על בילוי לילי לא מתוכנן מחוץ לבית וה-Walk of shame שמגיע בעקבותיו

לפני חודשיים יצאתי לשתיים וחצי דקות עם גבר סאחי.

הוא היה חמוד לתפארת. אקדמאי, נאה, לא מעשן, שותה "במידה", אוחז במשרה מכובדת במשרד ממשלתי, הגיוני, שקול, רציונאלי, נורמאלי. כל כך נורמאלי, הכי נורמאלי שיצאתי איתו אי פעם. כזה שאומרים עליו 'גבר להביא הביתה לאמא', רק שכצפוי, הטעם שלי ושל אמא בגברים הוא… אפעס קצת שונה. אז איך קרה שהדייט השני הפך לשני והשני הגיע לשלישי?

אני לא יודעת מה התירוץ שלו (וגם לא נורא מתעניינת) אבל אני כן יודעת מה היה שלי. ובכן, זה היה מרתק. מעולם לא יצאתי עם מישהו כזה. מעולם לא שרדתי שיחה של יותר משעתיים עם מישהו שלא באמת מסוגל להיסחף, שקול ההיגיון פועל אצלו 99% מהזמן, שעושה הכל "כמו שצריך" או לפחות מכוון לשם ומנסה למזער נזקים אם איכשהו לא יצא "כמו שצריך", שמקשקש את עצמו לדעת על "נפש בריאה בגוף בריא", שקם שמח ומאושר על הבוקר, מתמתח בחדווה וכששואלים אותו איך הוא ישן בלילה הוא עונה "נפלא" ושחיפוש אחר שלדים בארונו יעלה חרס בידייך. פשוט אין כאלה. זו הייתה התנסות יוצאת דופן שאילצה אותי להתחבר לחלקים היותר סאחים שבי וזה היה מעניין בדרכו.

אל תחפשי שלדים בארון. אין כאלה. צילום אילוסטרציה: shutterstock

שלא תטעו, סט הערכים שאני והסאחי-בוי אוחזים בו די דומה, לעתים אפילו זהה. זה לא עניין של ערכים ועמדות, זה עניין של התנהלות בעולם, במרחב, בחיים. בדייט השני ישבנו על ספסל ברוטשילד וסאחי-בוי ואנוכי התחלנו להתנשק, לא תגידו סקס סוער באמצע רוטשילד, כן? רק התנשקנו. מר סאחי הפסיק את הנשיקה בטיעון ש"זה פומבי לי מדי". בהיתי בו בחוסר אמון מוחלט אז הוא טרח להסביר: "אני אף פעם לא מבין את הזוגות האלה שמתחרמנים באמצע השדרה… כאילו, תמצאו מקום לזה". והנה ההבדל התהומי ביני לבין הסאחי: בגדול, אני מסכימה איתו. גם אני לפעמים נתקלת בזוגות חצי-מזדיינים באמצע הרחוב ותוהה מה הקטע שלהם. כמובן, מעולם לא הערתי וגם מעולם לא עצרתי את הליכתי. לפעמים זה קצת מביך אבל לא נורא מדי אבל כן, בת'כלס, הוא צודק. תמצאו חדר, חברים. זו דרישה הגיונית לחלוטין. רק שבפועל, באותה נקודת זמן, בה אני חלק מהסיטואציה, אני זו שיושבת עם בחור שבא לי להפשיט על ספסל באמצע הרחוב, היגיון זה לא ממש הצד החזק שלי. תשוקה כן, אובדן חושים כן, סחף כן, אמוציות כן. לא רציונל.

על אותו המשקל בדיוק ברור לי שהגיוני לא לשתות ולעשן ביחד (זה עושה לי רע), ללכת לישון בשעה סבירה אם אני צריכה לקום מחר ולא להישאר ערה עד 4 בבוקר רק כי נעים לי, להזדיין עם גבר זר רק עם קונדום, ללכת לבדיקת רופא אם יש כאב שחוזר על עצמו וממאן להיעלם ולא לאכול פיצה בארבע בבוקר ומיד ללכת לישון כי זה סתם כבד. כן, אני יודעת מה נכון, אני פשוט לא בהכרח עושה את מה שנכון.

הוא כן.

וההבדל "הפעוט" הזה הורגש בכל התקשרות – מסמס, דרך פגישה בבית קפה וכלה במיטה. והודות להבדל הזעיר הזה מצאתי את עצמי באחת מהסיטואציות הידועות לשמצה בשם "Walk of shame" (הליכת הבושה), שהיא, ככל הנראה, חלק בלתי נפרד מעולם הרווקות התל אביבי והיחס שלי אליה הוא בדיוק כמו לתל אביב עצמה – מעין תמהיל אהבה ושנאה, שמחה וסלידה.

למוזרים מבינכם מעולם לא נתקלו במושג "ווק אוף שיים", הנה תרגום חופשי מוויקפדיה:

"הליכת הבושה" מתייחס למצב בו אדם חייב לעשות כברת דרך לבדו בפני זרים או עמיתים מסיבה מביכה כלשהי עד שהוא מגיע למקום בטוח ופרטי. לרוב, משתמשים במונח לתיאור ההליכה הביתה בבוקר שאחרי לילה מחוץ לבית, כשברור למביטים מן הצד שהלילה הועבר בפעילות מינית, בד"כ סטוץ חד פעמי. ההליכה מזוהה לעתים קרובות על ידי המראה הפרוע או לבוש הערב שלא הולם שבת בבוקר או יום חול.

לבוש ערב לא הולם. מתוך הסרט Walk of shame

וכעת, אחרי שהבהרנו, אפשר להגיע לעיקר. מעשה שהיה כך היה: אני ומר סאחי-בוי קבענו את הדייט השלישי שלנו ביום שישי בערב באיזה פאב סמוך לביתו. הגעתי במיטב מלבושיי, שמלת מיני קצרצרה, האודם הכי כהה שיש לי בסטוק ומגפיים שחורים. בואו לא ניתמם, סקס בהחלט היה חלק מהתכנית המקורית של הערב, רק שלא חשבתי על זה שבעצם מקום המפגש קרוב הרבה יותר לבית שלו מאשר לבית שלי ושהדבר הטבעי ביותר לעשות הוא לסיים את הערב הזה אצלו ולא אצלי. עוד דבר שלא לקחתי בחשבון הוא עד כמה הוא סאחי.

מיי מיסטייק. ביג מיסטייק. יוג' וואן.

שתינו ופטפטנו ואז הגיע הרגע להתקפל. "הולכים אליי, כן?" הוא שאל. היססתי לרגע אבל כשקלטתי כמה אנחנו קרובים לביתו, לא נותר לי אלא להסכים. ציירתי לעצמי בראש את הדירה שאני הולכת להיכנס אליה ותכננתי על לילה-בוקר-צהריים בעירום מלא, עמוס מילים ורווי מגע פיזי. אני מתה על שבתות כאלה. כמו שנאמר בכתובים: שבת ויינפש. ואני הרי צדיקה גמורה.

 

5 דברים שיחסלו בוודאות את האופציה לדייט שני

מה גורם לטרן אוף מיד בדייט הראשון? הרי כל אחד מאיתנו "נכבה" מדברים אחרים: החל בריח של סיגריות, דרך מבטא זר וכלה חולצה מכופתרת. כל אחד והשריטות שלו. ובכל זאת, יש כמה דברים שיחסלו באופן כמעט ודאי את האופציה לדייט נוסף

לטור הקודם ב'אלנבי פינת יהודה הלוי'

 

הבית שלו היה נראה בדיוק כמו שתיארתי לעצמי בראש: סחי-גברי ע"פ הספר, עם אוסף מדליות סיום ממרתונים ומרוצים שונים ברחבי ישראל, תמונה קלאסית של ניו יורק על הקיר, קצת ספרי עיון ומטבח בלי כפית אחת נקייה כי "העוזרת לא הייתה". אין הפתעות, חברים. לא חיכתה לי שום יצירת אמנות מטורפת על הקיר או ערימת קססה על השולחן בסלון או תוכי בצבע כחול טורקיז או מנורה אוונגרדית שמשתלשלת מהתקרה בעיצוב מפתיע. לא, לא. זה היה בית פונקציונאלי לאיש פונקציונאלי.

עת סיימנו לקשקש בסלון, עברנו למיטה ואז, בעודי מנסה להיחלץ מהשמלה השחורה שהגעתי איתה ולהיכנס לתוך חולצת טרנינג מזעזעת שהביא לי הסאחי-בוי, קלטתי אותו מתעסק עם הסמארטפון שלו.

"אתה בא למיטה?" שאלתי.

"רגע, אני רק בודק שהשעון לא מכוון במקרה לשעה שצריך לקום לעבודה"

"אתה מה?"

"בודק שהשעון המעורר…"

"כן, כן, שמעתי את זה. למה בכלל אתה מכוון? אתה לא אמור פשוט לכבות אותו?"

"לכבות? אה, לא… קבעתי ארוחת בוקר מחר".

"קבעת מה?"

"ארוחת בוקר מחר".

"מחר יום שבת".

"כן, כן, אני יודע".

לא, גבר, אתה לא אמור לכוון שעון עכשיו. צילום אילוסטרציה: shutterstock

בלעתי את הרוק וקיוויתי, איכשהו, שה"בוקר" שלו כשמדובר בשבת, ממש כמו אצלי, הוא מן מונח אמורפי שבא לתאר שעת יקיצה מאוחרת כמו 13:00 אבל ידעתי שאבוד לי. הרי בסאחי עסקינן.

"למתי קבעת את הארוחה שלך?", נהמתי.

"מממ… לעשר וחצי, הוא ענה בחיוך, ראשו עדיין תקוע בנייד. זה אומר שאני אכוון לתשע וחצי. זה אמור להספיק".

הלם.

אלם.

תשע וחצי בבוקר. ישו הצלוב. הבחור הזה עובד כל השבוע חנוט בחליפה בתוך משרד מזורגג ובבוקר הפנוי היחיד שיש לו הוא קם בשעה בה גם אלוהים ישן. לעזאזל, אם אין לך ילדים או איזה אילוץ משפחתי מעאפן שתקעו לך בשבת בבוקר, אין שום סיבה הגיונית לקום בשעה הזו.

"למה כל כך מוקדם"? שאלתי וזו הייתה לחלוטין שאלת סרק כי ידעתי בדיוק מה הוא הולך להגיד. הרי יכולתי לכתוב את התשובה בשבילו. ואכן, אשר יגורתי בא לי.

"כי אני רוצה להספיק הרבה דברים!" הוא ענה בעליצות, מביט בי בתימהון, כאילו זה לא ברור.

נאנחתי.

ידעתי שאין שום סיכוי להוריד אותו מזה וידעתי שעכשיו צריך לבחור – לצאת מכאן בזה הרגע, ללילה הקר בחוץ ולעשות דרכי הביתה או להישאר, "להרוויח" סקס ולקום בשעה הבלתי סבירה הזו בבוקר וללכת הביתה.

לא הפתעתי את עצמי ובחרתי באופציה שכוללת סקס בתוכה וכוללת גם את התשלום על הסקס הזה- 25 דקות הליכה בעשר בבוקר ביום שבת בלב תל אביב עם שמלת מיני שחורה וקצרצרה, מגפיים עם עקב, מסקרה מרוחה בכל אזור העיניים, משהו שהיה פעם אודם וכרגע נראה כמו מחלת אדמת בכל אזור הפה והשפתיים, שיער סתור, עיניים חצי עצומות, הליכה כושלת ומבט שכל כולו צועק: "חברים וחברות, לא ישנתי הלילה בבית שלי".

לא, זו לא פעם ראשונה. זה לא קרה עשרות פעמים אבל זו בהחלט לא פעם ראשונה. ובכל פעם מחדש, אני מרגישה בדיוק אותו הדבר- תחושת חופש עצומה משולבת עם גועל ורצון עז להגיע כבר הביתה ולהתקלח.

ההליכה עברה בשלום יחסי. היה לי קר מאוד ורוב הזמן תקעתי את הראש ברצפה בניסיון להימנע ממבטי הסביבה. זה עבד לי עד שהגעתי לאחת הגינות הציבוריות בדרך. ילד בערך בן 4 שהתרוצץ שם בערימות של מרץ ששמור רק לילדים בשבת על הבוקר (ולסאחים, לעזאזל), נתקל בי, נפל והתחיל ליילל. סייעתי לו לקום ובמקביל אבא שלו רץ אליו. הוא הרגיע אותו ובין ליטוף לניגוב הנזלת של הילד, הוא תקע בי מבט שהיו בו גם שעשוע וגם נוסטלגיה.

ניסיתי לא להישיר מבט אל האב אז הסתכלתי על הילד ואז גם קלטתי שהחמוד הקטנטן מלוכלך כהוגן. הבגדים שלו היו מלאי חול, הידיים היו דביקות הפרצוף שלו היה מרוח בנוזלת ושאריות אוכל. חייכתי ואמרתי בחביבות: "נראה לי שהילד צריך מקלחת קטנה" והאבא חייך אליי ואמר: "כן, כן, אנחנו בדיוק הולכים הביתה. אנחנו הולכים להתקלח, נכון חמוד? אגב, קרץ לי, "נראה לי שגם לך לא תזיק מקלחת".

לא, לא תזיק גם לי מקלחת. הליכת הבושה בבוקר שאחרי

כן, אני יודעת. היציאה הזאת ודאי נשמעת הכי קריפית ומגעילה בעולם. אבל האמת היא שאיכשהו, היא לא הייתה. היה לה הקשר והיא הייתה במקום והיה ברור לשני הצדדים שהוא לא באמת מתחיל איתי או מעביר עליי ביקורת, שהדברים נאמרים בהומור וגם שהוא קצת… איך לומר? מקנא בי? לא בהכרח רוצה להתחלף איתי לחיים שלמים אבל היה שמח להתחלף איתי לבוקר אחד, בוקר בו הוא לא מתעורר בשש וחצי בבוקר ושומע 'אבא' 30 פעמים בחצי שעה. לא לתמיד, חלילה, רק לכמה שעות ולחזור לחיים שלו.

יש משהו בווק אוף שיים שהוא תמצית הרווקות כולה, אולי השיא שלה. זה בדיוק ההבדל בין להיות בזוגיות ובוודאי בין להיות הורה לבין להיות רווק. היכולת הזו להחליט ברגע שאתה לא ישן הלילה בבית שלך ושתגיע מתי שתגיע, היא כל החופש בעולם. בלי להודיע לאף אחד, בלי לסדר דברים מראש, בלי לארגן, בלי לתכנן, בלי להתאמץ, בלי לתת דין וחשבון, בלי אחריות. האדם היחיד בכל העולם בו עלייך להתחשב כשאתה עושה את ההחלטה הזו היא אתה עצמך. וזה לא שאני מקפצת לי ממיטה ממיטה ומסיימת כל יומיים בהליכת בושה מבית תל אביבי זה או אחר. אני לא. אבל עצם הידיעה שאני יכולה לעשות את זה, שזה לחלוטין תלוי בי, שהלילה (והבוקר) שלי ברשותי, שהאדם היחידי שנמצא במרכז ההחלטות שלי הוא אני עצמי מדהימה בעיניי ובו זמנית קצת דוחה.

כשחיים עם אנשים שהם לא אתה, יש מישהו שדואג, שאכפת לו, שיש עליו ומולו אחריות מסוימת. אי אפשר פשוט להיעלם, לטוב ולרע. וכן, יש הרבה טוב והרבה רע. והאמת? גם אני קצת… איך לומר? מקנאת באבא הזה? לא בהכרח רוצה להתחלף איתו לחיים שלמים אבל הייתי שמחה להתחלף איתו לבוקר אחד, בו אני לא מתעוררת בבוקר במיטה זרה לצד מישהו שלא באמת אכפת לו. לא לתמיד, חלילה, רק לכמה שעות ולחזור לחיים שלי.

 

לעמוד הפייסבוק של אור סופר

לטור הקודם במדור

אור סופראלנבי פינת יהודה הלוייחסי מיןסטוץרווקות