יומנה של גרושה: "למרות הכאב הגרוש שלי נתן לי מתנה נפלאה – דרינק ממעיין הנעורים"

אחת השאלות המהותיות בחיים, העולות ממרתפי החינוך הפוריטני, מבצעות אקזיט מהמרצע עם יציאתה של האישה לעצמאות זוגית (קרי גירושין) – איזו מין אישה היא הגרושה?

מסתבר שלמרות הכאב, הבכי והצעקות והמריבות, הגרוש שלי נתן לי מתנה נפלאה – דרינק ממעיין הנעורים. בזכותו הצלחתי לחזור אחורה בזמן, לתקופת הרווקות היפה, לימים שלמים בלי אחריות ועם זמינות מטורפת לכל דבר מעניין, ובזכותו הצלחתי סוף סוף להבין מה זה באמת אומר להיות בעונג שבת. רמז: זה מתחיל בשנת פרקדן של שמונה שעות ב-ר-צ-ף!

אני זוכרת שבד בבד עם קבלת האסמכתא החוקית לסטטוס החדש, ירד לי האסימון והבנתי שניתן להמיר את הפחד מהבדידות בפאקינג הזדמנות לראות עולם. נחתה עליי ההבנה שאחרי 10 שנים בזוגיות חוקית, ולפניה כמה מערכות יחסים צמודות, יש מצב שאני חופשיה. אמנם רק בין שמונה לארבע כי אח"כ אני עדיין צריכה להביא את הילדים מהצהרונים ולדגמן אימהות מושלמת עד למחרת בשבע וחצי. אבל היי – כן, נפתח חלון, צוהרון של שובבות, לעבר עתיד מסקרן ולא ידוע, ו-יאללה בלגן.

 

"המרתי את הפחד מהבדידות בפאקינג הזדמנות לראות עולם". צילום: shutterstock

 

פתאום נהיו לי הפסקות בחיים, פאוזות אקסקלוסיביות. יום וחצי בשבוע וגם סופ"ש שלם – שישי ושבת – שהם רק שלי. בלי לכבס מצעי פיפי, בלי לנקות כתמים מוזרים של שאריות אוכל, בלי לאסוף כמויות מסחריות של צעצועים לא נחוצים, בלי שיטרידו אותי בשירותים או במקלחת, בלי דרישה להדבקת פלסטר על כל פציעה דמיונית ובלי "אמא-אמא-אמא".

בסופי השבוע הראשונים בלי הילדים חגגתי כאילו אין מחר. אמרתי כן לכל מסיבה, פאב, איוונט, מה שיש ומה שאין – הכל היה אפשרי, הכל היה מעשי. את רגשות האשם על היותי אמא לא מספיק טובה בהגדרה ארזתי יפה בילקוטים של הילדים והשארתי אצל אבא שלהם עד יום ראשון. את התלבושת האחידה – פיג'מה במידת ההיריון שלי, מסרתי לתרומה ועליתי על אאוטפיט, כזה שמרים את המורל ובעיקר דוחס ומעצב את המידות שלי לסקסית פלאס-פלאס. הרגשתי כמו דוגמנית רזון שנכנסת לפטיסרי של ציון בדיוק כשמאפי השמרים יוצאים מהתנור וגבעות הבצק התופח ממלאות את הרחוב במין מתיקות שלא משאירה מקום לנימוסים. כזו  שמוציאה מהאישה המאופקת ביותר את אנקת הגניחה העמוקה, שיכולה להרעיד את יסודות תרבותנו.

לא חייבים להישאר נבולים בערוגת נישואין מגודרת

למען כל מי שלא מכיר את הטרמינולוגיה, אסביר כי מצב תודעתי זה מכונה "שבת עם-שבת בלי". מדובר בתופעה דיכוטומית קלאסית, על כל הפרעותיה. מכירים ין-יאנג, העיגול השחור-לבן שאפיין פעם את התרבות הסינית, קצת לפני עליאקספרס? ככה זה אנחנו, אנשים נורמטיביים במצב צבירה גימ"ל. פעם למטה, נרמסים על ידי רגליהם הענוגות של צאצאינו, ופעם סופר בטופ, גבוה בשחקי המיינד, מתנסים בחוויות פסיכדליות שאפילו בסיקסטיז היו מחווירים מולן.

על פי הסטטיסטיקה בישראל, שמי לא אוהב לנפנף בה, מחצית מהזוגות ששברו כוס תחת חופה ישראלית ממצים את הקשר ונפרדים. מה ששוכחים משום מה להדגיש הוא רק שעשירית מהם מפרקים בית עם ילדים. וכך אחד מכל עשרה ישראלים בוגרים זוכה לשבת אחת שבה הוא עבד נרצע לילדים שלו, ובשבת השנייה – כפיצוי  מאזן – הוא לא רואה אף אחד ממטר. עד כה לא נראה כי קיימת בעיה כלשהי, נכון? אולם הפערים הקיצוניים בהתנהגות, ועוד בתקופת זמן קצרה כל כך, גורמים לתנועת מטוטלת אכזרית המכה בעקביות באמות המידה המוסריות. לא מספיק שניתצנו חלקים נרחבים מלוחות הברית, כשהחלטנו שלא מתאים לנו להישאר לנבול בערוגה המגודרת שהסכמנו להישתל בה אי שם בעשור טרום טינדר –  אנחנו גם לגמרי מאבדים את הראש ולא מתכוונים למצוא אותו.

 

"מצאתי את עצמי לומדת מזיקיות גירושין מנוסות ממני ומחליפה זהויות." צילום: shutterstock

 

וכך מצאתי את עצמי, לומדת מזיקיות גירושין מנוסות ממני ומחליפה זהויות על פי כניסת שבת. אם קניתי חלה וגמרתי את הגב בסחיבות של הקניות, אני הולכת לשמש שמיכה כרבולית לגוזלים. אם זכיתי לראות שקיעה בים עם מקל קסמים בפה, אז כנראה אני הולכת לדדות על סטילטו קטלניים הביתה רק בזריחה הבאה. 

מצד אחד אני אמא לשני קטנטנים שהציניות לא כילתה בה כל חלקה טובה. עדיין, יש בי ילדה קטנה שמפנטזת על בית, זוגיות יציבה, ילדים, כלב, חתול, אוגר – ומלא תמונות מחויכות בפיס. ומצד שני, יאללה, זה כל כך 2009, מה שוב נדחפתי לתוך קופסא? אני רוצה לגדול, להתפתח, להכיר, לפרוץ, להשתנות, להתרגש, לחוש את האדרנלין גואה בי ולא קו ישר במכונת החייאה.

רק עכשיו, אחרי שנה וחצי של תמרונים, כשלפני עוד עשור וחצי לפחות של בייביסיטר על הילדים, אני מבינה כי שגרה לא חייבת להיות יציבה כמו קערת חומוס בטון ולא סוערת כמו הבורסה לניירות שקר כלשהו. שגרה יכולה להיות כמו משב רוח בווילון חרוזים צבעוני, כמעט ולא מורגשת אבל תמיד מרגשת.

גירושיןילדיםנישואים