למה כולם מפחדים מלידת לוטוס

בשבוע שעבר התפרסמה בכלי התקשורת ידיעה על תינוק שאושפז במצב קשה לאחר שנולד בלידת לוטוס. כחלק מהלידה, הורים לא מנתקים את התינוק מחבל הטבור ומהשליה אלא מחכים יום או מספר ימים עד שהניתוק יתרחש מאליו, מתוך אמונה שהשליה וחבל הטבור הם חלק בלתי נפרד מהתינוק. הנושא של לידות לוטוס הפך לסוג של טרנד שנוי במחלוקת. חלק מהרופאים טוענים שאכן יש יתרון בריאותי בכך שלא מנתקים את חבל הטבור באופן מידי, כדי  להגדיל את מאגרי הברזל של התינוק, אך לדבריהם אם הניתוק נמשך למעלה ממספר שעות או ימים, זה כבר עלול לסכן את התינוק. היתרונות מאחורי לידות לוטוס לא שינו לטוקבקיסטים המתלהמים, וכצפוי הם מיהרו לתקוף באכזריות את ההורים "המטומטמים", "האכזריים" וה"לא שפויים", וטענו שהם צריכים לשאת באחריות פלילית ושאינם ראויים להיות הורים – כל המילים הטובות שיכולות לעודד הורה טרי כשהילד האהוב שלו נמצא במצוקה.

כמה ימים אחר כך התבשרנו על התחדשות המאבק נגד סגירת מרכזי הלידה הטבעית בבתי החולים, מאבק שבראשו עומדות נשים שרוצות ללדת בלידה טבעית אך מעדיפות לא ללדת בבית בשל הסיכונים הכרוכים בכך. ושוב, הטוקבקסיטים לא איחרו להגיב, וקראו  לנשים שרוצות ללדת בלידה טבעית מפונקות וחוצפניות במקרה הטוב, ומטומטמות ולא אחראיות במקרה הפחות טוב. "כל יולדת חושבת שהשמש זורחת לה מהתחת", "תצאו מהווריד מפונקות היסטריות" ו"אין גבול לטמטום ולחוסר האחריות" היו רק חלק מהתגובות, וזה עוד לפני התגובות שמאשימות את הבוחרות ללדת בלידה טבעית בחטא הנורא מכל – שמאלניות. כל הביקורת הזו, להזכיר, הופנתה כלפי נשים שמעוניינות ללדת את ילדיהן עם מינימום של התערבות רפואית, ועדיין ליהנות מקרבה לצוות רפואי שיוכל לתת מענה אם מתעוררת מצוקה. היש יותר אחראי מזה?

מבלי להיכנס עכשיו לוויכוח של בעד או נגד (באופן אישי, ולמרות תקוותי ללדת ללא אפידורל, ילדתי בלידה רגילה בבית  חולים), יש משהו מאוד צורם בתגובות המופנות כלפי אותם הורים שלא הולכים עם העדר – ולא משנה אם מדובר באימהות שבוחרות ללדת בבית, בהורים שלא מחסנים את ילדיהם, בהורים שמגדלים את ילדיהם על תזונה טבעונית או בכאלה שמחנכים את ילדיהם בחינוך ביתי. המשותף לכל ההורים האלה הוא שהם בוחרים להפעיל שיקול דעת בנוגע לנושאים מהותיים בחיי הילדים שלהם, ולא מקבלים שום דבר כמובן מאליו, והתגמול שהם מקבלים על כך מהסביבה הוא לרוב כעס, בוז ולפעמים אפילו שמחה לאיד, כשמשהו נכשל בדרך שלהם (לידת בית שהסתבכה, ילד שלא חוסן וחלה בחצבת). נראה שיש פה הזדמנות נהדרת להראות את צדקת הקונצנזוס ולהדיר את כל מי שחושב קצת מחוץ לעדר.

כדאי לזכור, שגם כשפועלים לפי הספר, הדברים לא תמיד מסתדרים כמו שצריך ואנחנו חושפים את ילדינו לסכנות. רוב האימהות בוחרות ללדת בבית חולים, כי כך עושים, למרות שגם לידה בבית חולים יכולה להסתבך (מה שקורה, לצערנו, לא מעט). רוב ההורים בישראל, גם חילונים גמורים, בוחרים לעשות לילד ברית, למרות שגם התהליך הזה מסתיים, לא אחת, בסיבוכים, ולמרות שבתרבויות אחרות שבהן לא נהוגה ברית עשויים לראות את המצווה הזו כמנהג פרימיטיבי והזוי. אבל, אם חלילה, יש סיבוכים בלידה בבית חולים או בברית, אף אחד (ובצדק רב) לא יאשים את ההורים בחוסר אחריות ויטען שאינם ראויים להיות הורים, למרות שהבחירה שהם עשו הובילה לתוצאות לא רצויות. אז למה ההורים שפועלים קצת אחרת לא זוכים לאותה מידה מתבקשת של חמלה? חשוב לזכור: לא מדובר בהורים שמתעללים בילדים שלהן, מכים אותם, מרעיבים אותם או מזניחים אותם. מדובר בהורים שכל חטאם בכך שכמו כולם, גם הם רואים קודם כל את טובת ילדיהם למול עיניהם, אבל הדרך שלהם שונה.


למה ההורים שפועלים קצת אחרת לא זוכים לאותה מידה מתבקשת של חמלה? תמונה: Shutterstock

בניגוד למה שאוהבים לחשוב, אף אמא לא בוחרת ללדת בלידת בית רק כי זה אופנתי, כמו שאף אחת לא תוותר על אפידורל רק בשביל שהחברות שלה יגידו שהיא מגניבה. אני גם די משוכנעת בכך שיש תענוגות גדולים מלדאוג במשך כמה ימים לא רק לתינוק אלא גם לשליה שלו, כך שההורים שבוחרים בלידת לוטוס לא עושים זאת בגלל שזה טרנדי, אלא בגלל שאחרי מחשבה מעמיקה הם הגיעו למסקנה שזה הדבר הכי נכון עבור הילד שלהם. וכאן יש עוד נקודה שראויה להערכה לדעתי אצל אותם הורים "הזויים" שלא הולכים עם העדר: בניגוד לחלק מהתגובות שמופנות נגדם, הדבר האחרון שאפשר לומר עליהם הוא שהם מפונקים. בניגוד לרובנו, הם יוצאים מאזור הנוחות שלהם ומוכנים לעשות ויתורים אמתיים עבור הילד שהם הביאו לעולם, ואני לא מדברת רק על ההתמודדות הלא פשוטה עם לחצי הסביבה. זו יכולה להיות אמא שבוחרת ללדת בלידה טבעית ולסבול את הכאבים הכרוכים בכך, כי היא מאמינה שמינימום של התערבות רפואית בלידה ייתן לתינוק שלה כניסה רכה יותר לעולם. או הורים שמגדלים את ילדיהם בחינוך ביתי, מוותרים על קריירה ומשלמים מחיר כלכלי כבד כדי לתת לילדים שלהם את החינוך הכי טוב שהם מאמינים בו.

לא מעט הורים שאני מכירה, שכולם יטענו שיעשו הכל עבור ילדיהם, יעדיפו לעשות מה שנוח להם, לרוב בטיעון של "אותנו גידלו כך ויצאנו בסדר", בלי להשקיע מחשבה עמוקה בתוצאות לטווח ארוך של המעשים שלהם. כך למשל, אני ממש יכולה לראות בעיני רוחי מפגש בין אימהות בגינה, כשאחת מן האימהות אומרות לחברתה: "ראית את ההורים ההזויים האלה שלא מנתקים מחבל הטבור? ממש פושעים, צריך לקחת מהם את הילדים", בעודה פותחת עבור הילד שקית של חטיף מלוח כלשהו, כי זה הכי מהיר וזמין. היום כמעט כולם כבר יודעים את הקשר בין תזונה לקויה לבין מחלות שונות, אבל אף אחד לא יגיד שהאם שנותנת חטיפים לילדיה היא "מטורללת" ו"צריך לקחת ממנה את הילדים", הרי כך עושים כולם. וזה נוגע לא רק לנושאי בריאות. מרבית  ההורים בארץ שולחים את ילדיהם למסגרות החינוך הממלכתי על כל התחלואים שלהן, מקטרים קצת אבל ממשיכים לעשות זאת כי כך עושים כולם, למרות שמדובר בנושא חשוב כל כך – החינוך של הילדים שלנו. הרבה מאוד הורים נותנים לילדיהם סמארטפונים בגיל צעיר, ומאפשרים להם לבלות שעות ארוכות בפייסבוק, על כל סכנותיו. כי כך עושים כולם. מרבית ההורים חושפים את ילדיהם הקטנים לתכנים ירודים בטלוויזיה, או נותנים לילדות בנות התשע שלהן לבלות שעות ארוכות בקניון, ואחר כך אולי מתלוננים קצת על כך שהילדים שטחיים ורדודים וכל מה שמעניין אותם זה קניות. אבל, כאמור, כך עושים כולם, ולמי יש כוח לצאת נגד זה? הרבה יותר קל ונוח לבוא בטענות לכל מיני אימהות מטורללות שיולדות את הילדים בבית ולא נותנות להם לאכול בשר.

שיהיה ברור – גם אני סבורה שכל הנושא של לידת הלוטוס הוא מעט הזוי, הבת שלי מחוסנת (גם אם כל חיסון לווה בחששות כבדים), והיא אפילו אוכלת ממתקים מדי פעם. אני לא שופטת סגנון הורות זה או אחר. אבל אני משתדלת לקחת אחריות מלאה על כל ההחלטות שלי הקשורות לגידול הילדים וחינוכם, קטנות כגדולות, בין אם מדובר בחיסונים, בחירת מסגרת חינוכית, תזונה או התכנים התרבותיים אליהם הבת שלי נחשפת. שום דבר לא מובן מאליו, וכל דבר נעשה תוך מחשבה מעמיקה ובחינת המחירים. ואני חושבת שלהורים האלה, שבוחרים ללכת מחוץ לתלם, גם אם הבחירות שלהם נראות לנו קצת הזויות, מגיע כל הקרדיט על כך שבכל הנוגע לדבר הכי חשוב להם בחיים – הילדים שלהם – שום דבר אינו מובן מאליו, והם משקיעים לא מעט מחשבה בכל צעד. ואם אתם לא נותנים להם את הקרדיט, המינימום שאפשר לתת להם זה קצת חמלה.