איך הפכה "חתונה ממבט ראשון" לגרסה הקיצונית והאכזרית של טינדר?

למפיקות ולמפיקים של "חתונה ממבט ראשון" בקשת 12 הייתה הזדמנות להביא לאלפי הרווקות והרווקים בישראל בשורה אמיתית. אבל הם פספסו אותה בענק. במקום לעורר תקווה ולהראות שכן, גם אנשים כמונו, רגילים, מוצאים אהבה, מתחתנים ומקימים משפחה – הם ליהקו לתכנית גברים ונשים שנראה שיצאו מקטלוג והקשר בינם לבין המציאות האמיתית והמיוזעת, מקרי בהחלט.

כולם ב"חתונה ממבט ראשון" רזים, מוצלחים, בהירים, מסודרים, עם בתים ועם תחביבים של אנשים עשירים. שגרמו לי להצטער שאני לא עושה סקי (מקסימום חוג קרמיקה, וגם זה לא בקביעות). ובבחירה הזו ללהק לתכנית רק חתיכות וחתיכים, שגם ההורים שלהם נורא פוטוגנים (ורזים!) עם בתים לבנים, השאירו אותנו – אלה שעוד לא לגמרי הסתדרו בחיים, לא נכנסים למידה 38 וגם לא ל-40, מחזיקים כמה הלוואות עוד מימי הלימודים ואפילו אפילו גרים עם ההורים – מחוץ למשחק. בחיי שזה יותר מתסכל מעוד דייט מבריז שלא עונה. זה טינדר בגרסה האכזרית שלו, ומי שנשאר בחוץ, זו בעיה שלו. זה לא אמורה להיות תכנית ריאליטי?

אני קוראת את הפיד שלי בפייסבוק אחרי כל פרק, ולא יכולה להתעלם מהפוסטים הממורמרים והמיואשים. הם נכתבים בעיקר על-ידי נשים, אחרי שעוד זוג נוצץ בא בברית הנישואין הלא אותנטית, ומתארים תחושת מיאוס קשה מעולם הדייטים, חוסר תקווה שאפשר למצוא אהבה וציניות כלפי זוגיות. ואני שואלת – איך תכנית שאמורה להיות כל כך חיובית כלפי אהבה וחתונה (או שאני תמימה?), עושה את ההפך ומותירה אותי בהרגשה של "אם להם, המושלמים האלה, זה לא מצליח – מה אני אגיד?"

כל בוגרות ובוגרי העונה הראשונה של "חתונה ממבט ראשון" בגרסתה הישראלית נפרדו. יש מי שלפני שנגמרו הצילומים ויש מי שאחרי. גם זוגות שנוצרו באופן טבעי מתוך המשתתפים, לא שרדו. בניגוד לגרסה האמריקאית שהצליחה לברוא כמה זוגות מתוקים שנשארו ביחד עד היום ואפילו נולדו להם ילדים, פה זה פשוט לא עובד. רק בשבוע שעבר נפרד זוג באמצע הצילומים – שחר ואפרת, אחרי ששחר אמר לאפרת שהיא לא מספיק יפה. אחסוך מכן מה אני חושבת על המראה החיצוני שלו או על התנהגותו האופיינית לגברים עם ביטחון עצמי נמוך, חשוב לי שיהיה ברור – אפרת יפיפייה. אבל זה לא העיקר.

אולי זה בעצם כן. הנה, זה מה שחשוב. נראה שחתונה ממבט ראשון עוסקת רוב הזמן במראה החיצוני של הכלות והחתנים – בשמלות, בעיצובים, בחליפות, בנעליים, ורק טבעי שהמריבה הכי גדולה תהיה בהקשר של מראה חיצוני. לצערי, בפרקים שראיתי עד עכשיו, לא נחשפתי לתהליך רגשי עמוק של אף אחת ואחד מהמשתתפים, לא נחשפתי לאותנטיות ולביטויי רגשות שיגרמו לי להזדהות, רק לפלקטיות וחיים מסודרים ומשעממים מידי. על מה יש לדבר ככה, תגידו לי?

מעניין לראות שמה שקורה בחתונה ממבט ראשון, עומד בניגוד מוחלט למה שאנה ארונוב הצליחה לעשות ב"לאהוב את אנה". את ארונוב, שלא כמו את משתתפי ומשתתפות "חתונה ממבט ראשון", אנחנו מכירים. ידענו למה לצפות. אבל נסיכת הקרח המסוגרת והקשוחה, הצליחה במספר פרקים בודדים להיכנס לנו ללב, ולהביא כנות מעוררת הזדהות, ובעיקר הרבה נחמה. ארונות גרמה לנו לחשוב שהכל יהיה בסדר. שהכל בסדר. באמת בסדר.

אני לא חושבת שנפסיק אי פעם לחפש את הנסיך על הסוס הלבן בתכניות ריאליטי, כמו גם בחיים. אולי זה יקרה בעתיד, כשספרי הילדות הפמיניסטיים יהיו המיינסטרים, אבל כמו שזה נראה כרגע, דיסני רולז. אנחנו עדיין מחכות לזה שיציל אותנו, ועדיף שיהיה עם עיניים כחולות. נראה כי ב"חתונה ממבט ראשון" משחקים על זה, אבל בטורים גבוהים מידי – כאלה שגורמים לצופות ולצופים לסיים בבאסה אחרי כל פרק. זה בסדר שהסט ייראה כמו לקוח מספרי אגדות, אבל תנו לנו גם קצת אותנטיות. דמעות לא אומר כנות. עצב לא אומר אמת. ואפילו שכבר יש נגיעות של סיטואציות מוכרות מחיי היום יום (משיכה גופנית נמוכה, סגירות רגשית), הן מטופלות בצורה שטחית. אני לא מצליחה לזכור רגע אחד שגרם לי להרגיש שגם לי זה קרה. או יכול לקרות.

אז אולי זו בכלל לא הכוונה של "חתונה ממבט ראשון". אולי זו אמורה להיות תכנית שמציגה סיפור וורוד וקסום, ואולי זה מה שאנחנו באמת צריכות וצריכים, אחרי שהתרגלנו להתאכזב והלב שלנו נאטם מיותר מידי שנים באפליקציות היכרויות. אולי לראות חיים מושלמים של אנשים מושלמים, זה מה שיעורר בנו שוב את התקווה?

צילום תמונה ראשית: אפרת ציון

אהבהאנה ארונובדייטינגזוגיותחתונה ממבט ראשוןקשת 12