"מאז אותה חתונה עליזה עברו הרבה מים בנהר הזוגיות שלנו, והכרישים לא איחרו להגיע"

אנשים שפוגשים אותי ברחוב הם תמיד מדד לאיך אני נראית מבחוץ, שזה לרוב ממש שונה מאיך אני מרגישה בפנים. מכרים וידידים ממעגל שני, שההיכרות עימם מסתכמת בהנהון בוקר טוב בואכה חג שמח, מופתעים מהשינוי בסטטוס הזוגי שלי. כלומר, ממחסור בו. "מה, התגרשת?" "מתי?!" "אבל הייתם כזה זוג נחמד!" – אלו לרוב התגובות שאני מקבלת. מדהים איך כלפי חוץ נראינו נחמדים ומתאימים, מי באמת יודע מה קורה כשנסגרות הדלתות ויושבי הבית נאלצים להתמודד עם עצמם ועם גיבנת הבעיות שמלוות אותם מילדותם? כן, היינו זוג מקסים, אוהב ושמח, הבאנו ילדים לעולם וחשבנו שנזדקן ביחד. כשהיו שואלים אותי מדוע בחרתי בו, אז מעבר לכל היתרונות – הייתי מסבירה, וברצינות, כי שזה בגלל שהוא צעיר ממני. הסתמכתי על הפלסטר הזה שיסכור את חרדת הנטישה, שתציף אותי גם בגיל שמונים ושמונה, כששאר הגברים ייפלו כמו זבובים ואני היחידה שלא אתאלמן.

מאז אותה חתונה עליזה ויקרה בטירוף, עברו הרבה מים בנהר הזוגיות והכרישים לא איחרו להגיע. דם, יזע והרבה דמעות מחקו את הסומק המחמיא של ההתאהבות והחליפו אותו בעיגולים שחורים מתחת לעיניים טרודות ומרירות נוקבת דליים של אושר.

צילום: shutterstock

 

לבני דור ה-איקס-מיקס-דריקס פשוט בא רק לשחק

הדור הקודם היה בוודאי מבליג. הגבר היה בורח לצפייה בחדשות, האישה לסריגת מקרמה. הילדים היו גדלים באווירה של שלום קר ולומדים לנטרל רגשות כדי שלא להתפוצץ. ממש אידיליה של שנות ה-80' וה-90'. אבל אז הגענו אנחנו, דור ה-איקס-מיקס-דריקס, והחלטנו שהחיים לא יכולים להיות כל  כך רציניים. אנחנו פה בשביל לשחק, לא? אז אנחנו חיים איך שבא לנו. בלי לדפוק חשבון, כי אותו אנחנו מעבירים ישירות לאבאמא, שגם אחרי יומולדת 40 עדיין דוחפים לנו דמי כיס.

כל עטיפת הברושור העולצת, שמאפיינת את הנראות שלנו ברשתות החברתיות, פשוט מתקמטת עם גשם המשבר הראשון והופכת לעיסת דביקה ומכוערת, שאף אחד לא רוצה איתה שום קשר. ביום בהיר אחד קורסת מודעת הפרסום לחיים הטובים שאנחנו מציגים בפייסבוק וחושפת את מערכת ההתחייבויות שטווינו סביבנו, כמו קורי עכביש, על מנת שאולי אצלנו זה כן יחזיק. שאנחנו כן נצלח את האתגר ונישאר דבוקים לנצח באשליית הזוגיות שהורינו דיגמנו בפנינו. אבל מתישהו, בשנה השביעית בממוצע, המסך יורד על ההצגה והשחקנים פורשים. על שאלת ה"למה לעזאזל זה קורה" ניסו, מנסים וימשיכו לנסות לשבור את הראש יועצי זוגיות, מטפלים משפחתיים וכל שאר בעלי התארים בהתנהגות אנושית. התשובה כל כך קלה שזה מביך. ומרוב שזה מביך זה עלול לגרום לנזק בלתי הפיך לחברה שלנו.

 

צילום: shutterstock

 

"אי אפשר שהוול ברשתות החברתיות יחזור על עצמו"

אז- למה? ככה! כי לא בא לנו! אנחנו אגואיסטים מכדי לדאוג לאושרו של מישהו אחר, אנחנו מפונקים מכדי לעבוד קשה ולהתאמץ, ואנחנו מורגלים בחיי אינסטנט ולא באמת מאמינים בתהליכי עומק ובהשקעה לטווח רחוק. מבחינתנו היה טוב וטוב שהיה. בן הזוג התאים לנו בתקופה מסוימת, גדלנו מאז, ובא לנו להשתדרג. כמו מכונית, בית, טיול בחו"ל. הכל קל וזמין וזול כל כך. וכמו שמישהו מאוד מייצג את הדור הסביר לי במשפט אחד את כל התורה: "בא לי לגוון, אי אפשר שהוול ברשתות החברתיות יחזור על עצמו. זה משעמם. אני רוצה להראות עושר ויז'ואלי. להצטלם עם הבחורה הזאת, וגם עם ההיא, ואם אפשר עם כמה. זה בטוח שווה יותר לייקים". כן, כולנו סאקרים של אגודלים ולבבות ואפילו חופן פרצופי וואו. רק תגיבו אלינו, רק תזרקו לנו עצם של צומי, רק תאהבו אותנו, אפילו קצת, אפילו רק היום, בפוסט אחד, בדגיג פוסט שתיכף תשכחו ממנו בשטף הנהר הגדול של הפיד.

וכך, כל יום מתגלגלת עוד אבן ממקומה ומתפרקת מהחומה הגדולה. הכותל המערבי של הזוגיות לא מפסיק לבכות על הכסף שנשפך באירועי התחייבות זוגית (חתונה זאת מילה גסה), על חזון תיבת נוח שאיבד מהרלבנטיות שלו, על דריסת שעטנז הפוסט מודרניזם את ערכי הדור הקודם. ומצד שני, לא צריך להיות כל כך דרמטיים. מה שמרגש היום לא יספיק להיות אפילו מעניין מחר. החיים רצים קדימה. הג'ינג'יות שרו את זה כבר לפני 24 שנה, וגם מי שהיה אז בן עשר יכול להצטרף בפזמון החוזר: "דינמיות של בריחה, כל סוג שבא, כל סוג שבא, ביפ מי". אז ביפ יו.

גירושיםגירושיןדור האיקסנישואים