על נשים, ריצה והמרחב הציבורי

יום רביעי בערב, אני חוזרת מפארק הירקון בבגדי ספורט. סיימתי את האימון שלי ואני עם סיגריה-של-אחרי ביד. רכב עם חמישה צעירים חולף לידי והנהג עוצר בחריקת בלמים. ראש מציץ מהחלון.

גבר ראשון: הו, שלום לך, חמודה, ערב טוב.

אני לא עונה.

גבר ראשון: מה שלומך? צריכה טרמפ?

כל יושבי הרכב מגחכים.

אני לא עונה.

גבר שני: אחי, עזוב אותה, היא עושה ספורט, אתה לא רואה?

גבר ראשון: איזה ספורט, אחי, היא עם סיגריה ביד!

גבר שני: אז מה זה כל הלבוש הזה? היא רצה! מה אתה לא רואה?! היא הרגע סיימה.

גבר ראשון ממלמל במבוכה: רצה? אבל היא עם סיגריה. כל הלבוש הזה זה סתם בשביל הפוזה. נכון? (הוא פונה אליי), נכון שאת לא באמת רצה?

=========

התחלתי לרוץ לפני שנה באופן קבוע בפארק הירקון שמרוחק 5 ק"מ מהבית שלי. אני מגיעה לפארק בהליכה וחוזרת משם בהליכה (דרך הרחובות אבן גבירול ודיזינגוף). בסך הכל מדובר באימון של 15 ק"מ. למרבה הצער, בגלל שבחרתי לעשות את הספורט שלי במרחב הציבורי ולא על הליכון בבית, האימון עצמו מגיע פעמים רבות "בילט אין"" עם מבטים מפשיטים, בקשות סיגריה, שאלות אוויליות נוסח "מה השעה?", התחלות קלושות והטרדות מיניות או לא מיניות. לא משנה לאף אחד שאני לבושה בחליפת ריצה שחורה שלמה פלוס נעלי ריצה ורצועת יד לספורט על הזרוע. לא מעניין אף אחד שיש לי אזניות על האוזניים ומבט מאוד לא מתקשר עם העולם על הפנים. העולם, או יותר נכון גברברי העולם, מאוד רוצים לתקשר איתי. והם רוצים את זה עכשיו.

==========

יום שלישי בערב, אותו הלבוש, פלוס אזניות.

גבר זר יושב בבית קפה, אני חולפת לידו, הוא אומר כמה מילים שאני לא שומעת אבל מבינה שהוא מדבר אליי. בטיפשותי, אני חושבת שהוא באמת צריך משהו או שואל משהו חשוב אז אני מורידה את האזניות ועוצרת.

אני: אמרת משהו?

הוא: כן, שאלתי אם אפשר לרוץ איתך.

אני: לא.

הוא: אז אולי תוותרי על הריצה ותצטרפי אליי?

==========

בגדי ספורט יפים גם בעיניי אבל הרבה לפני שהם יפים הם מתאימים למטרה שלשמה קניתי אותם (במאות שקלים, אם תהיתם, אבל זה כבר נושא לטור אחר) וכשאני לובשת אותם, אני עושה את זה בשבילי. בדיוק כמו שאורי ששון לובש חליפת ג'ודו כשהוא עושה ג'ודו, קפיש?אני רואה אותם- את המבטים הבוחנים מכף רגל ועד ראש, את החיוכים והנהונים- ואני תוהה למה כל כך קשה לקבל את העובדה שאישה יצאה מביתה לריצה? למה כל כך קשה להבין שהיא לא התלבשה בשביל שתוכלו לשטוף את עיניכם (כלומר אתם רשאים לעשות עם העיניים שלכם מה שאתם רוצים אבל יהיה נחמד אם לא תיידעו אותי בזה וגם, אם אפשר, תעשו את זה בקצת יותר פאסון. נגיד לבהות עם מבט מזיל ריר זה לא פאסון, כן?) ושהמטרות שלה ביציאה מהבית אינן לשמח את לבכם בנוכחותה אלא- תחזיקו חזק- באמת לרוץ?

==========

יום חמישי, אני באאוטפיט ריצה מלא פלוס אזניות על האזניים (המוזיקה לא פועלת כרגע).

גבר זר עוצר לידי ברמזור, בוחן אותי מכף רגל ועד ראש ואומר:

"ג'וגינג בחמישי בערב?"

אני: "איפה הבעיה?"

הוא: "סתם חבל.  יכולת לצאת איתי במקום".

===========

לו הייתי מעוניינת בספורט עם אנשים הייתי מצטרפת לחדר כושר, שיעור פילאטיס, חבורות ריצה או קבוצות כדורעף. לו הייתי מעוניינת לשוחח עם מישהו שאיננו המוח שלי, לא היו אזניות על האוזניים שלי ומבט בוהה בעיניים שלי. למרבה הפלא כשאני יוצאת מהבית לעשות ספורט, הדבר היחיד שאני מעוניינת לעשות זה… ובכן, ספורט. ממש ככה. אין כוונות נסתרות. זה הזמן שלי עם עצמי, זמן איכות. ואם זה לא דחוף, אין לכם אפילו דקה בזמן הזה.

כן, אני יודעת. אהבת חיי יכולה להופיע גם בתור לסופר או באמצע פקק באיילון ובכלל הרי האהבה מעבר לפינה זו לא רק סדרה תת רמה ששודרה פעם בטלוויזיה אלא אמרה חכמה שכולכם חיים לפיה, מה? ובינתיים, איכשהו מעבר לפינה לא ממתינה לי אהבה אבל הטרדות? הו, הן דווקא ממתינות בהחלט.

==========

פארק הירקון, אוגוסט, לילה, אני בעיצומה של הריצה, חולפת על פניי חבורת נערים שיושבת על ספסל. פתאום שניים מהם מתחילים לרוץ לצדי. אחד מהם מחזיק ביד קונדום מלא במים. השני אומר: "הנה, אנחנו נרוץ איתך, מותק, כדי שלא תרוצי לבד". שניהם נקרעים מצחוק תוך כדי הריצה. השני שולח יד לכיווני. אני מגבירה את הקצב למקסימום. שניהם נשארים מאחור.

===========

ומה שהכי מפריע לי בסיפור הזה הוא כמה זה לא הדדי. הרי גם נשים וגם גברים רצים בעיר הזו (או בכל עיר אחרת). הרי גם לי יש זוג עיניים בריאות. גם לי יש חשקים ורצונות. מדי פעם מבליח איזה גברבר נטול חולצה (הו, אוגוסט) עם קוביות שטופות זעה ומאמץ וזוכה ממני למבט קצר. כן, אני רואה אותו. שמתי לב לקיום שלו. הוא חלף כרגע לנגד עיניי. לא עצרתי אותו כי אני מכבדת את הבחירה שלו לרוץ כרגע. לא הצטרפתי אליו על דעת עצמי והתחלתי לרוץ כמו מטומטמת לידו כי אני מכבדת את הבחירה שלו לרוץ לבד. לא העברתי על גופו המתאמץ מבט שטוף זימה ומפשיט כי אני מכבדת אותו. לא הצקתי לו בשום צורה כי הוא עסוק עכשיו, כי חוץ מחזה גברי מפוסל לתפארת יש שם גם בן אדם. שבחר לעשות כרגע ספורט. הוא לא בבר ולא באתר הכרויות. העובדה שהוא יצא מביתו למרחב הציבורי לא מחייבת את המרחב הציבורי לתקשר איתו ולא מחייבת אותו לייצר אינטראקציה עם בני אדם. איכשהו, אני מצליחה להבין את זה. עכשיו תורכם.

 

לעמוד הפייסבוק של אור סופר

לטור הקודם במדור

אור סופראלנבי פינת יהודה הלויהטרדות מיניותספורטריצה