המיילדת האתיופית הנהדרת שלי

במשך כמה חודשים אחרי הלידה, בכל פעם שהיה לנו קצת זמן פנוי לעצמנו, נושא השיחה זלג בסופו של דבר אל אחד משני נושאים- כמה הילדה אדירה, ואיזה מגניב היה בחדר לידה. נכון, היה קצת כואב וסיימתי די מותשת, אבל זו היתה הפעם האחרונה בה היינו רק שנינו יחד, כזוג, וזו היתה חוויה די כיפית, מגבשת, והרבה פחות גרועה ממה שציפיתי.

אחרי שבמשך שנים שמעתי מאמא שלי ומנשים אחרות מור"לים (מורשת לידה) איומים, הופתעתי לגלות שלידה זו לא חוויה קשה במיוחד, וכששאלו אותי על הלידה הייתי אומרת במבוכה מסויימת שהיתה לי לידה קלה. "אה", היה אומר אז בן שיחי התורני, "היה קצר?". קשה לומר שהיה קצר, אחרי 48 שעות צירים ו-9 שעות בחדר לידה. "אז לא כאב?" -גם לא, אני עונה, כי זו לידה וכאב לי למרות כל האפידורל שבעולם. "אז היתה לידה בלי התערבויות?" – גם לא. כלומר, יחסית לא היו הרבה התערבויות, אבל בהחלט ניתן לי זירוז ואילחוש ושכבתי על הגב כמו שרופאים אוהבים ומדריכות לידה טבעית שונאות. היה לי קל כי הרגשתי בטוחה. בכל שלב ושלב בלידה הזו עודכנתי במצבי ובברירות שעומדות לפני. היה לי קל  כי המיילדת שלי ליוותה אותי ברגעים החשובים ודחפה אותי עד הסוף. היה לי קל כי היתה לי מיילדת טובה. טובה מאד.

היא הנחתה את ידי בן הזוג שלי לנקודות רגישות שיקלו על כאבי הצירים, כשקפצתי וייבבתי על הכדור המתנפח בחדר הלידה. היא טיפלה במיומנות חסרת הומור ומכבדת בנקבים האומללים של הגוף היולד והנפוח, בלי לפצוע, להביך או להשפיל, כאילו להשתין לתוך כלית פלסטיק באמצעות צינורית היא פעולה שגרתית, כאילו ברור מאליו שצריך לצפות מראש ולוודא שאין חוסר נוחות מיותר. היא התמודדה בסבלנות עם המסמכים המבולגנים שלי ונתנה הוראות אדמיניסטרטיביות מדויקות למלווים שלי, כי ברור שהם צריכים לחזור מהר כדי להחזיק לי את היד. ברור שאני לא צריכה להיות לבד, אפילו לרגע. היא קיבלה החלטות רפואיות בזמן הנכון והיתה אסרטיבית מבלי לבטל את הרצונות שלי והאוטונומיה הגופנית שלי. האפידורל הגיע בזמן, הפיטוצין הגיע בזמן, וכשהיא הבינה שצריך לדחוף, היא התאמנה איתי ווידאה שיש לי את התנאים האופטימליים להוציא את הילדה החוצה. ידעתי מה קורה איתי בכל שלב. ידעתי מה השלב הבא, ומה מצופה ממני. היא נשארה איתי, אפילו שנגמרה המשמרת שלה, כדי ללוות אותי עד הסוף, לשקול את הבת שלי ולהנחות את בן הזוג שלי בחיתוך חבל הטבור. היא עבדה איתי, ולא עלי.

בבית החולים ליולדות ליס עובדת מיילדת אתיופית אחת. היא יילדה את הבת שלי, ומאות, אם לא אלפי, תינוקות אחרים. שבוע שעבר נמנע ממנה לעזור ליולדת, מהסיבה הדוחה ביותר שניתן לתאר- גזענות. גזענות פשוטה ומבוהלת ולא רציונלית, שלמרות מהותה הפרימיטיבית מסוגלת עדיין לפצוע ולפגוע.  ליולדת, כל יולדת, יש זכות לבקש מיילדת אחרת. יכולות להיות אלף סיבות לגיטימיות- מהבדלי גישות לגבי התערבויות בלידה, דרך יחס לא נעים וכלה בהעדר חוש הומור.

יולדות הן אוכלוסיה רגישה. הן לחוצות, סובלות מכאבי תופת, עייפות ורגישות במיוחד. לידה היא לא הזמן לחנך יולדת לגבי שוויון בין גזעי ופערים מגזריים, אבל זה כן הזמן בו הנחות היסוד והאמונות המביכות ביותר באות לידי ביטוי. הבעיה איננה יולדת כזו או אחרת, ואסור שהגישה האיומה של היולדת תמנע ממנה טיפול רפואי ותעמיד בסיכון את חייה וחיי עוברה.

הבעיה איננה הפציינטית, הבעיה היא המחלה – החברה הגזענית שרואה אתיופים וכהי עור אחרים כמלוכלכים, נחותים ומפחידים. כשמקלפים את כל שכבות התרבות והאיפוק, רגע לפני המצב החייתי כל כך של ההמלטה, מקבלים מראה. כל החביבות המעושה נעלמת בים של חרדות וכאב, ומתחתיה נגלות הנחות הבסיס החברתיות- הידע וההנחות שנספגו מהטלוויזיה והגננת וההרצאות והחברים. כולנו נגועים בגזענות הזו, ברמות שונות של הפנמה ויכולת הסתרה וטשטוש. הזוג שביקש מיילדת אחרת רק שופך הלאה את מה שהם למדו במקום אחר.