זוגות שמתגוררים בשני בתים שונים

המסלול הנורמטיבי הכולל צבא, לימודים גבוהים, זוגיות, מגורים משותפים, חתונה וילדים מתיישב עם החברה הישראלית כמעט כמו חומוס וטחינה. אנחנו כל כך רגילים אליו שסטייה ממנו נתפסת כמשהו שיש "לתקן" או לכל הפחות להסביר ולנמק אותו היטב. כך לדוגמא,  כתבות על אמהות יחידניות, נשים אלהוריות, או סרבני גיוס מעוררות עניין רב בקוראים שמתקשים, פעמים רבות, להבין את הבחירות ההזויות של המרואיינות/ים. נשים נוספות שנקודה מסויימת במסלול לא מתאימה לחייהן הן כאלו שנמצאות במערכת יחסים מחייבת אולם בוחרות שלא לגור כעת עם בן זוגן.

שקד (32) עוסקת בביולוגיה ומתגוררת ברמת גן. בארבע השנים האחרונות היא מנהלת מערכת יחסים עם אדריכל מראש פינה ולא, אין להם כוונה לעבור לגור יחד.

"הרבה אנשים מסתכלים על הזוגיות שלנו ואומרים שאנחנו לא עושים את זה כמו שצריך! אני מקבלת בזוגיות את כל הדברים הטובים, מילה טובה, פרגון, מגע וחיבוק ופחות את השטויות של השותפים לדירה. אנחנו האחד עם השנייה בלי להיכנס האחד לשנייה לווריד, נותנים זה לזו הרבה אויר נפגשים פעם בשבועיים לסוף שבוע ארוך. אנחנו משתדלים ממש לא להיכנס לשגרה וזה משהו שקורה לאנשים כשהם גרים ביחד. השותפות במגורים מולידה מתחים במקום שיהיה נעים ונחמד ביחד".

ולא תרצו לעבור לגור ביחד? אף פעם?

"אני בכלל לא בטוחה. יש משהו נכון ובריא ככה, גם לי וגם לו. זה לא שאנחנו מסתירים דברים זה מזו, להפך, אנחנו מאד משתפים אבל שומרים על המקום הזה בו לכל אחד נשאר מקום לעצמו וללבד שלו. הרבה אנשים לא יכולים להבין את זה אבל הם לא צריכים. רק אני צריכה להבין את זה. לא תמיד צריך לעבוד לפי הספר. צריך לראות מה עושה לך טוב ולממש את זה, כל עוד זה לא פוגע באחרים. החברה מתווה דרך מסוימת, זה נכון אבל זה לא אומר שחייבים ללכת בדרך הזו. אני בטוחה שזה לא יתאים לרוב האנשים אבל לנו זה עובד".

מרב מיכאלי וליאור שליין קנו שתי דירות באותו הבניין ונמצאים במערכת יחסים כשהם ממשיכים לגור בנפרד – מה את אומרת?

"אידיאלי!"

"יש לי את הפינה שלי"

קרן (שם בדוי) בת 31, היא הייטקיסטית מחיפה שנמצאת כבר ארבע שנים בקשר עם מהנדס בן 30 שגר בבאר שבע ויש להם סיפור מעניין במיוחד:

"החבר שלי מכור נקי. עד שלוש בצהריים הוא במרכז יום וחובה עליו להיות שם, הוא ביקש להיות שם בעצמו כי הוא סובל מהתמכרות לסמים. הוא חייב להיכנס לאיזושהי שגרה ובטיפול הזה ממליצים לא לעשות שינויים דרסטיים בחיים. אז אני גרה בחיפה והוא שם. אנחנו מתראים בערך שלוש פעמים בשבוע. עכשיו זה נהיה קצת יותר קל כי לאחרונה הרכבות קצת השתפרו".

ואין מחשבה על לעבור לגור ביחד בעתיד?

"זה לא על הפרק. אם יש מצב שזה פוגע לו בטיפול אז זה לא רלוונטי כרגע. הוא רצה להתרחק מהעיר אבל הוא לא באמת יכול להתרחק מבאר שבע כי יש לו שני ילדים ולא נעשה משהו שייפגע  באפשרות שלו להיות פעיל כאבא. אם נחיה ביחד בעתיד, נחיה שם. מבחינתי, כל עוד אשתו לשעבר גרה שם, גם אנחנו נגור שם. אני מאד מתגעגעת אליו אבל מצד שני זה גם יותר נח, יש לי את הפינה שלי, את החדר שלי. כרגע זה הדבר הנכון עבורנו. אם נגור ביחד זה יפגע בדברים שהם חשובים יותר".

וכששואלים אותך למה אתם לא עוברים לגור יחד מה את עונה?

"שזה מורכב. אני מאוד גאה בו על התהליך הזה אבל אני לא בטוחה שההורים שלי יבינו, לכן לא סיפרתי להם מה הסיבה. אני משתדלת לא להסתיר אבל זה שלו ולא שלי ואני לא יכולה לחשוף אותו. נכון, זה לא קל, אבל אני לא מכירה זוגיות קלה. אני לא ממורמרת מהסיטואציה. אני בחרתי בזה".

"לא רבים על שטויות"

ויקי כרמין (53) היא אשת חינוך ומתגוררת בקיבוץ מגן. היא נשואה ובעלה חי במושב ישע. יש להם שלושה ילדים משותפים.

"הגיע שלב שבו לבעלי נמאס מהקיבוץ. נמאסה עליו השיטה והוא ראה שלא יהיו שינויים באופק. אני הייתי מאד מחוברת לקיבוץ בזמנו, כיהנתי כאן בכל מיני תפקידים ולא רציתי לעזוב. היה פיצוץ, נפרדנו והוא עזב את הקיבוץ. אחר כך, היחסים ביננו השתפרו וחזרנו זה לזו. צריך להבין שמגן הוא קיבוץ שיתופי, מאד שיתופי. כאן מדינת הדינוזאורים. לא היה כאן מעולם זוג שנפרד וחזר. כולם התגרשו בסוף והסיפור יוצא הדופן שלנו נפל עליהם כאן כרעם ביום בהיר. אחרי שחזרנו הקיבוץ אמר שבעלי לא יכול לחזור לכאן".

מה זאת אומרת? את אשתו, הוא בעלך, בבית עוד יש ילדים, מה זה אומר "לא יכול לחזור"?

"אמרו שהוא לא יכול להיות פה. לא כחבר קיבוץ וגם לא בתור תושב. אסור היה לו לגור איתי. אסור היה לו לישון כאן. הופעל עליי לחץ כדי שהוא לא יגור פה ושגם אני אעזוב.  אבל אני לא עזבתי, אפילו שירדו כאן לחיי. בינתיים, עם הזמן התברר שדווקא יש לזה השפעה חיובית. ממגן לישע זה בסך הכל שבע דקות נסיעה על השעון אז אנחנו נוסעים הלוך ושוב. נוצרו הרגלים חדשים, כבר לא רבים על כל מיני שטויות קטנות, מנצלים את המפגשים לשיחה ולא לדברים קטנים ושוליים".

אז יכולת לעבור למושב ישע, לגור בבית עם בעלך ובחרת שלא?

"היחסים ביננו מאד השתפרו, גם בעלי חושב ככה. אנחנו פחות סיר לחץ ופחות יושבים אחד לשני בווריד. הגעתי לזה מכורח המציאות, לא יודעת אם הייתי עושה את זה במודע אבל זה לגמרי לא רע. אנחנו כבר 8-9 שנים ככה. כל אחד זוכה בעצמאות שלו, הילדים נהנים מזה וכולנו יוצאים נשכרים. זה בהחלט משאיר מקום להתגעגע קצת, לספונטניות ולהרבה דברים אחרים. יש לנו עוד לפחות שנתיים עד שהקטן שלנו יתגייס ואולי אחר כך ניתן לבית בישע קצת יותר מרכז כובד אבל לא, לא אוותר על הבית שלי בקיבוץ מגן".

אז יש לזה רק יתרונות או שיש גם חסרונות?

"המממ…מאד יקר להחזיק שני בתים".

זוגיותיחסיםיעל שררמערכת יחסיםמשפחה