חודר ובורח: מכתב לגבר שהבטיח הבטחות ולא קיים מעולם

היית חבר פייסבוק קצת יותר מחצי שנה. מדי פעם התכתבנו, לרוב הגבת לי לפוסטים שלי בפרטי, כי ככה נהוג ואולי חשבת שזה מחמיא. ובכן, השיחות איתך היו מעניינות ואני מודה – שמתי עליך עין אבל לא התחלתי איתך מה לעשות, ככה חונכתי על ידי גברים אחרים. אני נסיכה שמפחדת מדחיה ולכן חיכיתי שתעשה את הצעד הראשון.

ואז, לפני קצת פחות מחודש, באמצע שיחה תמימה שאלת אותי "אז מתי אנחנו נעשה יחד אהבה מתוקה?" ואני בלי לחשוב או לשקול מילים עניתי: "אפשרי בשבוע הבא". כך התחיל הסחרור. כן, אני כמו פרארי של רגשות, מאיצה תוך כמה שניות מאפס עד מאה קמ"ש. ההתכתבות הפכה לשטף דברים שהיה גורם לקירות הצ'ט הווירטואליות להסמיק. משם עברנו לוואטסאפ. החלפנו גם תמונות, חשופות יותר וחשופות פחות. קבענו תאריך בו אתה מגיע אלי הביתה ונשאר אצלי ללילה. קבענו גם את "מפגש הרחרוח" הקטן שלפני – רק כדי לראות שאנחנו מתאימים.

מודה – אני בררנית (ואולי זו רק מכבסת מילים לחוסר בטחון וחוסר רצון להתעסק בעולם המעייף של הדייטים) ואחרי תקופת יובש רצינית מאד. לא הסתרתי את זה, בין היתר כי קיבלתי ממך את ליטופי ההבטחות הנעימים. שמתי בצד את הרציונל ונסחפתי. חוץ מזה, הרגשתי מצדך פתיחות וכנות (ואולי טעיתי?) ובסך הכל, אלה הדברים אליהם התגעגעתי הרבה יותר מאשר לאקט עצמו. בחרת את המילים הנכונות, מלהיטות, כמה שזה מתאפשר בהעברה בכתיבה. גם אני זרמתי, לפעמים הובלתי על ידך ולפעמים הייתי מובילה ותמיד היה נראה לי שאני צועדת בבטחה בדרך הנכונה.

נכון, הגדרנו את זה מראש כחוויה של סקס. לא פיתחתי ציפיות, לא תכננתי תכניות חומש קדימה, למרות שמדי פעם החליקו לך משפטים אופייניים ל"גבר מהעתיד" – כזה שמבטיח הבטחות כבדות משקל (לא אפרט, תוכל לחזור ולקרוא על זה בהתכתבויות שלנו). ועדיין, חששתי המון אבל התרגשתי עוד יותר. דווקא אהבתי את הרעיון לזרום עם זה בלי מחויבות.

ביום ראשון, אחרי שבוע של דיבורים, תכנונים והבטחות, חמקתי לפגוש אותך בדרך הביתה משידור הרדיו. הגדרתי לנו עשר דקות ואז אעוף הביתה, לילד. אוף, הספונטניות מתה לגמרי, זה הצד הפחות מלהיב בלהיות מילפית.

נפגשנו (אל תדאג, אני לא אגלה איפה, אני אשמור עליך). תוך שניה לקחת אותי לזרועותיך, תוך שתי שניות נישקת אותי. הרגשת שאני דרוכה, לחוצה אבל ידעת לגרום לי להירגע. תוך דקה הייתי בלי חזייה ואתה שיחקת לי עם השדיים. זה היה נעים, תחושה כמעט נשכחת. התגעגעתי למגע. אחרי כמה דקות התנתקתי ממך וניתקתי אותך ממני. הזמנתי מונית ואצתי הביתה, כמו אחרונת הסינדרלות. עכשיו רק צריך לחכות ליום חמישי.

התכוננתי לפגישה שלנו, תכננתי לארח אותך עם כל הכיף והפינוקים. זה היה מלהיב ומדליק, מרגש וראשוני. התחמקות מתוקה מכל השגרה המייגעת. הילד חוזר הביתה מאבא שלו רק בשישי בצהרים, והאפשרות שניתפס הזרימה אדרנלין נוסף לדם. ציפיתי לך בערב חמישי. הגעת. אחרי כמה דקות של שיחה זינקת עלי. נעניתי בשמחה. בערת. גם אני בערתי. בילינו לילה מענג עם הפסקות פה ושם לאוכל וקצת שינה ואז הלכת, לא לפני שהספקנו לשכב שוב לפני ארוחת הבוקר.

עכשיו תראה. אני יודעת שנהנית. אפילו מאד. אמנם, כפי שכבר אמרתי, לא הייתי עם הרבה גברים (ליתר דיוק, בהשוואה לאחרות – הייתי עם מעטים מאד), אני יודעת שאני טובה. גם אתה אמרת לי את זה לא פעם, חזרת על זה, אבל תכלס – לא היית צריך. ראיתי את זה לפי איך שהגוף שלך הגיב. מצד שני, ברור שזה היה מחמיא לשמוע כזה דבר מגבר. אבל שוב, אם עשית את זה כדי לעודד אותי, לא היית צריך. אני אוהבת סקס ואוהבת להעניק מעצמי.

אחרי הלילה הזה שנינו נשארנו עם טעם של עוד. הסכמתי שתישאר לישון אצלי, אף כי הודעתי מראש שאני מתקשה להירדם ליד מישהו זר. ויתרתי, כי נהניתי. יותר מכל מהתחושה הזאת שיש מישהו לידי. קראתי לזה boyfriend experience. מזמן לא ישנתי עם מישהו שמחבק אותי או שם לי יד על השד או מניח אותה על עור פנים הירך שלי. סיפרתי לך שאני מתקשה להירדם עם אדם זר, ובסופו של דבר אפילו הצלחתי לנמנם. ראיתי שזה מחמיא לך.

היה לי כיף, היה לי מגניב גם במפגש השני שלנו, יומיים אחרי, כששוב התגנבתי אליך לכמה דקות בדרך הביתה. ואז קבענו שתבוא אלי בסופ"ש. ביום שישי על הבוקר ותישאר אצלי עד הלילה.

בשישי בילינו כמעט יום שלם במעברים עצלים בין המיטה שלי לספה שבסלון. עשינו מלא סקס, אכלנו, ראינו יחד טלויזיה. הסנפת את השיער שלי, נמרחת עלי, החמאת לי שוב ושוב ואמרת כמה טוב לך איתי. גם לי היה טוב איתך, לא הסתרתי את זה. נהניתי מכל רגע ובמיוחד מלישון יחד כפיות, להתחבק או להעיר אותך בדרכי המיוחדת, כפי שהגדרת את זה כל כך נכון.

כך או כך, יום שישי הגיע לסופו והצעתי לך שתבוא אלי גם יום למחרת. הסכמת די מהר ויצאת לעניינים שלך. אחרי כמה שעות כתבת לי שנזכרת באירוע משפחתי חשוב ונצטרך לבטל. זרמתי עם זה. בשמונה בבוקר הפתעת אותי, כשכתבת שאתה בדרך אלי. זה החמיא לי עדיין גם כשאמרת שאתה פשוט מרוסק וחייב לישון אחרי העבודה. בילינו עוד יום בין המיטה שלי לספה בסלון והיית צריך ללכת. אבל לא לפני שחיבקת, נישקת ולחשת לי שנדבר מאוחר יותר ובטח עוד כמה ימים נפגש.

ואז נעלמת. כלומר, הפסקת להגיב להודעות שלי. התעוררתי לבוקר של יום האהבה בתחושת אופוריה, כי ביומיים שלפני נטענתי מספיק "אהבה" לשבוע קדימה. לא, אני לא משלה את עצמי ויודעת להבדיל בין סקס טוב לאהבה בלב. אגב, הסקס באמת היה טוב מאד, בעיקר בזכות כך שהתפרש על פני מספיק זמן, גם אם היו לי כמה הערות קטנות מאד לשיפור (רואה, אני עדיין מפרגנת לך).

דבר ראשון שראיתי כשהתעוררתי בוולנטיינ'ז זה זוג התחתונים שלך ששכחת ליד המיטה שלי. כתבתי לך הודעה ושאלתי מה לעשות איתם – לשמור לפעם הבאה או להפוך לסמרטוט רצפה. מין בדיחה שכזאת, כי הרי קבענו לדבר ושניפגש עוד כמה ימים. הגבת לי לאקונית: "סמרטוט". שלחתי סמיילי עצוב ואחריו עדכנתי ששמתי את התחתונים שלך בכביסה ולייבוש. אני את המעשה הרומנטי שלי ליום האהבה עשיתי. לא הגבת.. ראיתי שראית את ההודעות, ראיתי שאתה בפייסבוק. לא דאגתי ממש, הרי קבענו שנדבר בהמשך. שנינו אנשים עסוקים. גם למי איכפת מהוולנטיינ'ז הזה תקוע באמצע ולא קשור לכלום, עם הדביקות המאוסה ודובוני פרווה ורודים עם חיוך מאולץ?

יום למחרת כבר קמתי למצב רוח רע. לא הגבת, לא ענית, כלום. את היום שלי ביליתי עם קפה וסיגריות בשרשרת. האמת שבהתחלה האשמתי את עצמי. אני ממהרת מדי. כמו שאמרתי כבר, אני מאיצה כמו פרארי ומגיעה ממצב של לב אטום למצב של מזרקת רגשות פרועה. לא האצתי את הקשר בינינו, האצתי את עצמי כדי להרגיש. מה, לא ידעת? נשים מעדיפות להיפגע מאשר לא להרגיש כלום כשהן עושות סקס. אני הייתי גם שם, עשיתי גם סקס נטול רגשות. ואז הייתי קמה בבוקר, רואה את עצמי במראה ורצה להקיא. אני נתתי ללב שלי להיפתח, גם אם ידעתי מראש שזה סוג של אשליה. ואתה הרגשת את הלב שלי.

היי, אל דאגה – לא שברת לי את הלב. פגעתי לי באגו, שזה כמו פגיעה בפח של האוטו, ניתן לתיקון ללא נזקים גדולים. אבל הכי מכל אלה – העלבת אותי. אין לי מושג למה זה הגיע לי. לא תיארתי לעצמי שאתה, אחד שיודע לדבר כל כך חלק, לחבק כל כך חזק, ללטף כל כך בלהט – יצאת לוזר מושתן, מחזל"ש, כזה שאפילו לא טורח להגיד לאישה שזהו, נגמר. הייתי מעדיפה חתך נקי ומידי, גם אם הוא מדמם וכואב.

זוכר שדיברנו שרוב הגברים היום הם כוסיות ולא יודעים איך לנהוג נכון באישה? שנינו הסכמנו שזה מבאס ואף הראית לי איזה טקסט שכתבת על זה. נכון, אתה לא משתייך לזן הזה, אתה בהחלט יודע לרכך ולהסיר את המגננות, אבל בסופו של דבר נראה שגם אתה שייך לזן כלשהו – זן הפחדנים. אני טועה? תוכיח. אנחנו לא אוהבות כשזורקים אותנו, אבל אנחנו הרבה יותר לא אוהבות כשמחז"לשים.

בקיצור, זה לא אני, נראה כי זה לגמרי אתה. חדרת וברחת. ברור שאתגעגע אליך בימים הקרובים, בעצם, לא אליך, אלא לתחושת האשליה הזאת, אבל גם זה יעבור. אז היה שלום ותודה על מכלול הרגעים האלה. השכלתי. מקווה שגם אתה.

*****************

טקסט זה נכתב לפני חצי שנה. היום הדרמטיות שלו אפילו קצת מצחיקה אותי. אותו בחור חזר אלי אחרי שלושה ימים בהודעת וואטסאפ כדי לספר שהתאהב נואשות. במישהי אחרת. עניתי לו ששמחתי לעזור.