על גברים שלא יודעים לקבל סירוב ודייט אחד פסיכי במיוחד

הנה סצינה מוכרת, אם זה לא קרה לך ישירות, זה קרה לחברה שלך, אם לא לחברה שלך אז לבת דודה שלך או לבחורה אחרת שחלפה לידך: בחור עובר ליד ברחוב ומתחיל איתה בדרך הכי נמוכה שכתובה בספר (טוב, קצת הגזמתי, יש יותר נמוך מזה, אני נשבעת): הוא שורק לה או צועק כולו אחוז אמוק "בואי! בואיייי רגע!" או צווח כמו בבון אנושי "יואו, יואו! איזה גוף/תחת/ציצי/רגליים/וואטאבר". אם הוא קצת פחות בבון, הוא ניגש אליה ואומר לה את הפנינים האלה פנים מול פנים וחוסך מכל הרחוב ואשתו את המנגינה הזו.

הבחורה בתגובה מתעלמת וממשיכה ללכת או מסרבת במלמול מבויש או בתקיפות מפורשת. או אז קורה דבר מופלא- הגברבר המקסים שזה עתה החמיא (הוא לא החמיא, הוא הטריד אבל זה כבר נושא לפוסט אחר) וביקש מפורשות את תשומת לבה של הבחורה מבצע תפנית חדה, משהו באזור ה-180 מעלות ונכנס למגננה פסיכית על האגו הזעיר שלו: "מי בכלל התחיל איתך יא מכוערת? יאללה יאללה, מה את עפה על עצמך? מי ייגע בך?" בשבריר שנייה הפכת מסקסית למכוערת, ממבוקשת לדחויה, מיפהפיה לקופה. למה זה קרה? ובכן, כי עשית את הנורא מכל- העזת לסרב. העזת לומר לא.

מה את עפה על עצמך? מי ייגע בך? צילום אילוסטרציה: shutterstock

אף אחד לא אוהב לקבל דחייה והמילה "לא" היא פחות או יותר הדבר האחרון שבני אדם מייחלים לו כשהם מנסים להתקבל לעבודה חדשה, כשהם שואלים "סליחה, יש לך אולי סיגריה?", כשהם בשגרירות ארה"ב וממתינים בציפייה לוויזה וכשהם מעוניינים בקשר- כל סוג של קשר- עם אדם אחר. יחד עם זאת, כולנו שמענו את ה"לא" הזה בחיינו, מי יותר ומי פחות. דחייה וסירוב הם חלק אינטגרלי מהחיים ואם עדיין לא יצא לכם, כנראה שיש לי כמה קוראים צעירים ממש…

רשימת הסיבות בגינן אפשר לסרב לאדם אחר ארוכה ואולי אפילו אינסופית- גיל צעיר או מבוגר, מראה חיצוני, תחומי עניין, נטייה מינית שונה, המצאות בזוגיות נוכחית, חוסר עניין בזוגיות כרגע, טיימינג מעאפן, סתם העדר חשק ועוד ועוד. יש המון סיבות לומר לא וכולן לגיטימיות. אם אני זוכרת נכון, אנחנו לא בפקיסטן וזכותה של כל אישה (וגבר) להיפגש, לשכב ולאהוב את מי שהיא רוצה. מה שכן, סירוב זה דבר מבאס. לא בחנתי את הנושא לעומק אבל כמי שיוצאת עם גברים ועם נשים, אני כן יכולה לומר מניסיוני שלי שגברים מתקשים להתמודד עם סירוב הרבה יותר מנשים. אולי זה קשור בחינוך המיליטריסטי (אין דבר כזה "לא יכול") והסקסיסטי ("אין אישה שלא נותנת, יש גבר שלא יודע לקחת") שאנחנו מעניקים לבנים שלנו ופחות לבנות שלנו, כך או כך, גברים רבים מתקשים ממש, בדגש על ממש, לשמוע "לא".

הקושי הזה בא לידי ביטוי בתגובות קיצוניות לסירוב- מרצח "על רקע רומנטי" (לעזאזל, אנשים, די כבר עם הביטוי הזה. אין שום דבר רומנטי ברצח) בו אישה העזה לסרב להמשך הקשר, דרך ריקושטים מוגזמים בחיים האמיתיים וכלה בתגובות חסרות כל פרופורציות באתרי הכרויות.

במאמר מוסגר אני חייבת לציין שאין שום סיבה הגיונית לעלוב באדם שהתחיל איתך (בהנחה שהוא עשה את זה בצורה לא קריפית ודוחה) רק בגלל שהוא התחיל איתך. גם ככה, בהקשר הזה, לא כל כך קל להיות גבר. למרות הפמיניזם וההתקדמות והפתיחות, נשים עדיין ממעטות להתחיל עם מי שמוצא חן בעיניהן והעול נופל בעיקר על כתפיהם הלא-בהכרח-חסונות של גברים שנדרשים להמציא את עצמם כל הזמן מחדש עם הודעה שיווקית במיוחד. אז לא, אין סיבה להיות מגעילה וכשאני מסרבת, תהא הסיבה אשר תהא, אני משתדלת לעשות זאת בנימוס ובכבוד ולראות ברצון של הצד השני מחמאה ולא עלבון.

אבל פעמים רבות, גם הנימוס והכבוד לא עוזרים. במקום לספר לכם על עשרות הגברים הפגועים שקיללו אותי בתגובה לדחייה או ניסו להעליב או חזרו בהם ("בכלל לא התחלתי איתך" שזה פחות או יותר הדבר הכי אידיוטי לומר שנייה אחרי שהתחלת איתי במפורש) אתמקד בסיפור אחד שהתחיל באתר הכרויות וגלש לחיים האמיתיים. זאת ככל הנראה התגובה הקיצונית ביותר שידעתי ב-32 שנותיי לדחייה מצדי.

אבל למה?!?

את שי הכרתי באתר הכרויות. הייתי בת 23. הוא היה בן 26-27. אני זוכרת שהיה לו תואר בכלכלה, שהעברית שלו הייתה טובה, שהוא היה קצת מוזר אבל חביב בסך הכל ושמהרגע הראשון לא ממש התלהבתי מהמראה החיצוני שלו אבל הוא עניין אותי אז הסכמתי לדלג איתו ממחוזות האתר לאיזה צ'ט קצת יותר סביר ולמייל (לא, חברים, עדיין לא היה וואטסאפ אז). ניהלנו מספר שיחות בצ'אט וייתכן שגם בטלפון ובסופו של דבר קבענו להיפגש על ספסל בגינה ברחוב שנקין שהיה אז בשיא פריחתו והיום הרלוונטיות שלו לחיים התלאביביים מקבילה לרלוונטיות של יצחק שמיר לפוליטיקה הישראלית.

למה לא ברחתי בזמן? אור סופר בדייט מוצלח קצת יותר. צילום: ענת פרי

שי התגורר במושב קטן שסמוך לעיר גדולה שאינה תל אביב. לפגישה הוא הגיע עם רכב ואני הסברתי לו היטב מראש היכן לחנות ואיך להגיע למקום המפגש. בשנייה שראיתי אותו ידעתי שהערב הזה יסתיים ללא כלום. לא נמשכתי אליו בשום צורה שהיא. אני זוכרת את לחיצת היד הרופסת. כף היד שלו הייתה לחה ולא נעימה בעליל וכן, אני מודה, דחתה אותי לחלוטין. ובכל זאת, הרי שוחחתי עם האיש הזה מספר פעמים קודם והוא חביב ומעניין ואנחנו הרי כבר כאן. לומר לא שהוא לא מוצא חן בעיניי בשנייה הראשונה שראיתי אותו בלי אפילו לשתות איתו איזו בירה נראה לי פוגעני ומגעיל במיוחד. הבנאדם הזה אפילו לא גר בתל אביב אלא הגיע לכאן במיוחד בשבילי ובכלל, לא כל דייט חייב להסתיים בחופה או במיטה או בפגישה שנייה. יש דייטים שמסתיימים בשיחה טובה ונעימה גם כשברור לכל הנוכחים שלא יהיה המשך.

ישבנו ושוחחנו מעט על הספסל. בשום שלב לא הבעתי עניין במגע פיזי. ישבתי יחסית רחוק ממנו ושילבתי ידיים. אחרי 20 דקות שיחה על לימודים באוניברסיטה הוא פתאום אמר "על מי אנחנו עובדים? בואי נתחבק!". הסתכלתי עליו קצת המומה ומלמלתי "אנחנו לא עובדים על אף אחד. אני לא רוצה להתחבק". זה נהיה מביך מרגע לרגע וכדי שהמבוכה תחלוף הצעתי שנעשה את מה שעבורו התכנסנו- נלך לשתות משהו. בגלל שהוא לא מכיר את העיר כמעט בכלל, הצעתי את הבר הקבוע שלי באותה תקופה שגם היה במרחק הליכה. הודעתי לו מראש שאני פרצוף די מוכר במקום הזה ושסביר להניח שאצטרך לומר שלום לכמה אנשים. כשהגענו לבר, כצפוי, אמרתי שלום לברמנים, לבעלים ולאחת הלקוחות הקבועות שהיו שם. כל הסבב הזה לקח 2-3 דקות. חזרתי לשבת לצדו והוא פתאום קירב אותי אליו ולחש לי באוזן בצורה קריפית למדי "את אוהבת לשחק במגרש הביתי שלך, מה?"

על מי אנחנו עובדים? בואי נתחבק! לא, אחי, פשוט לא. צילום אילוסטרציה: shutterstock

 כן, אני יודעת, זה היה השלב בו הייתי צריכה לברוח. למען האמת, הייתי צריכה לברוח כנראה עוד קודם, ב"הצעת החיבוק" שהגיעה בגן. אבל הייתי בת 23, היה לי נורא חשוב "לצאת בסדר", לא לפגוע באף אחד, לתת לבנאדם את הכבוד שהגיע לו אז לא ברחתי למרות שנורות האזהרה התחילו להידלק בקצב.

לא זוכרת מה מלמלתי בתגובה למשפט המטופש הזה אבל הבנתי בשלב זה ששי לא ממש הבין את הרמזים שלי ואני צריכה לומר לו בצורה קצת יותר תקיפה שאני לא בעניין ושחוץ מבירה ושיחה לא יצא מהערב כלום. זה לא היה קל כי אמנם זה נורא לא נעים לקבל דחייה אבל גם לתת דחייה זה לא בדיוק לונה פארק. בסוף, אחרי הרבה שאלות וכמה ניסיונות שכנוע עצובים ממש מצדו (לעולם לעולם לעולם אל תנסו לשכנע מישהו שאמר לכם שהוא לא רוצה אתכם שאתם בדיוק מה שהוא צריך ורוצה, אין יותר פאתטי מזה) צלחתי את המשימה ושי הבין שאני לא בקטע, או לפחות חשבתי שהבין. המשכנו לקשקש על הא ועל דא והערב היה בסך הכל נעים.

אחרי כשעתיים בבר החלטתי שמספיק. יצאנו החוצה, אמרתי לו שהוא מותק ונחמד ובלה בלה בלה ושאפשר להישאר ידידים בכייף וכל השיט הזה. הוא בתגובה ביקש שאלווה אותו לרכב שלו שהיה בכל מקרה בכיוון שלי אז הסכמתי. כשכבר עמדנו בסמוך לרכב, הוא נעצר ונשא את אחד הנאומים העלובים ביותר ששמעתי בימי חיי.

שימו לב, השעה בערך חצות בלילה, אנחנו ברחוב חשוך באופן יחסי בתל אביב, יש כאן אדם אחד שציין במפורש שוב ושוב ושוב שהוא לא מעוניין ואדם אחר שמסרב לקבל את רוע הגזירה. והנה המניפסט, שלמרות שעברו 9 שנים אני זוכרת כמעט במדויק:

"תקשיבי, אני יודע שאמרת שאת לא רוצה אבל אני באמת מאמין שאנחנו חייבים להיות ביחד. אנחנו פשוט ממש מתאימים ואת עדיין לא רואה את זה וזה בסדר. אני חושב שנשיקה אחת תפתור לנו את כל הצרות. איך בכלל את יכולה לדעת שאת לא רוצה אם אפילו לא ניסינו להתנשק? בואי נתנשק ואז תחליטי. אם תגידי עדיין שאת לא רוצה אז בסדר, אני אלך…"

עמדתי שם המומה ובהיתי בו. לא האמנתי שהספיץ' הזה אמיתי. הדבר האחרון שרציתי באותו הרגע היה להתנשק איתו. הסתכלתי עליו ברחמים ואמרתי: "שי, לא. אנחנו לא הולכים להתנשק". "אבל למה?" הוא שאל שוב. "כי אני לא רוצה!" עניתי שוב והתחלתי ללכת.

ואז, ואני נשבעת בראש שלי שהכל אמת, בעודי הולכת ומתרחקת, העולב הזה נתן אגרוף לחלון של הרכב שעמד ליד (לא שלו), בעט בגלגל הרכב וצרח כמו משוגע עם קבלות "אבל למה?!?!?!?! למה?! למה?! למה?!"

כן, בשלב הזה ההליכה שלי הפכה לריצה. אני מודה שאיכשהו, למרות האקט האלים הזה, לא פחדתי ממנו. התחושה שלי עד היום היא שרצתי לא מתוך פחד אלא מתוך גועל. רציתי פשוט להתרחק מהגוש-רחמים-עצמיים העלוב הזה, רציתי שכל מגע ביני לבינו, כולל קשר עין, ייפסק ומיד.

מאוחר יותר, אחרי שכבר הגעתי הביתה פתחתי את תיבת המייל וגיליתי מכתב נאצה ממנו מהזן הנמוך ביותר, משהו בנוסח "תודה שהרסת לי את החיים, כלבה" (תזכורת: נפגשנו פעם אחת. שעתיים).  כמה חודשים מאוחר יותר הגיעה נקמה מצדו שניסתה מאוד לפגוע בי אך כשלה ולא ארחיב עליה כאן. אין ספק ששי הצליח לחדור לפנתיאון "הדייטים הבלתי נשכחים שלי".

והנה המסר: אמרו לכם לא? באסה. לכו לשתות משהו. אל תבעטו במכוניות חונות.

לעמוד הפייסבוק של אור סופר

לטור הקודם במדור 

אור סופראלנבי פינת יהודה הלויגבריםדייטים