להתראות שנת תשע"ו: 4 תמונות לא צפויות שצולמו השנה

הסכם שלום 

(חמלה)

חודש וחצי עברו מאז בר המצווה של סהר, האחיין האהוב שלי וסוף סוף הגיעו התמונות. אני מסתכלת על כמה המשפחה שלי יפה ומחויכת והעיניים נעצרות על תמונה אחת. כבר שבועיים שאני לא מצליחה להפסיק לבהות בתמונה הזו. עצם קיומה מופרך, הזוי, בלתי נתפס. ואם הייתם אומרים לי שהיא תצולם יום אחד, ודאי הייתי צוחקת צחוק מר וממלמלת איזה "כן, בטח, וגם עוד מעט נחתום על הסכם שלום" ציני במיוחד.

אבל התמונה הזו צולמה. זה קרה ב-15/8. שתי נשים, נער אחד מאושר, קליק על המצלמה. הנה, הנצחנו את הרגע.

שתי אהבות בתמונה אחת. אני, הבן יקיר לי והאקסית

חתן בר המצווה, אני והאקסית המיתולוגית שלי, שנתיים אחרי הפרידה שלנו שהייתה, איך לומר? לא הדבר הכי סימפטי בעולם.

3 שנות זוגיות על הנייר, 4 בפועל. מגורים משותפים, אהבה גדולה, ריבים, דרמות, שפה שלמה שהומצאה, חוויות משותפות, טיולים בחו"ל, אירועים משפחתיים, ארוחות שישי, דיבורים על אתמול ועל מחר, מחשבות על עתיד, חלומות ותקוות ורצונות.

עד שזה נגמר וכל אחת אספה את מה שנשאר ממנה והמשיכה הלאה.

פרידה היא גדיעת איבר, לא פחות מזה. אחריה צריך ללמוד הכל מחדש- איך ישנים בלילה בלעדיה, איך קמים בבוקר בלעדיה, איך מעבירים את היום בלי לעדכן אותה, איך קונים אוכל רק לבן אדם אחד, איך לא מתקשרים לספר על קטע מצחיק שקרה ברחוב, איך בוחרים תמונה לקיר בסלון ולא שואלים את דעתה, איך נושמים בלי.

בהתחלה נפרדנו יפה וכמובן שלאט לאט טרחנו לכער את כל העסק. מעטים הם האנשים שיודעים להתמיד עם הקונספט הזה של פרידה יפה. איכשהו הדברים תמיד מסתבכים, הסכינים נשלפות, העלבונות צצים, האשמה מוטחת בפנים וכל הפצעים מונחים על השולחן פתוחים ומדממים.

והתחושות זזות מן הקצה אל הקצה כמו במטוטלת משוגעת, במעברים חדים. חדים מדי. בין אהבה לשנאה, בין משיכה לסלידה, בין הרצון לחבק לרצון לרצוח עם גרזן, בין הרצון ללטף את השיער לרצון למשוך אותו באלימות מהקרקפת, בין רגע געגוע שקורע את כל האיברים הפנימיים, געגוע כזה שמרגישים אותו גם בטחול ובכבד ובבוהן של רגל שמאל שמכאיב ודוהה עם הזמן אבל לא נעלם באמת אף פעם לבין רגע מה-אכפת-לי-עכשיו מהכלבה הזו, אמן תמות היום ואני אפילו אטרח לבוא להלוויה.

ובין כל אלה יש חברים משותפים ויש משפחה. אנשים מבוגרים לרוב מבינים ומתנהלים ברגישות מסוימת לסיטואציה. ילדים מבינים קצת פחות. את האחיין שלי סהר, לדוגמא, הפרידה שלנו לא עניינה בשום צורה.

למן היום שהכרו היה מדובר בסיפור אהבה. לסהר לקח בדיוק דקה ורבע להתאהב בה ואני לגמרי הבנתי אותו. הוא ראה נכון. היא מצדה עטפה אותו בכמויות של חום ותשומת לב. זה היה חיבור מושלם והקריעה, ברגע הפרידה, הכאיבה מאוד לשני הצדדים.

בדרכו, סהר סירב לקבל את הפרידה הזו. הוא רצה להמשיך לראות אותה על בסיס שבועי ולדבר איתה בטלפון ולשאול אותה שאלות ולבקש ממנה דברים כאילו כלום לא קרה. הסברתי לו עשרות פעמים ובעשרות נוסחים וטונים שונים שאני והיא כבר לא. זה לא ממש עזר. שמה הוזכר בהתחלה במכוון בכל פעם שנפגשתי איתו ובשלבים מתקדמים יותר, כשכבר כעסתי עליו ממש, הוא התחיל להזכיר אותה בדרכים עקיפות. הוא אף פעם לא באמת ויתר עליה.

לפני מספר חודשים, אחרי נתק של למעלה משנה, חזרנו אני והיא לדבר ומאז אנחנו בקשר. לא קשר קרוב מדי, לא החברה-הכי-טובה-שלי אבל בהחלט מדברות מפעם לפעם. כשאירוע בר המצווה של סהר  התקרב, התלבטתי ביני לביני האם להזמין אותה. ידעתי שסהר ישמח מאוד והחלטתי ללכת על זה. הזמנתי והיא אכן באה.

הזמנתי והיא אכן באה. אני והיא

4 שעות איפסנו את הכל בקופסא והנחנו בבוידעם. 4 שעות נמנענו מסכינים, לא הרמנו להנחתה, לא הכנסנו מתחת לחגורה, לא שאלנו שאלות מכאיבות, לא שלפנו מהאוב גרזנים. הסכם סייקס פיקו א-לה ראשון לציון, אולמי תאטרו בר. חייכנו, רקדנו, שתינו, צחקנו, חיבקנו את הילד ונזכרנו בכל הסיבות בגללן בחרנו לחיות ביחד כמה שנים.

קרה לי משהו די מדהים באותו הערב- ויתרתי על הטינה. סלחתי על כל הפגיעות והכעסים והניסיונות לעשות טוב שיסתיימו ברע ועל הטעויות והעלבונות וגרימת הכאב. כל אלו נצבעו בחמלה גדולה, באהבה ובהעדר חרטה. אני לא מצטערת על מערכת היחסים הזו. היא הייתה מתנה גדולה. ואני עוד יותר לא מצטערת על הילד המדהים הזה שמעמיד אותי בסיטואציות בלתי אפשריות פעם אחר פעם. ערב אחד, שתי אהבות.

קצר סגול

(אומץ)

אני מניחה שמה שתופס אתכם בתמונה זה הצבע הסגול. ובכן, לצבוע את השיער לסגול לא ממש היה בתכניות שלי השנה אבל זאת לא הסיבה בגללה התמונה הזו מופיעה כאן. כבר היה לי סגול בשיער. וגם אדום וירוק וכחול. גיל ההתבגרות שלי כלל פירסינג בגבה, שיער בשלל גוונים והרבה פרצופים זועפים וצודקים כי גיל 16 נועד בדיוק לזה- לצדוק בפרצוף חמוץ ומיוסר. יחד עם זאת, מה שלא עשיתי מעולם, לא בגיל 16 וגם לא בגיל 6 או 26 זה להסתפר. כן, למעט גזירת קצוות (סנטימטר- סנטימטר וחצי גג) מדי פעם, מעולם לא הסתפרתי. יש לי שיער ארוך מאז שאני זוכרת את עצמי.

נכנסתי למספרה עם שיער ארוך ו-7 טון אומץ. הקארה הסגול שלי

היו ימים בהם השתעשעתי במחשבה על קרחת או על קארה או על קוצים או על כל סידור אחר של השיער מלבד ארוך ואסוף בקוקו או ארוך ופזור, אבל זה פשוט לא קרה. למה לא קרה? כי יש דברים שלא עושים. להסתפר היה ברשימת הדברים שלא עושים אותם.

גדלתי בבית בו מקדשים שיער של נשים. משפטים כמו "אישה עם שיער קצר זו לא אישה" או "מה זה? היא גבר?" או "אישה צריכה שיער" נזרקו לאוויר מאז שאני זוכרת את עצמי.

לא היה על זה דיון. זאת הייתה פשוט אמת מוחלטת. ולא משנה כמה לא-אישה הייתי, ולא משנה כמה מרדתי בחוקים ובמסורות המשפחתיות, את השיער לא הסכמתי לגזור אף פעם.

לפני כשבועיים, ביום הולדתי ה-33, נכנסתי למספרה עם שיער ארוך ו-7 טון אומץ. בדפיקות לב מואצות וכאב בטן, ביקשתי להסתפר. למה? כי הגיע הזמן. כי השיער כבר לא בריא. כי בא לי שינוי ובעיקר- כי אין שום דבר בעולם הזה שאני אאפשר לו להיות אמת מוחלטת סתם כך. כי כל משפט וכל כלל וכל מנהג שגדלתי עליו יעבור בחינה מחודשת שוב ושוב ושוב. כי הדרך הנכונה להתקיים בעיניי היא לשאול שאלות ולא לקבל שום דבר כמובן מאליו. ועדיף לשאול אותן מאוחר מלא לשאול אותן לעולם.

"זה רק שיער, את יודעת…. הוא יגדל" אמר לי הספר בעודו ממלא את הרצפה בשערותיי. הוא צדק וטעה בו זמנית. זה רק שיער וזה הרבה יותר ממנו. עשיתי בחיים כל מיני דברים שאנשים כינו אותם אמיצים: ביליתי שנה וחצי מחיי במזרח, עברתי ניתוח פלסטי, עשיתי קעקוע, עברתי על החוק הרבה פעמים, טסתי לגור במדינה זרה עם תיק על הגב ו-500 דולר. ובכל זאת, בעיניי, להסתפר היה אחד מהדברים הכי אמיצים שעשיתי בחיי.

ועכשיו? עכשיו זה קצר מוזר לי. אני עדיין שולחת יד לגב, מחפשת את הקוקו המוכר וואז נזכרת שהוא איננו ומחייכת.

של זהב ושל נחושת ושל אור

(גאווה)

אני: איפה אתה?

הוא: בירושלים.

אני: איפה?!

הוא: בירושלים.

אני: ירושלים?! עוד לא החזרנו את זה? איזה קטע.

הזזתי את העכוז התל אביבי שלי. מצעד הגאווה בירושלים

אני מנהלת את אותה שיחה כבר שנים עם ידיד שגר בירושלים. זו כמובן בדיחה שכבר לא מצחיקה אף אחד מאיתנו אבל היא עדיין נאמרת כדי להבהיר לכל הנוגעים בדבר שכלום לא השתנה- אני עדיין לא אוהבת את ירושלים. היא קשה לי מדי. היא מאוד יפה אבל גם מאוד מעיקה ונראה שלא משנה על מה בדיוק נתקעו העיניים שלך, בפריים הזה בדיוק כבר נשפך הרבה דם בעבר. הכל בה כל כך טעון ורגיש והיסטורי וכבד שנהיה לי קצת חנוק בריאות.

ובכל פעם שאירוע מיוחד כלשהו מצליח להזיז את העכוז התל אביבי שלי מאזור הנוחות שלו לכיוון ג'רוז, סמוך לשער הגיא אני מתחילה לזוז באי נוחות בכסא. מה אני אגיד לכם? אולי מדובר באוויר הרים צלול כיין, אבל לי, תל אביבית שכמותי, נהיה קצת פחות נוח לנשום.

 

עשיתי הרבה סקס גרוע והתנהגתי לא יפה להורים שלי

יום הולדת הוא מועד נהדר להרמת כוסית אבל במקביל גם למיני חשבון נפש. השבוע חגגתי 33 קייצים והתפניתי להרהר ב-4 הטעויות הגדולות ביותר שעשיתי לאורך השנים ואני הכי מצטערת עליהם

לטור הקודם במדור 'אלנבי פינת יהודה הלוי'

 

ובדיוק מהסיבה הזו, כשענת חברתי האהובה הציעה לי להצטרף השנה למצעד הגאווה בירושלים, התגובה האינסטינקטיבית הצפויה ביותר ממני הייתה "עזבי, אחותי, יש מצעד גם בתל אביב". אבל אחרי האינסטינקט חשבתי קצת והחלטתי הפעם לחרוג מהרגלי ולנסוע.

למה נסעתי? כי נוכח המצעד הקודם שהסתיים ברצח של שירה בנקי ז"ל, הרגשתי שהפעם זה חשוב יותר מתמיד. לא הייתי לבד עם ההרגשה הזו. ירושלים הרימה השנה את המצעד הגאווה הגדול בתולדותיה. רבים הרגישו שהנסיעה לבירה היא "מלחמה על הבית" או יותר נכון- מלחמה על איך יראה הבית הזה.

אני מודה, לא האמנתי שהמצעד הזה יחלוף בשלום. עשיתי את הדרך הזו עם לב פועם חזק מהרגיל ופיק ברכיים. אני לא סומכת על המשטרה, אני לא סומכת על כוחות הביטחון, אני לא סומכת על מזלי הטוב ואני לא סומכת על סטטיסטיקות. לעומת זאת, אני כן סומכת על שנאה עיוורת ועל הומופוביה ועל הרצון להרע ולהזיק לאחר. אלה הוכיחו את עצמם לאורך ההיסטוריה שוב ושוב ושוב. לפיכך, נסעתי בדעת צלולה ובידיעה ברורה שאני מכניסה את עצמי במכוון לאירוע שעשוי להסתיים באסון, או כמו שאמא שלי אמרה לי בטלפון כשניסתה להוריד אותי מהרעיון "זה להכניס ראש בריא למיטה חולה". ניסיתי להסביר לה שהראש לא ממש בריא אבל ויתרתי. פשוט הצבתי עובדה. הפעם אני נוסעת למצעד בירושלים.

לשמחתי, הוא הסתיים בשלום אבל מעבר לעובדה שאיש לא נפגע, ירושלים היממה אותי במפגן של אהבה וסבלנות ויופי. היא חיבקה אותי ואלוהים יודע שהעיר הזו מעולם לא חיבקה אותי. זה היה מצעד מרגש וחשוב ועוצמתי ומשמעותי לחברה הישראלית באופן כללי ולי בפרט.

תודה לך, ירושלים. אולי נתראה בשנה הבאה.

שומרת אחותי

(אהבה)

כשאני ואחותי החלטנו לנסוע הקיץ לחופשה בת חמישה ימים באירופה הרבה גבות מסביבנו הורמו. למען האמת, כל הגבות הורמו. אפילו אמא שלי בכבודה ובעצמה שאלה אותי בפליאה לא מוסתרת "איך זה שהחלטתן לנסוע ביחד?".

ובאמת, איך החלטנו לנסוע ביחד? האמת, זה פשוט יצא ככה, ספונטני יחסית. דבר הוביל לדבר, אנשים אחרים הבריזו מתכניות משותפות, התאריכים הצטלבו וזה פשוט קרה בלי שנחשוב ונתעמק יותר מדי. ואולי טוב שכך. כי אם היה לי זמן לחשוב, סביר להניח שהייתי מחשבת מסלול מחדש.

איך זה שהחלטתן לנסוע ביחד? אני ואחותי

אני ואחותי זה עולם והיפוכו, שחור ולבן, שוקו ווניל, לילה ויום, ריאלי והומני, ועוד כל מיני הפכים שאתם ודאי מסוגלים לחשוב עליהם בעצמכם. לא ברור איך מתערובת גנטית זהה יכולים להיוולד אנשים כל כך שונים זה מזה. לאורך כל הילדות שלי לא סבלתי אותה ואני זוכרת בעיקר ריבים וצרחות ומכות רצח ותהייה אמיתית האם אחת מאיתנו מאומצת. .אם הייתם אומרים לי שאני והיא נטוס ביחד לחו"ל לחופשה יזומה שמשולמת מחיר מלא על ידינו הייתי אומרת לכם ששכחתם לקחת את התרופה שרשם לכם הפסיכיאטר. זה לא קרה מאז שהיינו ילדות ולא חשבתי שזה יקרה אי פעם, כלומר בלי שיצמידו אותי אקדח לרקה.

אבל זה קרה.

ובאופן שהשאיר אותי די המומה, הייתה לי חופשה מוצלחת במיוחד. לא רצחתי אותה והיא לא רצחה אותי, לא היו דרמות וכעסים ומריבות גדולות. לא הלכנו מכות, לא פיזית ולא ברמת המטאפורה. היה זורם וקליל ומצחיק וכייף והוגן ומתחשב ונעים. נשכתי את השפה התחתונה הרבה פחות ממה שחשבתי ונהניתי הרבה יותר ממה שדמיינתי. אני שמחה שיצאתי לטיול הזה כי חוץ מפאן הוא גם חשוב בעיניי.

המשפט "משפחה לא בוחרים" הוא אמנם אחת הקלישאות הגדולות בעולם אבל הוא מדויק בצורה בלתי נסבלת. לא בחרתי את אחותי. אם הייתי צריכה לבחור, סביר להניח שהייתי מעמיסה מישהי אחרת, שדומה לי יותר, שחולקת איתי אותם ערכים ותפיסות עולם או איזו מישהי מופרעת ומגניבה שהייתה לוקחת אותי לקצה. לא בחרתי אותה אבל למדתי לאהוב את מה שיצא לי בהגרלה ולקבל ולאמץ אל הלב. זה לקח הרבה שנים אבל לא ויתרתי עליה אף פעם ואני לא אוותר עליה עד יומי האחרון. ולמה? כי בסופו של יום, אחרי שמכבים את כל האורות, משפחה זה כל מה שנשאר. אופס, שוב יצאה לי קלישאה ושוב היא מדויקת בצורה בלתי נסבלת.

לעמוד הפייסבוק של אור סופר

לטור הקודם במדור

אור סופראלנבי פינת יהודה הלויסיכום שנה