אני מעריצה אותך: מכתב פתוח לאמא, כל אמא שהיא

אמא יקרה, כל אמא, אי שם,

שמעי קטע, אתמול דיברתי עם החברה הכי טובה שלי ושמעתי ממנה שהיא החליטה להוציא את בנה, תינוק בן שנה ורבע, מהגן. שאלתי מדוע ואז היא אמרה "שמנו הקלטה, לא אהבנו את מה שששמענו אז הוצאנו אותו".

החסרתי פעימה. מצלמות? לא אהבנו את מה ששמעתם?! לעזאזל, מה כבר שמעתם שם? בראש שלי כבר דמיינתי מכות וצעקות, הזנחה פושעת, כותרות מזעזעות בעיתון, התעללות בחסרי ישע וכו וכו'.

אבל אז היא החזירה אותי למציאות. השבח לאל, לא הייתה שום התעללות, איש לא היכה את הפעוט המקסים הזה. היא בסך הכל קלטה שהילד שלה יושב שם הרבה שעות בחוסר מעש, לא מדברים אליו יפה, לא מחבקים אותו ממש ולא מאתגרים אותו. כמובן, נותנים לו לאכול, מחליפים לו חיתול, דואגים שבגדיו יהיו נקיים ושלא ייפצע חלילה או שייגרם לו איזשהו נזק.

אבל זהו. בשורה התחתונה, לא מתעניינים בו מעבר למינימום הדרוש.

ולה זה הספיק. זה היה היום האחרון שלו בגן הזה והיא התחילה בחיפוש מתיש אחר גן ראוי, חיפוש שנמשך כבר חודש שלם וטרם הניב תוצאות מספקות כי הגנים באזור שלה… איך נאמר? לא משהו.

הבנתי אותה כל כך והייתי מתוסכלת בשבילה אבל בעיקר היכו בי שוב העוצמות האלה של האימהות. זה קורה לי לעתים קרובות. אני בטוחה במיליון אחוז שאם היא הייתה זו שצריכה ללכת לגן הזה או לכל גן סביר אחר, היא לא הייתה עושה מזה עניין גדול. בסדר, אז לא מדובר במסגרת חלומית במיוחד אבל אין צורך להגזים. אף אחד לא באמת סובל שם נורא וזה קרוב לבית וכו' וכו'.

אבל לא מדובר בה. מדובר בילד שלה.

ועבורו זה לא מספיק טוב. לו מגיע יותר.

מדהים איך 'סביר' הופך ל/לא מספיק/ כשזה נוגע לילד שלך, איך זה בסדר שאת תאכלי ג'אנק לארוחת הערב בזמן שעבורו תדאגי ל"תזונה מאוזנת" כי בריאותו חשובה. מדהים איך סדרי העדיפויות משתנים, מדהים כמה יכול להיות לה אכפת מאדם אחר שהוא לא אתה.

אמא יקרה, מי שלא תהיי, אמא סבירה, ממוצעת, לא כזו שמתעללת ו/או מזניחה את ילדיה, אמא רגילה, נורמאלית, כזו שעושה הכי טוב שהיא יכולה, שאוהבת את הילד שלה ודואגת לו, את שהבאת לעולם ילד אחד או שניים או שלושה או יותר, שהבאת אותם עם בן זוג או עם בת זוג או לגמרי לבדך, שחשבת שיש לך מושג כמה החיים שלך הולכים להשתנות וגילית שטעית, אני מעריצה אותך.  ומתבאסת בשבילך ולפעמים מקנאת בך ולפעמים נחרדת מהמחשבה להיות שם במקומך.

אמא יקרה, דעי לך שאני זזה באי נוחות בין כמיהה לאמהות לאל-הורות טוטאלית שבע פעמים ביום. מצד אחד, הורות היא התפקיד הכי טבעי בעולם- מרבית היצורים בטבע מביאים לעולם צאצאים. מצד שני, לעזאזל יש בזה משהו כל כך לא טבעי, לא הגיוני, לא נתפס. הרי לכל תפקיד בחיים האלה יש תוקף, הגדרת שעות מנוחה בחוק, חוזה ברור וכתוב, כזה שאפשר לתת התראה חודש-חודשיים מראש ולצאת ממנו, פסק זמן, גבולות… אמהות היא תפקיד לא הפיך.

בן/בת זוג אפשר לעזוב, מבעל/אישה אפשר להתגרש, חברים אפשר לשלוח לקיבינימאט במקרה הצורך, עם אחים/אחיות אפשר לנהל קשר מצוין או מינימאלי או לא בכלל אבל ילדים? זה לתמיד. ממש עד השנייה האחרונה. גם כשהם כבר גדלו, גם כשהם לא תחת אחריותך החוקית, גם כשנישאו ועזבו את הבית והביאו ילדים משל עצמם, גם אם כבר יש להם קמטים בזוויות העיניים, גם אם לכאורה את כבר לא צריכה לגדל אותם. גם אם לא יפים או חכמים או מצחיקים או נחמדים, גם כשהם חרא של בני אדם. הם עדיין שם ואת עדיין אימא שלהם. וזה מדהים ונורא בעיניי בו זמנית.

בספרה של אורנה דונת, "בכייה  לדורות" שדן בחרטה על אמהות, מספרת אחת האמהות, אם לילד אחד בסוף גיל העשרה, על הרגע בו הבינה שהיא מתחרטת:

אני יכולה להגיד לך שאת הפאניקה הרגשתי ביום שיצאתי איתו על הידיים מבית החולים. באותו יום התחלתי להבין מה עשיתי. וזה הלך והתגבר כל השנים. (…) אני זוכרת, ביום שבאתי איתו מבית חולים הביתה, ולא היה לי דיכאון אחרי לידה או משהו קליני- נכנסתי לדירה, היה לי התקף חרדה- היחיד שהיה לי בחיים. אני זוכרת ששבוע שלם רק רציתי להחזיר אותו לבית החולים. המצאתי לו…ניסיתי לשכנע שהוא חולה שייקחו אותו לבית חולים. שייקחו אותו. שייקחו אותו. זה כבר היה אז. אז חשבתי שזה פאניקה של התחלה וזה, אבל זה המשיך תמיד.

מה לדעתך הבנת באותו הרגע?

שזה בלתי הפיך (שתיקה במשך דקות ארוכות). שמעי, זה שעבוד. זה שעבוד, זה עבודת פרך.

(עמוד 63)

וזו אכן עבודת פרך. לא נכנסת לשאלה האם העבודה הזו "שווה את זה" או לא כי התשובה, כפי שניתן להסיק מהספר הזה, משתנה מאישה לאישה וכי לי עצמי, נטולת ילדים כרגע, אין בכלל תשובה אבל דבר אחד בטוח: אין שום רגע דל באמהות. מילות השיר החביב מספרות לנו שילדים זה שמחה אבל שוכחות לספר שילדים זה עוד רשימה ארוכה של רגשות שמשתנים לאורך שעות היממה: עצבות, גאווה, מבוכה, עייפות, התלהבות, שעמום, אהבה, מטרד.

וחרדה.

ילדים הם חרדה.

עצומה, מוחשית, אינסופית. כזו שאין לה דקה אחת של מנוחה.

ומתוך כל התחושות שאפשר להרגיש בנוגע להורות, נדמה לי שחרדה היא היחידה שנמצאת שם תמיד, גם ברגעים בהם את עייפה או מוטרדת או אוהבת או כועסת. תמיד יש חרדה. תודי בזה.

חרדה שלמרות כל מה שאת עושה, איכשהו הניסוי הזה לא יצליח. חרדה שלא יתייחסו אליו כמו "שמגיע לו", חרדה שמישהו אחר ייפגע בו, בשוגג או במכוון, ירמוס ברגע את מה שבנית בעמל רב, יום אחר יום, ייפצע את מפעל חייך.

חרדה שמבוססת על הידיעה שלאנשים אחרים לא אכפת כמו שלך אכפת, זה הילד שלך, לא שלהם. הם לעולם לא יאהבו אותו וידאגו לבריאותו, לרווחתו ולמצב רוחו כפי שאת דואגת. הגננת בגן יכולה להיות נהדרת אבל היא רק גננת. הבייביסיטר מותק אבל אחרי 3 שעות היא חוזרת הביתה, הסבתא עוזרת ומסייעת אבל היי! היא סבתא. בסופו של דבר הילד הזה חוזר לאמא שלו, אלייך. ובגלל שאת יודעת בכל נימי נפשך שאף אחד בעולם לא חולק איתך באמת את התפקיד הזה, את מפחדת שאולי הם לא ישימו לב, יירדמו במשמרת, לא ייתנו מספיק, לא יעטפו כמו שצריך, לא יגנו כראוי.

ויש כל כך הרבה מחלות בעולם ואסונות טבע וטעויות אנוש וכל כך הרבה אנשים רעים שעשויים לעלוב ולפגוע ואז מגיע גיל ההתבגרות והוא יוצא מהבית באופניים ואולי מישהו ידרוס אותו ואז היא בת 16 ויוצאת לבילוי ומי יודע מה יקרה שמה, בבילוי, ואיך זה ייגמר.

ואז יש צבא.

ואחר כך יש טיול גדול מעבר לים ושם אף אחד לא שומר, שם אפילו את אשליית השמירה אין. הוא או היא לגמרי לבד והם ייאלצו להסתדר עם תושייה וניסיון החיים הדל שיש להם ועם הרבה מזל שהלוואי שיהיה להם.

ואין לך באמת שליטה. רק ערימות של חרדה. כזו שאת לא באמת רוצה להעביר הלאה לילדים שלך אז את נושמת עמוק ומנסה "לשחרר". וכמה קשה זה לשחרר ולהודות באמת הזו, האמת הכי כואבת בעולם- אין לך באמת שליטה. היכולת שלך לשמור על הדבר הכי יקר לך בקיום הזה מוגבלת. נשאר לך רק לקוות לטוב.

אמא יקרה, אולי יום אחד גם אני אסכים להשתעבד להורות אבל עד אז, דעי שאני מעריצה אותך.

לעמוד הפייסבוק של אור סופר

לטור הקודם במדור

אור סופראלנבי פינת יהודה הלויאמאאמהותהורות