. למשמעות הזאת. שמישהו יעצור את מרוץ החיים האישי שלו ויעניק לאחר. כמו שאליאור נוצר באהבה ענקית. כמו שאהבתי מאותו מהרגע הראשון של בדיקת ההיריון ועד היום. כמו שאמשיך לאהוב לעד.

תעבירו את זה הלאה, יכולים להוסיף לעילוי נשמת אליאור משה בן עידית ותדליקו את האור איפה שחשוך. כל אחד מאיתנו זקוק לזה. "ואהבת"

עידית אלה ערגס- מלווה נשים בהתמודדות עם משברים ומחברת הספר 'אמא חזרה לבד'

חודש המודעות ללידות שקטותלידה שקטה