אתם שואלים למה אנחנו צועדים? זאת הסיבה

זה נכון, זה לא כמו פעם. מדברים על זה יותר, שומעים על זה יותר, יש הרבה יותר ״גיבורי תרבות״ ו״מובילי דעה״ שיוצאים מהארון ואומרים – 'כן אני אוהב.ת את בני מיני'. זה נכון, ובכל זאת דרכו של אדם שאוהב את בני מינו, נסללת תחת עקביו שלו, צעד אחר צעד.

ראשית צועדים עקבותיו ונעים בין הלב לראש. בגיל הצעיר רק האמיצים מעיזים לגשת לקשרים הרומנטיים הראשונים שלהם כי בנים ובנות זה שני מחנות שונים ולוקח זמן לחצות את השדה ולהגיד 'אני רוצה'. אבל אז כשאומרים 'אני רוצה את המין השני', זה נופל על אוזניים מורגלות של מבוגרים שמכירים את זה מעצמם, זה נופל על עיניים מעריכות של החברים שהתחילו להרגיש את זה בעצמם. אבל ילד.ה שמרגיש.ה את זה לחבר.ה בן מינו.ה, צריכה קודם כל לזהות את צעדיה בין הלב לראש, שהראש יבין שזה מה שקורה. ואת הדרך הזאת הם עושים לבדם, בלי מחיאות הכפיים מסביב.

אחר כך צועדים הם (אנחנו) לאהוב.ה, מצד אחד רוצים לשמר את אהבתם לעצמם מצד שני איך תפליג ספינת האהבה אם בחוף היעד שלה אין איש שמחכה לה? רגשות נפלאים מפוצצים את הגוף ואיזה הפסד זה אם הנמען לא מרגיש.ה אותם. אז לאט לאט צועדים למושא האהבה, לא תמיד מקבלים אותנו ידיים פתוחות, לפעמים הידיים משתלבות ומשתבללות, לפעמים הן הופכות לאגרופים מפוחדים ומכות את הלב האוהב. וככה הילד.ה שמרגישים לראשונה אהבה מקבלים וואחד סטירה על עצם תחושתם הנפלאה. זה קורה גם בדרכים הרגילות בין בנים לבנות שיש דחייה, אבל דחייה מאותו המין יש בה גם איום, כי מהצד השני עומד.ת בעצמה ילד.ה שמתחיל.ה להבין ברגשות רומנטיים ולעיתים קרובות מרגיש.ה כל כך מאויים.ת עד שיכה את מי שאוהב אותו, יכה את אהבתו. אהבתה.

גאווה. צילום: shutterstock

אחר כך צועדים הם אל האנשים הקרובים להם – בני משפחתם, ההורים, האחים, בני הדודים, החברים הקרובים. וההורים עצמם גם הם מתחילים בתהליך משלהם – אף אחד לא שמח לדעת שהילד שלו מפלס לעצמו בקושי את דרכו, שככה יפלס לעצמו את דרכו בעתיד. הורים אוהבים לדעת שהילדים שלהם ״כמו כולם״, לא רק בגלל שהם עצמם ״כמו כולם״ אלא כדי שיהיה להם קל יותר. יש לי חברות שגילו על ילדיהן שהם אוהבים את בני מינם, הן בכו מולי ואני חיבקתי. היה ברור להן שטוב לי, לא פחות מאשר להן, אבל היה ברור לי שעכשיו קשה להן כמו שבטח היה קשה לאמא שלי. כי הורה רוצה שהילד שלו יהיה מיוחד, מאושר ושווה, אבל הורה רוצה שיהיה לילד שלו יהיה קל. אמהות רוצות להיות גאות בילדים שלהן וכן, גם הן צריכות לצאת מהארון, וכן, גם להן קשה בהתחלה והן מתביישות כשהילדים שלהן לא כמו כולם, וכן, גם הן שואלות את עצמן איפה טעיתי. אני יושבת מולן ויודעת שכמו שהן היו חברות אמיתיות וקיבלו אותי בהתלבטויות שלי, אני צריכה להיות חברה טובה ולהכיל את הקושי שלהן ואת הבושה כשיש להן ילדים כמוני בעצם. זה לא קל אני מודה, יש לי דיסוננס גדול כאן. אני רוצה להטיח בפניהן – 'מה את מתביישת שהבן שלך או הבת שלך יהיו כמוני?!', אבל אני יודעת שזה לא קשור אליי וגם לא לעידן המודרני.

ואמא שלי שהיה קשה לה, לא שיתפה אותי בקושי שלה, בהתחלה לא שיתפה גם חברות, אבל אמא ובת לא צריכות לשתף כדי לדעת. אני ראיתי שקשה לה ולאיזו בת קל לראות שלאמא שלה קשה בגללה? היה קשה עד שבאיזשהו שלב היא אמרה לי בבית קפה בשיחה שתחזק אותי עד יומי האחרון- "בסופו של דבר אני גאה בך על זה שאת הולכת תמיד בדרכך. גם אם לא היית הבת שלי, הייתי רוצה להיות חברה שלך".

ואז באים הצעדים, אם רוצים, להקמת המשפחה. השאלות, התהיות, ההתחבטויות מה יהיה קל יותר. הטיפולים, הגבות המורמות. ואז מגיעים הילדים, וגם הם בכל פעם מחדש צריכים לצאת מהארון. ניב מפתח הומור מיוחד בכל פעם שהוא צריך להגיד את זה (״אבא שלך מרשה?" – "לא יודע, עוד לא פגשתי אותו״. ״תגיד, המגרש הזה של אבא שלך שאתה משחק בו?״ – לא, של האמא השנייה שלי״, ״ארבע אמהות בהגדה, איזה מזל שלי יש רק שתיים, לשמוע כל דבר ארבע פעמים זה כבר ממש מוגזם״). אסף לפעמים ממציא לו אבא משלו, ובכל זאת הם הרי צריכים להתמודד עם זה בכל פעם מחדש בלעדינו. בכל פעם מחדש בלעדינו לצאת מהארון. ומה אנחנו רוצים לילדינו? שיהיה כמה שפחות קשה, כמה שיותר קל.

ומול כל הצעדים האלה אתם אומרים- תאהבו את מי שתאהבו, אבל למה לכם גאווה? בגלל זה, בזכות זה. אנחנו גאים בצעדים שעשינו כשהיינו ילדים, אנחנו גאים בצעדים שעשו ההורים שלנו (כן לא כולם לצערי), אנחנו גאים בצעדים שאנחנו עושים למען ילדינו ובצעדים שילדינו עושים. חג גאווה שמח.

אירועי חודש הגאווה:

אירועי חודש הגאווה. מתוך עמוד הפייסבוק 'הרוב החילוני'. עיצוב: David Openheim Shemesh

חודש הגאווהקהילת הלהט"ב