פוזיטיב טינדר: דרך חדשה להסתכל על האפליקציה המושמצת

אל הבית של מיכל הגעתי בשעה 19:00 בדיוק, הישר אל השלב המביך בו קבוצת רווקות שנפגשו כדי לדבר על זה שהן רווקות, צריכות למצוא על מה לדבר לפני שהן מתחילות לדבר על זה שהן רווקות. כולן יושבות בשקט ואני מתאמצת שלא לצחוק או להעיר לגבי שום דבר. הגעתי לכאן ככתבת ואני לא רוצה לעורר חשד, אז אני סתם בוהה בחלל. מולי מסך טלוויזיה שבו מוקרנת הכותרת "הפוזיטיב טינדר – חוויה חיובית מעולם ההיכרויות במדיות החברתיות", ולרגליי שולחן שעליו כיבוד שנראה כמו מי עבר מכבש מגדרי: סוכריות גומי ורודות, שוקולדים בצורת לבבות, תותים חתוכים, עוגיות תמרים ללא סוכר וקאווה. טרנספורמציה של האוברול הוורוד שהיה לי כתינוקת, פלוס קלוריות.

כשמיכל מסיימת לחלוט את התה, המפגש מתחיל. כל אחת מספרת מהיכן היא ובת כמה. מימיני יושבת בחורה בת 20 ומשמאלי בחורה בת 22. אני לא מבינה מה הן עושות פה, חוץ מלגרום לי להרגיש רע עם ה-31 שלי. אני גם לא מבינה למה להן לבזבז זמן על הטינדר בגילן, כשכל המרחבים של דרום אמריקה עוד פתוחים בפניהן. אני מסתכלת עליהן וחושבת לעצמי, "אבל יש לכן כל כך הרבה אופציות בעשור הקרוב – עבודות מזדמנות, טיולים, תארים, למה לכן להרוס את מפרק הבוהן כבר בגיל כל כך צעיר?". מיכל מספרת שבמפגש הקודם האישה הצעירה ביותר הייתה 26, ואני רואה בכך התנצלות בפניי בנות ה-30 פלוס שנמצאות בחדר.

מיכל פותחת ומספרת שאת הרעיון למפגש הגתה שותפתה לדירה, שאמרה לה: "יו את חוזרת מדייטים, ואת חיה וכיף לך בטינדר. את חייבת להעביר סדנה". פה חשדתי. בטינדר לא כיף. מבחינתי זו תכנית הריאליטי של החיים שלי, ואיך אומרים? לא באתי לעשות פה חברים. מיכל מספרת שהמטרה הערב היא לפתח חשיבה חיובית, ובכך להפוך את החוויות מעולם ההיכרויות במדיה החברתית לטובות יותר. היא מקבילה את הידע שיש לנו על דיאטות לעולם הדייטים. "כפי שאנחנו מבינות שכדי לרזות אנחנו צריכות לקיים שגרה של אכילה נכונה וספורט, גם כדי להצליח בטינדר צריך לקיים שגרה מסוימת. כעת אנחנו צריכות לראות איך אנחנו מפתחות את הכלים שיאפשרו לנו גם להצליח בו, ולברר מהי 'התזונה' הנכונה שתביא אותנו אל היעד". ו"היעד הוא לא הטבעת", היא מדגישה, אלא שנלמד לקחת את חווית הטינדר למקום חיובי, ושנראה בכל מפגש הזדמנות ללמידה. אני מרגישה שלא הבנתי לחלוטין את האנלוגיה, אבל אני מעדיפה לרזות.

קדימה, לטנדר! צילום: גלי עמרן

היוזמה של השותפה השתלבה עם חוויה שחוותה מיכל, כשהצטרפה למפגש של נשות חב"ד שנערך בכל ראש חודש. במפגש כל משתתפת מביאה טקסט יהודי, ויחד הן חושבות איך הוא הופך את החיים שלהן למשמעותיים יותר. מיכל התרשמה מההעצמה ומהאנרגיות הנשיות, וניסתה לחשוב על אינטרפרטציה לעולם החילוני עם טקסטים חילונים, עד שלבסוף הגענו לערב הזה עם הטקסט החילוני שלנו. הטינדר.   

אנחנו נפגשות יומיים אחרי הולנטיין, אז ברוח התקופה וכדי להיכנס לאווירה החיובית, מיכל מקריאה לנו פוסט שכתבה, שבו היא מודה לבחורים שעמם הייתה בקשר רומנטי: להוא שבכיתה י"ב אמר לה שהוא אוהב אותה ולימד אותה מה קורה ללב כשהוא מתחיל להיפתח; להוא שהיה מקפיץ אותה כדי לבלות איתה יותר זמן; להוא שנישק אותה בסילבסטר; להוא בניו יורק שהציע להתגייר עבורה ולהוא שנשף לה לתוך התה כדי לקרר אותו כשמיהרה לשיעור יוגה. אני נזכרת בחבר עם הקטנוע שלא רצה להקפיץ אותי כי זה לא בכיוון ובחבר שהלך איתי לים והכין סנדוויץ' רק לעצמו.

גוד וייבס, בואו נשכח את הטראומות. צילום: גלי עמרן

מיכל מצהירה על עצמה שהיא רומנטיקנית שאוהבת לאהוב ומאמינה באהבה אמתית, והיא פריקית של הצבע ורוד. הבגדים שלה ורודים, החפצים בחדר ורודים, הכיבוד ורוד ואפילו הספה שאני יושבת עליה ורודה.

היא מבקשת שנשתף לגבי האופן שבו אנו חוות את הטינדר וחיש קל יורדת עננה אפורה על הספה הוורודה. בטינדר אף אחד לא מקרר את התה. יש בו בחורים שנעלמים, שיחות שנסגרות, הטרדות מיניות, הברזות. אחת הבנות מצהירה שהיא למדה להתאים את עצמה למדיום: לא עונה, קובעת עם שניים במקביל ופוסלת בחורים על עניינים פעוטים. אני מציינת שאין דבר כזה "עניין פעוט", ושאם מישהו לא יודע לדבר בצורה תקנית עם אותיות בומ"פ אין סיבה שאפגוש אותו. אנחנו כולנו חלק מהשיטה.

מישהי מעלה לדיון את השאלה האם כן או לא לדבר בטלפון לפני הדייט. רוב הבנות מצהירות חד משמעית שחובה לדבר בטלפון ושאי אפשר לפגוש מישהו מבלי לשמוע את טון הדיבור שלו. אני שייכת לאסכולה שגורסת שאין צורך לדבר בטלפון טרם המפגש, ולפני שאני הופכת לבית הלל של המחלוקת הזו, אני מוסיפה שאין לי עוד זמן ואנרגיות בחיים לבזבז גם על שיחת טלפון עם המשעממים האלו. מיכל ממהרת לעצור אותי. אנחנו בגישה חיובית היום.

שעה מתחילת המפגש מיכל מצהירה שכעת אנו ניגשות לעבודה. אנו עוברת מהלכה למעשה, מפשילות שרוולים ופותחות את הפרופילים שלנו כדי לבדוק איזו תמונה טובה יותר, מה כתבנו על עצמינו וכמה, והאם אנחנו מצליחות לצמצם את המהות שלנו בצורה מדויקת דיה כדי שמישהו יואיל להזיז את האגודל ימינה ואולי גם לכתוב "היי". הדגש הראשון שאנחנו לומדות, הוא שחשוב שתהיה תמונת גוף ותמונת פנים. הדגש הבא הוא שצריך למשוך את האנשים שדומים לנו. מיכל מוציאה כרטיסיות שהכינה מבעוד מועד עם תמונות הטינדר שלה ומסבירה מה אפשר להבין מנעלי הבלנסטון שהיא נועלת (היא אוהבת לטייל), מה אומרת התמונה מהמוזיאון (היא אוהבת אמנות), התמונה מהיוגה (היא מורה ליוגה), ומה משדר החיוך (חיוביות).

מיכל החייכנית. הכי לייק. צילום: גלי עמרן

וגם הרפתקנית. צילום: גלי עמרן

עכשיו היא מבקשת מאתנו לעשות תרגיל. היא מחלקת לנו דפים עם לבבות ורודים, ומבקשת שנכתוב בכל לב תכונה שמאפיינות אותנו. אני לא ממהרת לשתף פעולה, ולהודות בכך שעליי למכור את עצמי לכל מאן דהוא שצריך להעביר את הזמן בשירותים. אבל אני לא רוצה להצטייר כמרדנית, אז אני משתפת את הבנות בשיטה שלי: התשובה הראשונה שלי לכל שאלה שבה יש עניין ולו הקל ביותר לגבי מעשיי באותו הרגע היא שאני קוראת ספר, גם אם אני לא. אם הבחור לא יישאל אותי איזה ספר אני קוראת, אין סיבה שנפגש. ברור לי שהיום רק אחדים אוהבים ספרות, "אחדים – זאת אומרת שלא כולם, אפילו לא הרב, אלא המיעוט", וברור לי שגם אם אדם שואל אותי איזה ספר אני קוראת, לאו דווקא מעניין אותו לשמוע, אבל לכל הפחות אני רוצה מישהו שמבין שהוא צריך לשאול אותי איזה ספר אני קוראת. אם כבר משחקים את המשחק, אז אני רוצה מישהו שמשחק אותו עם חוקים דומים לשלי. בפעם האחרונה שניהלתי את שיחת הספר, הבחור שאל אותי איך זה שאני עדיין רווקה. "אני לא מוצאת אף אחד ברמה שלי", עניתי, בעודי צופה באח הגדול.

לעומתי, הבנות האחרות כן משתפות פעולה. הן מתבקשות לבחור שלוש תכונות מרכזיות שיבלטו בתמונות שלהן. זמן ארוך מוקדש לבחינת הפרופילים ולמתן עצות בנוגע לכמות החיוכים ואורך הפוני. אני מרגישה שאנחנו יוצקות משמעות למשהו חסר ערך לחלוטין, ומתחילה למלמל משהו על התעסקות מיותרת. אחת הבנות נעלבת ממני ואני מבינה שאני צריכה לעשות אתחול ולחזור לגלי המאופקת, שלא העירה על הכיבוד, אבל אכלה אותו.

השיחה גולשת שוב ושוב לסיפורים של חוויות אכזבה מהטינדר. הבחורה שהעלבתי מצחיקה אותי מאוד, כשהיא אומרת שנמאס לה כבר מכל האנשים "הרגילים" – אנשי הייטק שמחפשים את החצי השני ורוצים לשתות משהו בשקיעה. היא צודקת. האנשים האלו הם המסוכנים ביותר. הם נראים בסדר ועל פניו אין שום סיבה שלא לפגוש אותם, בכל זאת הם בהייטק, אבל כולם יודעים היום טוב מאוד שלהייטק יש יותר כבוד. ואז אנחנו מגיעות ופוגשת מישהו רחוק שנות אור מאיתנו ומההוויה שלנו, והמפגשים האלו שוחקים.

אני מציינת שהטינדר כופה עלינו את "שיטת מצליח": "מקסימום שתינו בירה וניהלנו שיחה, ובאמת מכל אחד אפשר ללמוד משהו, אבל כמה שיחות כבר אפשר לנהל?". מיכל מקשיבה לי ואומרת: "אבל זה כיף לנהל הרבה שיחות!". שתיקה.

העיסוק בשחיקה מוביל את המשתתפות לדבר על "מחברת התודות" שלהן. מסתבר שרוב הנוכחות בחדר מנהלות מחברת שבה הן מודות על דברים. אני לא מכירה את הפרקטיקה הזו ותוהה לעצמי מאיפה כולן יודעות על זה? מה פספסתי? מיכל מספרת שהתחילה מלהכריח את עצמה לכתוב שלושה דברים ביום, והיום היא כבר ממלאת עמוד שלם. היא ממליצה לנו לכתוב תודה על כל דייט שהיינו בו, כי זה יוצר גישה חיובי ומפתח תחושות של למידה והתקדמות.  

אולי יום אחד זה יצליח. צילום: shutterstock

מיכל מסכמת את המפגש עם שלוש נקודות שכדאי לזכור כאשר אנו יוצאות לדייטים: ראשית, להודות לבחורים שפגשנו; שנית, תמיד לחפש מה אפשר ללמוד מהאדם שפגשתי כי היקום לא סתם בחר שאפגוש בו; ושלישית, לזכור שאנחנו זה המרכז. אני חוזרת הביתה ומנסה להפנים את הגישה החיובית של מיכל ולנטרל את הציניות. אני יושבת בשקט על הספה וכותבת שלוש תודות למפגש הזה: הראשונה היא על הזכות למפגש עם עוד נשים שעוברות בחיים חוויה דומה ושהחליטו לחלוק אותה; השנייה היא למיכל שהסכימה לארח אותי; ובשלישית אני כבר לא עומדת בזה, וכותבת "תודה על הדגים".

אהבהגבריםדייטינגזוגיותטינדרנשיםסקספוזיטיב טינדר