הביסקסואלים זקוקים לאחד כמו אסי עזר

"אוי, אני מתה עליו! מתה!"

"מה את מתה עליו?"

"כזה חומד של בחור, פשוט קסם"

"מה קסם, מה? מה את מוצאת בו?"

"נו, בחייך, הוא כל כך חתיך ו…"

"ו-מה? הוא חתיך. זהו."

"ומתוק ומוכשר ומדבר יפה ולעניין ונעים! כן, הוא נעים, כייף להסתכל עליו. אני אשמח לקבל כזה חתן"

"מצטערת להרוס לך, הוא הומו"

"אני יודעת, אני יודעת… נו, מה זה חשוב?"

 ****

הדוברת? אמא שלי.

הבחור עליו היא מדברת? ובכן…

אסי עזר.

מתי בדיוק התחיל הרומן של אמא שלי עם אסי עזר? אני לא זוכרת אבל סביר להניח שזה קרה כשהוא התחיל להנחות את האח הגדול. זו הייתה הנקודה בה היא התאהבה בו סופית ומאז, בכל פעם שהפרצוף שלו מופיע על המסך או מרוח בעיתון, אמא שלי מבסוטה.

הופך את אמא שלי למבסוטה. אסי עזר

למה דווקא אסי עזר? בדיוק מהסיבות שהיא מנתה. האיש "קל לעיכול" עבור אלה שלהט"בים רחוקים מהם ומחייהם. הוא חמודי, נראה טוב, הוא עושה רושם של איש בריא ושמח וקל, ממש קל, לסטרייטים לחבב אותו.

אמא שלי נולדה לעולם בו היחס להומואים ולסביות הוא כאל אנשים חולים, אומללים ומסכנים, במקרה הטוב או אנשים פושעים שצריך לאסור או להתעמר בהם איכשהו במקרה הרע. על זה היא חונכה. על זה כולם חונכו. משכב זכר הפך ל"חוקי" בישראל רק ב-1983, השנה בה אני נולדתי. יש מקומות בעולם בהם הוא לא חוקי עד היום.

איך לוקחים משהו שבמשך אלפי שנים הורגלנו לחשוב עליו כעל משהו מסוכן וחולה והופכים אותו לבסדר, לגיטימי, מתקבל על הדעת, נורמאלי, נון-אישיו?

כל אדם בר דעת מבין שזה לא יכול לקחת שבוע. זה תהליך ארוך, סיזיפי, מאבק עיקש בהמון חזיתות, חינוך, הסברה, הפגנות, העלאת מודעות, חקיקת חוקים וכו' וכו'. זו מלחמה של אוכלוסייה מוחלשת על חייה ועל איכות החיים האלה.

לייצוג תקשורתי יש חשיבות עצומה במלחמה הזו. הייצוג של הומואים בטלוויזיה גם הוא עבר תהליך ארוך ומרתק מייצוג דל, חסר וסטריאוטיפי של "הומו המחמד" שאיכשהו היה תמיד בחור צבעוני, נשי ורעשני למגוון רחב של דמויות של גייז בסרטים ובסדרות. לצד אלה ניצבו בגאון "הומואים פומביים"- מפורסמים שיצאו מהארון ואמרו לעולם "גם אנחנו כאלה". ולכל אחד מהייצוגים התקשורתיים האלה, גם למרגיזים שבהם, יש משמעות חיובית.

אי אפשר להתכחש לתרומה. אסי עזר עם הוריו

וזה בדיוק העניין עם אסי עזר, למרות העדר הסימפטיה האישית שלי לאיש ולמרות שבאמתחתו מספר מעשים ואמירות שעוררו בי זעם וסביר שגם הסבו נזק לקהילה הגאה, אני מתקשה להתכחש לתרומה שלו כ"הומו פומבי" עבור אנשים שהם לא אני.

אסי עזר והדומים לו נכנסו לאמא שלי ולדומים לה לפריים טיים. הם מחייבים אותה להכיר, הם מחייבים אותה להתעמת. הם מחייבים אותה ורבים אחרים לא לעשות הנחות לעצמם עם "להט"ב זה החולי נפש האלה" כי כשאת רואה אותם המון פעמים על המרקע והם נראים מאוד לא חולי נפש/משוגעים/דפוקים/מסכנים/פושעים אלא סתם בני אדם קצת קשה להמשיך לספר לעצמך את השקר הזה.

הנציגים האלה מנרמלים להט"ב, הופכים את זה בדיוק למה שזה: נטייה מינית או זהות מגדרית. לא משהו שמעיד על כמה אדם הוא טוב או רע, חכם או טיפש, מוכשר או אידיוט אלא רק למי הוא נמשך או האם הוא/היא גבר או אישה. וכן, יותר קל לעשות את זה כשאתה "דומה לסטרייטים". צריך להתחיל ממשהו ומאוחר יותר צריך מנעד רחב מאוד של דמויות. אין קיצורי דרך.

מחברי הקהילה, הומואים, באופן לא מפתיע, הם המצליחים ביותר במשימת הייצוג בכל מקום – מהכנסת דרך צה"ל ועד כלי התקשורת. הם היו הראשונים למצוא לעצמם ייצוג תקשורתי ומספרם, גם כדמויות בסדרות ובסרטים וגם כסלבס הומואים מחוץ לארון, גדול מאוד ביחס ליתר החברים בקהילה.

מעניקות ייצוג לסבי. אורנה בנאי ויהודית רביץ

לסביות היו הבאות בתור. ישנן דמויות לסביות בולטות בישראל- מיהודית רביץ דרך אורנה בנאי וישנו גם ייצוג מסוים בטלוויזיה ובקולנוע אבל גם במקרה הזה, גברים תופסים יותר מרחב מנשים ומספרן נמוך משל הומואים.

השנים האחרונות ובעיקר השנה האחרונה הוכתרה כ"השנה של הטרנסים". לא רק שאירועי הגאווה השנתיים הוקדשו לטרנסג'נדרים, גם הייצוג התקשורתי שלהם שסבל מהעדר מובהק עשה קפיצת מדרגה מדהימה. מייקי אלרוי וסתיו סטרשקו עשו עבודה מעולה בייצוג הזה. אני רואה את העבודה שלהם מול העיניים שלי כל הזמן. השניים האלו הצליחו לסלק ערימות של בורות ושנאה רק מעצם הופעתם הפומבית על המסך בתכנית, שבין אם נרצה בכך ובין אם לאו, היא אחת הנצפות בישראל.

הקיום שלהם על המסך פתר המון סימני שאלה לאנשים ועורר חדשים (וזה לא בהכרח דבר רע). המילה הזו, טרנסג'נדר או טרנסקסואל או פשוט טרנס, שבכלל לא היה ברור מה היא אומרת הגיעה לשיחות סלון בבתים בהם עד עכשיו היא נשמעה כמו קללה או מונח קליני לא ברור. פתאום יש פנים מאחורי המילה. יש באמת אנשים שהם – הם המילה הזו.

האנשים האלה אוכלים, ישנים, עצובים, שמחים, מעצבנים, לא חכמים מאה אחוז מהזמן, לפעמים בא לחבק אותם או להוריד להם כאפה. הם בני אדם. הנטייה המינית שלהם ו/או הזהות המגדרית שלהם היא רק חלק ממי שהם.

עבודת ייצוג מעולה. סתיו סטרשקו ומייקי אלרוי

וביסקסואלים?

ביסקסואלים תקועים אי שם מאחור. יש מעט מאוד ייצוג לביסקסואליות באמצעי התקשורת ויש המון הכחשה שלה. הנטייה הזו מתקבלת בבורות ובסטריאוטיפיזציה מדי ערב.  אין ייצוג מספק לב' בלהט"ב וגם אני רוצה כזה. רוצה מישהו על המסך שיראה לעולם שזה קיים ושזה בסדר. רוצה מישהו על השער בעיתון שהילדה בת ה-14 שהייתי תוכל להסתכל עליו ולהגיד "אממממ… אני מרגישה כמוהו", "אתם רואים את זאתי? אז אני מזדהה עם מה שהיא אומרת". רוצה להיות תקועה בפריים טיים מול הפרצוף של אמא שלי ושל אנשים אחרים, רוצה הכרה, רוצה ייצוג תקשורתי.

ייצוג זה חשוב, זה קריטי, זה גורם לאנשים לצאת מהבורות והנבערות שלהם, זה גורם להם לשאול שאלות, להסתקרן, ללמוד, להבין. זה מלמד אותם להתחבר. זה מוציא את הנטייה מהגטו שלה ומחייב אנשים אחרים להכיר בקיום שלה. וכשיש הרבה ייצוג, רחב ככל האפשר, אז נטייה מינית הופכת להיות פשוט נון-אישיו. לא משהו להסתיר אותו, לא משהו להתבייש בו, לא משהו לקבור אותו, לא משהו לטשטש אותו, לא משהו לחטוף עליו קללות בהפסקה בבית ספר. פשוט עוד עובדה על האדם שעומד מולך, "ממש כמו ה"אני יודעת, אני יודעת, מה זה חשוב?" של אמא שלי בכל פעם שאני מזכירה לה שעזר גיי.

וכמובן, אי אפשר לכתוב טור כזה בלי להתייחס לשאלה – מי בכלל רוצה להיות נורמאלי? למה אי אפשר לקבל זכויות גם אם אני לא מתיישר עם עם קו הנורמאליות שמישהו קבע?

זו שאלה בעייתית שדורשת התפלספות שלמה על מהי נורמאליות ומהי חריגות אבל בקצרה: במאמר הזה אני לא מתייחסת ל"נורמאלי" במובן של להתלבש או להיראות או לשכב עם "מי שצריך". מן הסתם אני לא מעוניינת שלהט"ב "התיישרו"  לפי חוקים או נורמות שנקבעו על ידי סטרייטים (או יעשו הכל כדי להיות דומים להם) אלא שואפת לשנות את הנורמות, להרחיב אותן, להגדיל את הטווח. אני מתייחסת לנורמאלי במובן של מקובל, נטמע, עובר במרחב הציבורי בסבבה, לא נפסל בראיונות עבודה על שונותו, לא סופג הטרדות והצקות ברחוב כל שלוש דקות, לא מקבל תשובה שלילית כשהוא רוצה להשכיר דירה. הוא נורמאלי כי כבר ראינו מספיק כאלה וזה לא עושה עלינו שום רושם. סתם עוד אחד. ומי רוצה את הנורמאליות הזו? ובכן, רוב בני האדם.

 

לעמוד הפייסבוק של אור סופר

לטור הקודם במדור

אור סופראלנבי פינת יהודה הלויאסי עזרביסקסואליותנטייה מינית