על רווקות בגיל 30 פלוס ולמה אני לא מפחדת להיות לבד

בספטמבר הקרוב אחגוג את יום הולדתי ה-33. לצער ההורים שלי, החברים, גברים טיפשים באתרי הכרויות ואנשים זרים שאני בקושי מכירה, למרות גילי המופלג, אני עדיין רווקה.  לא רק שאני לא בוכה שאף אחד לא "לקח" אותי, אני אפילו מעזה לפרסם את רווקותי בפומבי במדור שמוקדש בדיוק לזה. בכלל, במוצ"ש האחרון גיליתי שאני חלק מתופעה נדירה– נשים שחצו את גיל 30 ללא זוגיות והן… מממ… מאושרות? שמחות בחלקן?

תופעה או לא, נראה שרווקות אצל אישה שחצתה את גיל 30 גוררת אחריה הרבה רחמים, מבטים מאשימים, שאלות ובעיקר ביקורת. הנה כמה מהמשפטים ששמעתי מכם, לרוע מזלי, הרבה יותר מפעם אחת. הנה הזדמנות נהדרת להגיב לכם.

אם תמשיכי ככה, תישארי לבד

אני מתה על "האיום" הזה. כאילו אין בעולם הזה דבר נורא יותר – לבד. כאילו פירושה של המילה "לבד" הוא חיים בבדידות נוראית, אכזרית ופוצעת שמלווים בכמיהה מבוקר עד לילה לאיזו נפש חיה שתחלץ אותי מ"הלבד" הזה. למילה הזו יש סאונד מטלטל של אישה אפורה שמגיעה לביתה החשוך והאפלולי שתריסיו מוגפים, הטלפון שלה לא מצלצל לעולם, אין לה חברים, אין לה הורים, אין לה אחים ומיליון אחיינים, השכנים שונאים אותה ו"חיי מין" או "אינטימיות" אלו מונחים שמתקשרים לחייה כמו ארגון בוקו חראם בניגריה. לבד. לבד. לבד. אף אחד לא מנעים את זמנך כשאת שבה הביתה. הבית ריק ואת אומללה ובוכייה, מצפה למושיע.

לא מצפה למושיע. אור סופר. צילום: מיכל עוזיהו

 בואו נדבר קצת על ה"לבד" הנוראי הזה שאתם מאיימים עליי באמצעותו או כך לפחות נדמה לכם.

אתמול, לדוגמא, קמתי ב-8:40 לעבודה (מהבית) שאני נהנית ממנה מאוד, עם שכר גבוה מהממוצע במשק הישראלי, נמרחתי על הספה שלי בדירה שאני מאוהבת בה מכף רגל ועד ראש, פתחתי את הלפטופ והתחלתי לעבוד. בצהריים החלטתי לגוון אז ירדתי לבית הקפה השכונתי, בירכתי לשלום את העובדים שכבר מכירים אותי היטב והמשכתי בעבודתי. אחרי הצהריים שוחחתי עם אמא, עם האחיין שבדיוק חגג יומהולדת, הסתמסתי עם חברה טובה ובערב יצאתי להצגה עם חבר, אחר כך יצאתי לריצה בפארק הירקון, חזרתי הביתה, התקלחתי והלכתי לישון באלכסון. אף אחד לא נחר לי באוזן אבל גם אף אחד (ספציפית היום) לא הסתכל עליי בעיניים כלות ואמר לי שהוא אוהב אותי מאוד. לא שאלו לשלומי בסמס נעים ומחבק אבל גם לא רבתי עם אף אחד היום על כלים או על סקס או על כסף או על ציפיות שלא ממש חופפות. לא נהניתי ממנעמי הזוגיות אבל לא סבלתי מהעול שלה (לאלה שהצליחו איכשהו לשכנע את עצמם שהזוגיות שלהם עושה להם נעים 24/7 – שיהיה בהצלחה. לא מתעניינת בניפוץ בועות לאנשים. מאמינה שהן מתנפצות לבד כשמגיע זמנן).

כך נראה פחות או יותר יום האתמול שלי."לבד" זה בעצם אומר שמחר ומחרתיים יראו פחות או יותר אותו הדבר?

אוי, זה נורא.

את לא נהיית צעירה יותר

או בתרגום לעברית – את אוטוטו בת 33, הגיע הזמן להתפשר. כאילו, אם עד עכשיו יכולת "לתפוס תחת" ולהגיע עם רשימת מכולת ארוכה במיוחד, עכשיו הגיע הזמן לצמצם את הרשימה. תסכימי לצאת עם טמבל שלא מצליח לאיית משפט אחד בעברית, מובטל בן 48, אחד שאת לא נמשכת אליו בשום צורה או גבר שתפיסת עולמו שונה ומנוגדת לחלוטין לתפיסת עולמך. העיקר שלא תהיי לבד, מותק. העיקר שתלכי לישון במיטה זוגית שחצי ממנה תפוס.

אני מצטערת, הרשימה לא מצטמצמת, היא פשוט משתנה כי גם אני משתנה. דברים שיכול להיות שהפריעו לי בעבר פחות מפריעים לי היום ודברים שהסכמתי לקבל מבן/בת זוג (רק אלוהים יודע למה) אני לא אסכים לקבל יותר לעולם.

בכלליות, מערכות יחסים, מכל סוג שהוא, מכילות פשרות. אין דרך אחרת "לעשות יחסים". הפשרות יגיעו בקשרים בין חייל לחברתו בת ה-17 ובקשרים בין בני זוג בני 45. יש המון דברים שאני מוכנה לקבל ויש גם דברים שלא וזה לא ישתנה גם אם אמצא את עצמי "רווקה אומללה ובוכייה בת 50". בכלליות, אני מאמינה שאם הבחירה היא בין "קשר שאין בו התאמה כלל" לבין "אין קשר" אז אופציה ב' לוקחת בלי מחשבה נוספת בכלל.

את מדברת ככה היום, אבל מה יהיה כשתהיי זקנה, אה?

המשפט הזה מצחיק אותי כל פעם מחדש. יש בו תלישות כל כך בסיסית שלפעמים אני פשוט בוהה באלה שמוציאים אותו מהפה כי אני לא בטוחה שיש לי מה להגיד להם. כאילו אם אני נכנסת מחר לזוגיות, היא מגיעה עם תעודת ביטוח, כך שאם הזוגיות הזו תיגמר עוד שנה, אוכל לתבוע את מי שהבטיח לי חיי נצח עם אהובי. תגידו, אתם אמיתיים? 1 מכל 3 זוגות שנשבעו להיות זה לצד זו לעולם ועד בעט בהבטחה הזו כמה שנים מאוחר יותר והופ – שוב השניים הפכו לשני יחידים.

מי, למען השם, אמר לכם שאם תיכנסו לזוגיות בגיל 25 האיש הזה שאתם חיים לצדו יהיה שם עד יומכם האחרון? נעזוב רגע את הסיכויים שלכם להישאר אלמנים/אלמנות ולמצוא את עצמכם חיים שנים ארוכות "לבד" (אוי, כתבתי את המילה המחרידה מכל) ונתרכז בשאלה – מי בכלל אמר לכם שתרצו שהוא יהיה שם עוד 30 שנה?

אם מצאתם מישהו שנדמה לכם שתהיו שמחים להזדקן לצדו – נהדר אבל להיכנס למערכת יחסים רק כדי חלילה לא להזדקן לבד זה לא פחות מאבסורד. אני אגלה לכם סוד – להזדקן (בטח במדינת ישראל) זה, פעמים רבות, די מעאפן ויש סיכוי טוב שזה יהיה מעאפן גם בזוג.

כשאני מביטה בזוגות מבוגרים, אני מרגישה בדיוק אבל בדיוק מה שאני מרגישה כשאני מסתכלת על זוגות צעירים – אם זה עובד, יש אהבה ומערכת היחסים טובה באופן כללי אז זה נהדר. ואם לא, אז זה נורא. וזה נורא בגיל 20 ו-30 ו-40 וכן, זה נורא גם בגיל 80. זה שאתה זקן לא אומר שאתה צריך לחיות עם מישהו שאתה אפילו לא מחבב רק כי שניכם הגעתם לגיל 80 ואין ברירה. בכלל, המחשבה לפיה "עדיף להיות עם מישהו בגיל מבוגר" מבוססת על העובדה שהמישהו הזה ידאג לך – ידאג לבריאותך, לפרנסתך, לרווחת חייך, לאושרך. זה נחמד אבל רק שכחו להגיד לך שיש מצב טוב שהוא ממש לא ידאג לך או לחילופין שיש מחיר לדאגה הזו ולא בטוח שבא לך לשלם אותו. יש במשפחתי כמה זוגות מבוגרים שחיים כבר שנים עם אדם שהם מתקשים להסתכל לו בעיניים כי "עדיף לא להיות לבד". זה מחריד בעיניי. הם לא יודו בזה לעולם אבל זה מחריד גם בעיניהם. מצד שני, האופציה השניה, האופציה של לקום בבוקר לשקט מופתי מפחידה אותם כל כך ומנוגדת לכל מה שלימדו אותם שהם אפילו לא שוקלים אותה. מה נשאר להם לעשות? להתלונן על מר גורלם.

את סתם מספרת לעצמך סיפורים כי לא הולך לך

בעצם האמירה הזו כבר טמונה ההיררכיה – בדיוק זו שאני קובלת עליה – להיות בזוג פשוט טוב יותר מלהיות לבד. יש משימה בחיי – למצוא מישהו שיסכים לסבול אותי, אני נכשלת במשימה הזו שוב ושוב ולכן, בהכרח, אני מספרת לעצמי איזשהו סיפור כדי להתמודד עם הכישלון.

ההיררכיה הזו עתיקת יומין. "לא טוב היות האדם לבדו" נכתב בספר בראשית וקיבל חיזוקים לא מעטים לאורך ההיסטוריה האנושית. במחילה מכבודך, ספר הספרים, אני ממש מצטערת אבל כשאני חוזרת הביתה אחרי 9 שעות עבודה ובא לי מאוד לעשן את הג'וינט שלי, לשכב על הספה בסלון ולבהות בקיר דווקא טוב מאוד היות האדם לבדו. כאילו, ממש ממש נוח היות האדם לבדו. לפעמים אני נכנסת הביתה ומודה לאל שהחלל הזה מכיל כרגע רק אותי.

ועכשיו ברצינות, זוגיות היא אופציה. היא לא טובה יותר מחיים לבד ולא גרועה מהם. בשתי האופציות יש ערימות של פלוסים ומינוסים. ובכלל, מספר האנשים שחיים בזוג אבל מעבירים את חייהם בבדידות עצומה וקורעת לב הוא עצום הרבה יותר ממה שנדמה לכם.

לפעמים ממש טוב היות האדם לבדו. אור סופר. צילום: רותם מור

יכול "ללכת לי" היום בערב, אם אני נורא רוצה. זה לא "הישג" נורא גדול להיות בזוגיות, חברים. יש לא מעט אנשים שם בחוץ שנמצאים בזוגיות. כאילו, זה לא שהם קטפו פרס נובל או משהו, כן? אני יכולה לסדר לי עשרה דייטים, לבחור את האחד שהוא הכי פחות גרוע מבין העשרה, להכניס אותו לחיי, לעשות ילדים, להמשיך לעבוד 9 עד חמש ולגמור כמו כולם (כמעט) מתחת ל-30 ק"ג של מצבה משיש וכמה זרי פרחים. לבד.

את לא באמת רוצה

אני כן. אני מאוד רוצה. פשוט, על הדרך, אני גם מחבבת את החיים שלי כרגע. אני מוכנה להחליף אותם אבל התחליף חייב להיות טוב יותר ממה שיש כעת וקחו בחשבון שמה שיש כעת הוא לא רע בכלל. כבר הייתי במערכות יחסים בעבר. אני מבינה ויודעת היטב מה הן דורשות ומה הן נותנות בחזרה ומוכנה לעשות ויתורים מסוימים ולהתפשר במקומות שהם לא נורא אקוטיים לי. אבל אני לא מוכנה לוותר על "טוב" בשביל "בינוני מינוס". זה פשוט לא הגיוני בשום צורה.

נו, אז לפחות ילדים

נו, מה? יותר ממה שישראל מקדשת את החיים בזוג, היא מקדשת ילדים. הם הפתרון להכל- הם יפיגו את הבדידות, הם ידאגו לנו כשנהיה זקנים, הם ילחמו את מלחמותינו, הם יגשימו את חלומותינו, הם יהיו הסיבה לקום בבוקר והסיבה ללכת לישון בלילה, הם "הדבר הכי טוב שקרה לי", הם יבואו לבקר אותי בבית אבות ויחליפו לי חיתולים כשאאבד שליטה על הסוגרים.

או שאולי לא. יכול להיות שזאת תהיה העובדת הזרה שאשכור, בזמן ששני הילדים שלי יחיו בחיפה ובוושינגטון ויתווכחו ביניהם מי ילך לבקר את הזקנה הזו בבית חולים שכבר בקושי מזהה אותם.

ועכשיו ברצינות – ילד לא יכול להגיע לעולם כי אמא שלו נורא מבואסת והיא לבד בבית וכמהה לזוגיות. זה פשוט לא תירוץ מספיק טוב לעשות מהלך משנה-חיים שכזה. אם וכאשר אביא ילד לעולם זה יקרה בגלל שאני מעוניינת לגדל אדם אחר ומכירה בקשיים הרבים ובאושר הגדול שזה עשוי להביא איתו. לא בגלל שקשה לכם לראות אישה בת אוטוטו 33 גלמודה, עצובה ו"לבד".

לעמוד הפייסבוק של אור סופר

לטור הקודם במדור

אור סופראלנבי פינת יהודה הלוידייטינגרווקות