"אני הגבר החדש": למה אנחנו עדיין מפחדות להיות המובילות בקשר?

כשחברים שלא ראו אותי תקופה היו שואלים אותי אחרי שהאקס ואני נפרדנו "למה זה נגמר", הייתי עונה להם תשובה קבועה. "מכירים את זה שזוגות אמורים להיות ביחד יותר ממה שהם בנפרד? שהשלם גדול מסך חלקיו? שאחד ועוד אחד שווה שלושה? אז אנחנו היינו אחד וחצי".

סוג של בדיחה שהעלתה חיוך קטן, שהקל במעט על השליליות של הקשר הזה. וכשהוא נגמר, שנה מאוחר מידי, הרגשתי מותשת, מרוטת עצבים וקטנת אמונה לגבי היכולת שלי לנהל מערכות יחסים בריאות עם גברים. כל מיני התנהגויות מגעילות שיצאו ממני – כמו התעללויות מרושעות שהעידו על סאדיזם קל וילדותיות רבה, גרמו לי לחשוב שאני וואחד כישלון עם גברים. וגם מגעילה. מאוד.

ובאותה תקופה, במקביל לדחייה שחשתי מעצמי, גם גברים דחו אותי. והתחלתי לשנוא אותם ולהתעצבן מכל דבר, וכל מי שהיה קצת נחמד היה מטריד, כל מי ששכבתי איתו הפך בעיני לנצלן מסריח ולא הרשיתי למחשבה ש"גם גברים הם בני אדם" להיכנס לי לראש, או ללב. שלא נדבר על "גם גברים נפגעים". וכן, היו באותו הזמן גם הטורים של ד"ר גבריאל בוקובזה שממש שנאתי, אבל עכשיו כל מה שבא לי לעשות זה לעלות אליו לקליניקה עם משקפי שמש גדולות ופאסון שאין לי, ולומר לו בגילוי לב שהשנאה נבעה מפחד, ומחוסר יכולת להתמודד, ושיגלה לי כבר את כל הסודות של הגברים כולל את ההכי שמור של איך להיות יותר מסתם סקס.

ובפרק של היום, החלק היחיד שבאמת עניין אותי אנה – חוץ מזה שהדייט השני עם איש החושך, AKA אייל, AKA ווי הב א ווינר, היה מרגש וסקסי – זה העיסוק שלך ביחסי הכוחות עם גברים. "אני הגבר המושלם", העדת על עצמך. גם אני חשבתי על זה לפרקים. הרי לימדו אותנו שכל דבר שהם עושים אנחנו יכולות טוב יותר. אני הרבה יותר מוצלחת מכם בכל דבר, כולל בלהיות גבר. אני גברת גבר. אני גבר גבר. אני הגבר החדש. ואני הכי אני לא צריכה אתכם.

לא צריכות אתכם בכלל. צילום מסך מתוך "לאהוב את אנה" קשת 12

ובאותו קשר ישן שלקח ממני את שלוות הנפש, כי בחרתי לאגור ולא לשחרר את הרגשות השליליים אלא בפאסיב-אגרסיב, הייתי הגבר. חילופי התפקידים הסטראוטיפיים בינינו היו ברורים. זה משהו שרק במבט לאחור אני יכולה לדייק ולהסביר. אני זו שרצתה יותר סקס, אני זו שקיבלה את רוב ההחלטות, אני זו שדיברה ראשונה, אני זו שתמכה, אני זו שהובילה. כמעט כל דבר שקרה בתוך הקשר הזה רציתי שיקרה, וכמעט שלא היו התפשרויות מצידי. הוא התנועע לפי צלילי החליל שלי ובדיעבד אני באמת מרחמת על מי שהיה בן זוגי כי השתלטנות שלי אכלה לא רק אותי, אלא גם אותו.

אני זוכרת ערבים קרירים בהם היינו שוכבים במיטה, והייתה לי מועקה בלב. בעצם בבטן. שם המועקות שלי דרות. לא יכולתי לשחרר מולו את הכאבים העמוקים שלי ולהירגע. לא היה לי על מי "להקיא" את כל מה שבלעתי. וכשהסברתי לעצמי למה אנחנו לא יכולים להיות ביחד, בזמן הסמוך לפרידה, הסיבה העיקרית הייתה ש"אין לי על מי להישען". אין כתפיים רחבות מספיק עבור כל הפסטיבל המטורלל שהוא אני, או לפחות מה שנוח ומגניב לי לספר לעצמי. "הוא לא גבר", אמרתי. אבל האם בכלל קיים אי שם הגבר הזה שהבטיחו לנו?

ושניכם – את ובוקובזה, הסכמתם, שאת רוצה גבר שיהיה "קצת יותר" ממך. שמצד אחד נמשיך להיות הנשים העצמאיות, העוצמתיות, החזקות והמובילות שעושות מה שהן רוצות, ושמצד שני יהיה לצידנו גבר שנרגיש לעומתו קצת יותר קטנות. בזוגיות אנחנו מפסיקות להיות פמיניסטיות. בקשר האידיאלי אנחנו לא יכולות להיות "הגבר". אנחנו לא רוצות. ואסור לנו. יש הרמוניה וכללים. ולמרות שאת מנסה לשבור אותם אנה, אחרי שלמדת אותם כל כך טוב, זה לא עובד. נראה שהם לעולם לא יתנפצו, במקסימום יתכופפו. 

אנחנו ממשיכות לצפות ממנו לשלם עלינו בדייט ראשון, כולל טיפ. 

כל הסיפור מסתכם בצמד המילים "יחסי כוחות". אנחנו לא מצליחות לנטרל את הדפוס של "שולט-נשלט" בתוך מערכות היחסים שלנו. תמיד יהיה מי שמוביל ומי שמובלת, מי שמנהיג ומי שמונהגת, מי שאפשר לשים עליו את הראש ולהתרפק, ומי שצריכה את הכתפיים הרחבות כדי להרגיש ביטחון. להימצא בשלווה המרפאת שחסרה לנו כל כך. אבל אולי שם טמון שחרור קטן? בכך שנאמר לעצמינו שגם עבורו הביטחון הוא לדעת שיש מי שיכולה לשים עליו את הראש?

אני לא חושבת שנוכל להיפטר מיחסי הכוחות הברורים בדור שלנו, אבל אני מאחלת לנו שגם כשלא נוציא את הארנק בדייט – כי בא לנו שמישהו אחר ידאג לנו ולא רק אנחנו לעצמינו – לא נרגיש שאנחנו צריכות להתנצל על כך. שאולי במקום לומר שאנחנו "קצת פחות", פשוט נקרא לזה "אני רוצה להתפנק. אני רוצה לנוח". תן לי להרגיש שאתה דואג לי, שאכפת לך באמת, שתהיה כאן כשאצטרך. אני לא חייבת להיות גבר כדי להוביל, אני בסך הכל רוצה להיות במקום בו אני מרגישה שייכת ואהובה.

אהבהאנה ארונובזוגיותיחסיםלאהוב את אנהקשת 12רווקות