יום אחד יהיה לך ילד והוא יצטרך לקרוא כמה אמא שלו שרמוטה: על חשיפה והמחיר שלה

ההורים שלי יודעים שהבת שלהם מתפרנסת מכתיבה. הם מכירים את המדור הזה, הם קוראים אותו מדי פעם וגם טורי דעה אחרים, לפעמים הם מציצים בפייסבוק, מתעדכנים מה אכלתי בצהריים ובצילום מסך של הודעה ששלח לי איזה קריפ. לא קל להם עם החשיפה ואני בטוחה שבפעמים בהן בחרתי להכניס את הקוראים לסצנות אינטימיות בחיי, הם נשכו שפה. אולם כמו שכתבתי בעבר, נראה שרוב הזמן הם לוקחים נשימה עמוקה, בולעים את הגלולה גם אם היא לא ממש טעימה להם וממתינים בחשש קל לגלולה הבאה. הם לא מעירים, לא מציקים ולא מבקשים ממני "להרגיע".

רק פעם אחת האיזון הזה הופר. ככל הנראה, שום דבר שכתבתי בחיי לא היה נורא בעיני אבא שלי כמו הטור ההוא. שום דבר לא הכין אותו לטור שנושא את הכותרת "קוראים לי אור ואני שרמוטה של ערבים". הוא פורסם בימי מבצע "צוק איתן" הקשים ודן בהשתלחות הסקסיסטית והשוביניסטית של אנשי ימין בנשות שמאל או בכל מי שהעז למלמל מילת ביקורת על המלחמה. אבל אבא שלי כמובן לא ידע את זה. הוא לא ידע את זה כי הוא לא טרח לקרוא את הטור. הכותרת גמרה אותו. הבת שלו? שרמוטה? למה ככה? מי מעז לכנות את הילדה הקטנה שלו, בבת עינו, במילה המזעזעת הזו? הוא התקשר אליי ולראשונה בחייו (ובחיי) ביקש ממני לצנזר את עצמי. "תשתמשי במילה אחרת", התחנן. אני אוהבת את אבא שלי אהבה גדולה אבל סירבתי. ידעתי היטב איך הכותרת הזו "עוברת". הרי אני זו שבחרה אותה. לא הצטערתי עליה אז. ואני לא מצטערת עליה היום.

מאז הספקתי לכתוב הררי מילים. צילום אילוסטרציה: shutterstock

מאז כבר הספקתי לכתוב עוד הררי מילים ולהיתקל עשרות פעמים בשאלת החשיפה, בעיקר מצד גברים. יש כאלה שזה מדליק אותם ואחרים שנרתעים מיד. מה שבטוח, כולם מוצאים בזה עניין. "לא מפריע לך שכל העולם יודע על…? מה זה נותן לך? למה בעצם לספר לכולם ש…? את יודעת שכולם יכולים לקרוא את זה, כן?

הגדיל לעשות גברבר אחד שלקח את הביקורת צעד אחד קדימה ושלח לי הודעה בזו הלשון:

יום אחד יהיה לך ילד והוא יצטרך לקרוא כמה אמא שלו שרמוטה. מסכן הילד.

לא עניתי לו אבל בדרכו העקומה הוא שלח אותי שוב לחשוב על שאלת החשיפה והפעם, לא בהקשר של מה שחושבים עליה אלה שכבר פה אלא מה אולי יחשבו עליה אלה שעדיין לא פה. איך יתמודד הילד שעוד לא נולד לי עם כל האינפורמציה הזו שתהיה פרוסה לעיניו בבוא היום?

הילד שלי יוכל לקרוא על "הליכת הבושה" שלי ברחבי תל אביב אחרי סקס, על ההעדפה שלי לגברים מבוגרים, על ההודעות הסוטות והדוחות ששלחו לאמא שלו, על ההטרדות המיניות שעברה, על האקסים שלה ועל עמדותיה בשלל נושאים. הוא יוכל לראות איזה אוכל בדיוק היא בישלה כשהייתה בשנות השלושים לחייה, כמה ג'וינטים היא עישנה, איפה ועם מי היא בילתה וכמה פעמים היא צבעה את השיער ב-2016. והוא יצטרך להתמודד עם זה. ואני אצטרך להתמודד עם השאלות שהוא ישאל ועם העניין שהוא יביע.

פעם הרבה גברים הטרידו את אמא שלך בהודעות פרטיות בפייסבוק. צילום מסך

ולא רק אני אצטרך להתמודד עם זה. כולנו נצטרך. נכון, לא כולם פורסים את החיים שלהם במדור שבועי וכותבים טור דעה פעמיים בשבוע אבל מרבית בני גילי חושפים לא מעט מחייהם ברשתות החברתיות. מעמוד פייסבוק שמתוחזק באופן קבוע אפשר ללמוד המון על בעליו וזה משהו שלא היה חלק מיחסי הורים-ילדים בעשור הקודם ובאלו שקדמו לו.

 

הבוקר שאחרי

כשלילה של סקס בבית זר מסתיים מגיע הבוקר בו צריך, איכשהו, להגיע הביתה. אור סופר חוותה Walk of shame בלב תל אביב ואין לה כוונות להתנצל על זה

לטור הקודם ב'אלנבי פינת יהודה הלוי'

 

אני לא ידעתי על החיים הפרטיים של ההורים שלי. רוב בני גילי לא יודעים. כלומר, בהנחה שלא "זכינו" בהורה מפורסם ששמו מרוח על גבי העיתונים, אנחנו יודעים רק מה שסיפרו לנו. אבא שלי לא מופיע בגוגל. הוא מעולם לא העלה סרטונים ליוטיוב. אין לו טיימליין בפייסבוק שאפשר לגלול לראשית שנות ה-70 ולראות תמונה שלו בשישי בערב לצד בקבוק וודקה ובחורה יפה פלוס הסטטוס "התחלנו!!!". אם אכן הייתה וודקה ובחורה יפה, הוא יצטרך לספר לי על זה. אחרת, אני לעולם לא אדע.

הפרסום ברשתות החברתיות הוא קצת כמו קעקוע שעושים בגיל 16. זה נראה ממש מגניב ומתאים באותו הרגע אבל מי רוצה להסתובב עם שחף על התחת בגיל 50? למען השם, יש סטטוסים ותמונות שפרסמתי לפני 3 שנים בסך הכל ואני לא בטוחה בכלל שאני עומדת מאחוריהם היום. מה שכן, אני בטוחה שהם כאן בשביל להישאר. כן, גם אם אני אסיר אותם במו ידיי. בכל הנוגע לפרסום טקסטים באינטרנט, אין באמת דרך חזרה. פרסמתם? נהדר. קחו בחשבון שמישהו – לאו דווקא מישהו שבא לכם עליו – יוכל להגיע לטקסט הזה. זה יכול להיות הבוס הבא שלכם או קרוב משפחה רחוק או הילד שיש לכם או אולי יהיה לכם יום אחד.

בכל הנוגע לאינטרנט, התמימות ממני והלאה. צברתי די ידע בחיי כדי להבין שכל דבר שהגיע לגוגל, יישאר בידי גוגל וכל דבר שהגיע לידי צוקרברג יישאר בידי צוקרברג. כן, גם אם נדמה לכם שמחקתם. ועוד לא אמרנו מילה אחת על הדברים שבכלל לא בחרתי לפרסם בעצמי. כל מיני תמונות מביכות מכנס עובדים ב-2006 שמישהי החליטה לפרסם, סטטוסים משנת תרפפ"ו שכתבה האקסית ותייגה אותי, איזה ריאיון נשכח שהחלטתי לברבר בו את עצמי לדעת ב-2013 וכמה תמונות שבני משפחה החליטו לפרסם ועדיף היה לשלוח אותן להשמדה (את התמונות, לא את בני המשפחה. תירגעו). הכל שם. נגיש וחשוף. ערימות של אינפורמציה. רק לבוא ולקחת.

משעשעים אותי אנשים שמאמינים בפרטיות ברשת. לא ברור לי אם הם תמימים או סתם מטומטמים. אין שום דבר פרטי בסטטוס שלכם, גם אם פרסמתם אותו ב"קבוצה סגורה". אין שום דבר אינטימי בתמונה שלכם גם אם הפייסבוק שלכם סגור "רק" ל-400 החברים שלכם ולא, אין שום סיבה לחשוב שהטורים שלי ייעלמו מהאינטרנט יום אחד. הם לא. כעורכת במשרה מלאה, אני מקבלת לפעמים בקשות כאלה. אנשים שפרסמו טור ב-2014 קולטים שהוא עדיין נגיש לעולם ב-2017 רק שפתאום הוא כבר לא כל כך מתאים לחיים החדשים שלהם. פתאום הם מבינים שהבוס החדש בעבודה יכול לקרוא את זה, שבת זוג פוטנציאלית יכולה להציץ, שהם בכלל כבר לא עומדים מאחורי מה שהם כתבו, שהטקסט קצת מביך אותם. ואז הם מתקשרים אליי ומבקשים להסיר את הטור. ומה הם שוכחים? ובכן, שכתיבה באתר חדשות זו לא עסקת סלולארי שאפשר לבטל ומרגע שהטור פורסם הוא שייך לכלי התקשורת בו הסכמת לפרסם מלכתחילה. זה לא פרסום לזמן קצוב. זה יהיה שם גם עוד 20 שנה, גם אם זה ממש לא מתאים לך.

בכל הנוגע לאינטרנט, התמימות ממני והלאה. אור סופר. צילום: אלעד אקרמן. איפור: רותם מור

 ובדיוק בגלל זה אני לגמרי ערה למה אני מפרסמת ואיך. גם אם נדמה לכם שהכל חשוף, אני יודעת שמה שאיני מעוניינת לחשוף לעולם לא ייכתב פה. אין שום דבר מקרי בטקסטים שלי. אין פליטות פה ואין "אופס". הכל עובר בקרה ותכנון וכבר יצא לי לכתוב פסקאות שלמות ולמחוק אותן לפני הפרסום. לא כי הן לא היו טובות וראויות אלא כי לא רציתי שהן יהיו שם לנצח.

אז איך אני מתמודדת עם החשיפה הזו? בגבורה ובהבנה. כתיבה היא לא חלק מהחיים שלי, היא החיים עצמם. ומי שכותב ולא למגירה בהכרח חושף מעצמו, מי יותר ומי פחות. לא מאמינה בשמות-עט, לא מאמינה בצנזורה, לא מאמינה בהסתרות.

אז כן, גבר זר ולא מוכר שכתב לי "יום אחד יהיה לך ילד והוא יצטרך לקרוא כמה אמא שלו שרמוטה. מסכן הילד", אתה צודק מאה אחוז. אני אתמודד עם זה ועם כל יתר המורכבויות שהחיים יביאו איתם. במחשבה שנייה, הייתי צריכה לענות לך "יום אחד יהיה לך ילד והוא יצטרך להתמודד עם כמה אבא שלו אידיוט. מסכן הילד" אבל לא עשיתי את זה. אחרי הכל אני שרמוטה עם פאסון. סליחה, אבא.

לעמוד הפייסבוק של אור סופר

לטור הקודם במדור

אור סופראלנבי פינת יהודה הלויאמהותשרמוטה