אני מרינה קיגל, חרמנית לאהבה

'את פשוט חרמנית לאהבה', קבעה חד משמעית תמר, שברגעים כאלה נופלת עליה אחריות לאסוף אותי חתיכה-חתיכה, כמו פאזל של 1000 חלקים עם נוף עיירה אורבנית שלווה שנפל על הרצפה. יש בינינו הסכם לא חתום – כשאחת מאיתנו מתלבטת מה לעשות לגבי בחור, השניה נמצאת שם עם מלאי מוכן של טיעונים שקולים. כי זאת שמתלבטת מדברת מהלב, מהרגש, אז השניה חייבת להשלים אותה – ולדבר מהשכל הישר. הכל כדי ליצור תמונה מאוזנת יחסית, גם אם באותו רגע המצב נראה רעוע וחסר תקווה לחלוטין.

כבר קראתי לעצמי 'פרארי של רגשות'. במשך שנים שמרתי על הלב שלי אטום, דוחה כל ניסיון של התאהבות או חיזור, חיה חיים מלאים וחסרי חרדה, אישה חזקה ועצמאית. כל כך התרגלתי ל'לבד' שלי, כל כך התמכרתי אליו שלא הייתי מוכנה שמישהו אפילו יחשוב לעצמו להתקרב אלי. תקופה ארוכה מדי. ואז שחררתי את הלב. ומאז אני נמצאת בבעיה הפוכה.

הטוטאליות היא לא דבר רע, אבל אני מבזבזת אותה פעם אחרי פעם. יש לי נטיה להגיד 'זה לא אני, זה הוא', כאשר בתכלס אין לי את מי להאשים חוץ מעצמי. אני מחליטה על סמך רגעי כיף חולפים שיש כאן משהו שהוא יותר מסטוץ. אני מפרשת את המילים החמות שנאמרו בתור הבטחות. את המגע המלטף – כרמז לבאות. אני עושה את זה פעם אחרי פעם, ואז אני מתפלאת למה שום דבר מזה לא קורה.

הראש שלי מבין – הלב שלי מסרב. אני מנסה לעצור את עצמי מלהתמסר, אבל הכוח הזה פשוט חזק ממני. ואז אני זורקת את עצמי שוב ושוב מתחת לגלגלי הרכבת של הרגשות, כמו אנה קרנינה של טולסטוי, אבל הרבה יותר פאתטית, אם להיות מדויקת.

אז שוב קרה שנכנסתי למשהו שהיה אמור להיות רגעי ומשעשע. בהתחלה באמת ניסיתי להחזיק מעמד. לא ליפול לאותו מסלול כדורת משומן שבסופו של דבר הורס את כל המגננות ומפיל אותן אחת אחרי השניה בבום. לא קראתי נכון את המפה. ואין את מי להאשים, רק את הווייז הרגשי שלי שפשוט הלך לאיבוד והוביל אותי פעם נוספת לשטח האויב. שטח הרגש.

'אני לא מחפשת זוגיות', כבר מזמן למדתי לירות את המשפט הזה בכל הזדמנות אפשרית. טוב לי כך, אני חזקה ועצמאית. ותמר, חדה כמו תמיד, מנסה להתווכח: 'אני לא מבינה איך אפשר לא לרצות זוגיות'. טוב, מותק, את שוב צודקת. אני אלופת השכנוע העצמי. בשני כיוונים אגב. גם לכיוון של 'לא מחפשת' וגם לכייון של 'וואו איך בא לי'. אז די, כן בא לי. בא לי כתף, בא לי עור חם, בא לי מישהו שיקשיב לי ולא ישפוט ולא רק שאני אקשיב לו ואז אזכה לנשיקה חטופה בבוקר או תשובה עצלה 'אם את רוצה, אז בואי'. לא, אני רוצה שגם אתה תרצה, אני רוצה שתבער עלי, ואם אתה לא מתכוון, אז אל תבטיח.

ילדותי משהו לחוות כאלה דברים בגיל 40. תמיד הייתי תמימה בכל הנוגע ליחסים. רומנטית כמו נערת שדרות הר ציון, שמוכרת את גופה ועדיין מאמינה עמוק בלב באהבה. תמיד חשבתי שאני כמו סקרלט או'הארה – מנצלת הזדמנויות ואמצעים כדי להשיג את המטרה שלה. אולי, אבל לא בכל הקשור ליחסים.

פעם אחרי פעם אני מוצאת את עצמי מרוסקת, חרדה, חרדה מהנטישה הצפויה שאפילו לא מתרחשת כי במקומה יש התעלמות. וזה הכי מעליב, תכלס. לא כששונאים אותך. הכי מעליב זה כשמתעלמים מקיומך. פוטרים אותך במשפט סתמי. משפט שמשפיע עליך כמו משב רוח על מגדל הקלפים. מרסק.

אני יודעת שעוד כמה ימים אני אצא מזה. שטויות, לא קרה כלום. ואם יתמזל מזלי אפילו יבוא קלוז'ר נעים ומספק. אבל החרמנות לאהבה תישאר. ואולי זה דווקא טוב.