"כשהילדה שלה התחילה ללכת היא עשתה את עצמה שמחה אבל בפנים היא לא הרגישה כלום"

קבענו לקפה, לא היה לה כוח אבל הכרחתי אותה. הכרתי את המבט הזה בעיניים שלא רוצה כלום חוץ מזה שיעזבו אותו בשקט אך ידעתי גם שאני לא יכולה לעזוב אותה בשקט. אם היא תהיה בשקט היא תשקע, והיא עלולה לטבוע. אני יודעת איך זה מרגיש, אני כמעט טבעתי.

אז הצלחתי לשכנע אותה להיפגש לקפה, הכרחתי אותה גם לצאת מהבית. לא היה לה כוח להתלבש אז היא באה עם הטרנינג מאתמול בערב עם הכתם על הטוסיק ואיזו חולצה מסמורטטת. השיער שלה היה אסוף ברישול בלי שום כוונה שיהיה יפה, ודווקא ככה היא הייתה הכי יפה. בלי שום ניסיון שיסתכלו עליה בכלל, טבעית יפה ועצובה.

ראיתי בעיניים שלה שהיא רוצה לישון וידעתי שיש לפנינו יום שלם בו היא ללא הילדה אז הבטחתי לה שמיד אחרי שתאכל משהו ותשתה קפה חם אני שולחת אותה. כשהתיישבנו היא מיד חיפשה את המצית והסיגריה כאילו היא על זמן קצוב וצריכה להספיק. הזכרתי לה שיש לה היום יום חופש ואני רוצה שהיא תנוח בו לא רק פיזית אלא גם נפשית. מסתבר שזה הרבה יותר מעייף.

היא הזמינה קפה חלש והוסיפה לו שקית וחצי של סוכר חום. בעודה מערבבת את הסוכר בקפה, היא נשענה על ידה ונראתה מרוקנת. היא לא הפסיקה לשאול, בעיקר את עצמה, מה היא עשתה. היה בה כעס ותיעוב עצמי וחוסר יכולת לחמול ולתת לעצמה את הזמן להחלים. היא אמא טרייה בת שנה וקצת. הילדה בדיוק התחילה ללכת והיא עשתה את עצמה שמחה ומרוגשת מעצם העניין אבל בתוכה פנימה היא לא הרגישה כלום. בקפה היא אמרה לי שזה לא מזיז לה בכלל, היא לא מרגישה שום דבר, הכל כאילו עובר לידה והיא קהת חושים. בעיקר היא לא הבינה על מה היא צריכה להיות שמחה. לא מגיע לה לשמוח היא עשתה את טעות חייה, כך הרגישה.

חיבקתי אותה. ידעתי בדיוק מה היא מרגישה ורציתי לקחת את הכאב הזה ממנה כי הוא משתק. הוא אוכל את הנשמה עד שלא נותר שם דבר. לא לחצתי עליה, לפרקים ישבנו בשקט ולרגעים פטפטנו על הא ועל דא. ראיתי עליה שכלום לא מעניין אותה, וזו לא רק העייפות, אלו המחשבות הבלתי פוסקות על מה היא תעשה עם החיים שלה. ואני הרי מכירה את המחשבות הללו. הן היו תושבות קבע אצלי בראש.

ברגעי השתיקה נתתי לה שקט. השקט שהיא ביקשה, השקט שהבטחתי לתת. היא לגמה מהקפה במהירות והדליקה סיגריה נוספת. היא בדקה מה השעה באופן אובססיבי כמעט ואני ידעתי שהיא סופרת לאחור, מחשבת כמה זמן חופשי נותר לה. במקום לנצל אותו ולעשות מה שהיא רוצה כי ניתנה לה ההזדמנות, היא עסוקה בכמה מהר הוא עובר. היא הייתה בלחץ, הרגל רעדה לה בדיוק כמו לי. הנחתי את ידי על ברכה כדי שתפסיק לרקוד ללא שליטה והיא חייכה אליי ודמעה זלגה על פניה היפים. 'תודה', היא לחשה לי. 'תודה שהכרחת אותי לצאת, לנשום אוויר, לראות שיש עוד כחול בשמיים והשמש עדיין צהובה'. בדיוק כמוני היא הרגישה שהכל הפך שחור ושכחה לראות צבעים. ישבנו שם מעל שעה, הרגשתי שהיא לא רוצה ללכת ולא רוצה שהרגע הזה יעבור. חייכתי והיא חייכה בחזרה וביקשה מיד עוד קפה כדי שלא בטעות אזרז אותה או אבקש ממנה לחזור להיות היום שוב אמא, מוקדם ממה שהיא מצפה.

**

אם את מזהה את עצמך בין המילים הללו, או יש לך חברה/מכרה/אחות/דודה/אישה אחרת שאת מזהה אותה בהן- בואי תצטרפי אלינו לקהילת מותר לך ; להיות יותר מאמא

דיכאון אחרי לידה