יוצאים עם מי שאנחנו רוצים להיות: "הוא היה זמר תל אביבי ולי היה ביטחון עצמי נמוך"

מערכת היחסים, אם אפשר לקרוא לה ככה, הכי נוראית שהייתה לי בחיים קרתה עם דמות פיקטיבית ומגניבה שנראתה לי כמו סיפור רומנטי מושלם לספר לנכדים. הבחור עצמו היה נלווה. לא אהבתי אותו. אהבתי את הרעיון שלו. בגיל 22 לא היה עבורי משהו מגניב יותר מאותו מוזיקאי תל אביבי מתחיל. אחד כזה שאוהב את עצמו יתר על המידה ללא שום בסיס, מפזר אגו ואבקת פיות שהעוברים והשבים מחליקים עליה ומסרב בכל תוקף לקבוע את התור לניתוח להסרת השמש מהתחת. כל דבר בהוויה שלו הרגיש כמו התגשמות חלום הוליוודי זול. ההערכה העצמית שלי הייתה כל כך נמוכה באותה תקופה, שהיא גררה איתה מטה את המציאות שסירבתי לקבל ונתנה לגיטימציה ליחס מזוויע שלא הייתי מוכנה לספוג היום.

הכרנו באיזה בר תל אביבי ואני חושבת שהסיבה היחידה שבגללה הסכמתי לתת לו את הטלפון שלי הייתה אך ורק כי החברות שהייתי איתן לא הפסיקו להדגיש כמה חתיך הוא היה. כמובן שצחקתי מהבדיחות שלו וכמובן שחייכתי כמו מנצחת אל מול מבטי קנאה נשיים, אבל בתכלס, התחלתי להתעניין בו רק אחרי שהוא סיפר לי שהוא זמר. אחד כזה עם להקה שהוא מנגן איתה וקליפים מצולמים. אחד כזה שהשמיעו איזה שיר וחצי שלו פעם בגלגלצ ומאז הוא לא מוצא את הסולם לעץ שטיפס עליו. אחד כזה שחושב שהוא מתנת האל לאנושות ובעיקר אחד כזה שרוצה להצליח, אבל לא עובד מספיק קשה כדי לגרום לזה לקרות. זו לא הייתה זוגיות שוויונית בשום צורה כי זו לא הייתה זוגיות. אלו היו חודשיים בהם אני ריירתי על דמות האמן המיוסר והעמוק בעל הנפש העדינה והוא לא הפסיק לדרוך עליי כל הדרך אל הפרידה. בטלפון. בטו באב.

בדיעבד, כל מה שהחזיק אותי שם היה הרצון להיות הוא. הרגשתי שהוא גרסה משופרת שלי ורציתי, כל כך רציתי, להיות הוא. הקשר הזה נפל עליי בתקופה בה חיפשתי את בלה האמיתית וניסיתי להוכיח לעולם שאני ראויה. המוטיב החוזר של תחילת שנות העשרים היה כאמור ביטחון עצמי נמוך ששלח אותי לנסות למצוא חן בעיני אנשים שאני בזה להם.

צילום: shutterstock

הרצון להיות טובה מספיק בשביל הברנז'ה התל אביבית גרם לי לזרוק כל טיפת כבוד עצמי החוצה ולהתרכז באיך אני נראית, במקום באיך אני מרגישה. בן זוגי המזעזע נתן לי את הגושפנקה שהייתי צריכה כדי לעבור את ועדת הקבלה ההיפסטרית המוגזמת, ואני? אני הרגשתי בעננים. שום דבר לא שינה כל עוד הייתי בפנים. לערכים כמו אהבה עצמית ובריאות נפשית לא היה מקום בעולם הפלסטיק שנראה יפה מבחוץ, אבל בודד ורקוב מבפנים. יצאתי עם בחור שלא אהבתי ולא מצאתי בו שום דבר מעניין. הדמות שלו לעומת זאת, ענתה על כל קריטריון שטחי שהצבתי לעצמי.

כבר הרבה שנים שחוקרים, פסיכולוגים וסוציולוגים למיניהם מנסים להסביר מה מניע אותנו לבחור בני זוג שאנחנו נוטים לסגוד להם, מאשר לקיים מערכת יחסים בריאה. אין תשובה חד משמעית בנושא וקיימות המון תאוריות. רוב המחקרים מראים שיש לנו נטייה חזקה לבחור בן זוג דומה לנו, מאשר בן זוג עם תכונות משלימות. אבל. וכאן יש אבל גדול. החברה שלנו כל כך מושפעת מתרבות הצריכה, העדר והויראליות של שנות האלפיים שאנחנו לא תמיד זוכרים מה אנחנו רוצים באמת, ואיך הזוגיות שלנו צריכה להיראות. האחוז המושפע חברתית נמשך להשוואות חיצוניות של פופולאריות ו"מה יגידו", מאשר "האם אני מאושרת?". דימוי עצמי נמוך גורם לנו להתבייש במי שאנחנו, ולנסות לכפר על כך על ידי מציאת חצי שני שעומד בכל הדרישות שלנו כלפי עצמנו. בצורה כזו, אנחנו חיים את ה "אני" המקובל חברתית שיצרנו לעצמנו דרך בן הזוג, במקום לחפש את ה "אני" שנקבר עמוק מתחת לערימות החרא שחוסמות לנו את הדרך להתפכחות.

אבל בן הזוג הוא לא שלוחה שלנו ותפקידו הוא לא למלא אחר פנטזיות שראינו בסרטים. הסגידה היחידה שלנו צריכה להיות כלפי עצמנו, כמובן בטוב טעם. ביטחון עצמי נמוך, רצון להיות מישהו אחר וחיפוש אחר עזרים חיצוניים שיעזרו לנו לסלול את הדרך לעתיד כאילו טוב יותר, בהכרח יביאו אותנו למערכות יחסים לא שוויוניות. על מנת להפסיק לחפש אדם אחר שישמש כמודל, צריך ללמוד לאהוב את עצמנו. כן כן. גם עם הצלוליטיס, וגם עם סימני המתיחה על הבטן. המטרה היא לא לחפש בן זוג, אלא לחפש זוגיות. אחת טובה כזו. אמיתית, מכילה ומפרגנת. השאלה היחידה שצריכה להישאל היא "מה אני באמת רוצה?", וכוסאומו העולם. אהבה עצמית היא אמנם בחירה, אבל גם כאן יש דרגות. המצב הטוב ביותר אותו אני יכולה לאחל לעצמי ולכל מהממת אחרת, הוא לאהוב את עצמך מספיק כדי לרצות להיות אך ורק את עצמך, ולא אף אחת אחרת.

אהבהזוגיות