"אני מזדהה עם הצורך של מיילי סיירוס לאלחש את הכאב. עשיתי את זה לא מעט"

אחרי 8 חודשי נישואין וכעשור של זוגיות רצופת מהמורות, הזמרת הפרובוקטיבית מיילי סיירוס ובעלה ליאם המסוורת’ נפרדים. עד כאן הכל רגיל, כולם עצובים אבל אף אחד לא נורא מופתע. סך הכל זוג עם היסטוריה מרובת פרידות וקשיים שהחליט לסיים את הסיפור. אבל מיילי, כמו מיילי, נשארת עיקבית בדמות שלה וכעבור יומיים נצפית מבלה עם קייטלין קרטר (גם היא פרודה טרייה) במה שניתן לפרש כאינטימיות זוגית. השתיים הצטלמו מחויכות ויפות ומאד לא חסרות את האקסים שלהן.

על פניו זו נראית כמו סיטואציה מגה סלבית רגילה, בה מלא אנשים יפים ומוכרים עושים את מה שעושים, כשכל העולם צופה בהם חיים את חייהם – יותר גדול, יותר נוצץ, יותר וואו. אבל אני לא קונה את זה. זו רק הגרסה הנוצצת יותר של ריבאונד. לאלחש את הכאב ושאף אחד לא יחשוד לרגע שכואב לי, כולל אני בעצמי.

ואני באמת מזדהה. גם בלי שמיליונים מחטטים בענייניי האישיים, אני יודעת כמה זה קשה להפסיק לדחות את ההתמודדות הזו. כמה לא אסתטי העצב יכול להיות. כמה אנושי ועלוב. עד לפני רגע יכולתי עוד לשמר את האשליה שלא הכל שונה עכשיו, היה לי עוד רגע לנשום בלי לקרוא לזה בשם: סוף. קץ. אין. אובדן.

האבל שלי התאפשר רק כשנכנעתי לבכי מול השאלה ׳איפה בעלך?׳ וכל פעם שחשבתי שאני חוזרת לנשום בשקט, נאלצתי לתרגל נשימה תוך כדי כיווץ בבטן ולענות ׳נפרדנו. אנחנו לא ביחד יותר׳. ולפעמים זה קשה מידי. האמת היא שרוב הזמן זה קשה מידי. בעיקר בתרבות בה לא מתמודדים עם שום סוג של כאב או קושי או דחיית סיפוקים, והכל זמין, ונוח כל כך לברוח לשופינג או לבינג׳ על סדרות. ככה גם בינג׳ על בני אדם מאלחש את כאב האובדן של היחד. מישהו ליפול מאהבה אליו כדי לא להרגיש את הנפילה.

אני מבינה את הצורך לאלחש את הכאב ואולי אפילו לזייף שמחה. עשיתי את זה לא מעט פעמים, בכל פרידה זה קשה יותר. אולי זה 'פייק איט טיל יו מייק איט' ואולי אם העולם יאמין אז זה יהיה נכון ולא יהיה צורך להרגיש את העוצמה של הכאב הזה, וכל החלומות שמתפרקים סביבו.

וככה בדיוק זה מרגיש. בחרתי חלום על החיים שרציתי, שמתי בו את הלב שלי והוא בכל זאת נגמר. החלומות שלי על בית, אמא, אבא וילד התפרקו ומה שנשאר בתחתית ערימת שברים זה כאב בלי נסבל ופחד נורא מלהרגיש אותו. ואולי אפשר להימנע? אולי אני לא חייבת להרגיש כאילו רכבת עברה לי דרך הלב?

לפעמים זה מנגנון אוטומטי של אדישות או אפילו כמו לשבת שבעה. המולה של אנשים ודיבורים והסחות דעת, שלא נותנים לך להרגיש לבד מדי ודוחים את הרגע בו הבכי יטפס במעלה הגרון. הרי חיים הסתיימו, גם אם אף אחד לא מת.

אחד הדברים הקשים יותר הוא להרפות ולתת לזה לכאוב. אפילו קצת מצופה מאיתנו לא להתעכב על זה ממש. יאללה, נגמר, הלאה. לקנח את האף, לשים מסקרה ולצאת. לא חשוב לאן, העיקר לא לעצור כי אם נעצור זה ישיג אותנו. אולי אפילו יראו עלינו שקשה. והרי אי אפשר שיראו עלינו שקשה, זה לא מצטלם טוב.

ויש כל כך הרבה גישות שתכליתן זהה, לעשות הכל ובתנאי שלא להרגיש. מכולן עצובה בעיניי הגישה של ׳תראי לו מה זה׳. לא רק שאין לי פנאי להרגיש, אני גם צריכה להתעסק באיך אני נראית למישהו אחר. כאילו התפיסה שלו אותי היא מה שישפר את ההרגשה שלי. בכנות, זה קצת נחמד לרגע. להוציא לו את העיניים, לוודא שהוא לא חושב לרגע שאני מתעכבת עליו כי מיהו בכלל. רק שלא להיות חלשה. רק לא זה. אבל בסוף, אחרי כל העמדות הפנים והסחות הדעת, הטישטוש והאלחוש, הפוזות ועידכוני הסטטוס הנוצצים, בסוף הכאב סוגר את הפער. הוא מכווץ את הבטן, לופת את הגרון ותובע את זכותו להישמע.

אני מסתכלת על מיילי סיירוס, ואז על עצמי, ובא לי להגיד לנו שמותר. מותר ואפילו צריך לעצור ולכאוב את זה. גם אם אנשים מסתכלים. בעיקר אם אנשים מסתכלים. אחרת איך יוכלו להציע עזרה? אני לא יודעת עלייך כלום ואני יודעת שאני משליכה, אבל קצת בא לי לחבק אותך מיילי, ולהגיד לך שאין לי ספק שאת תשרדי את הכאב הזה. שאני אוהב אותך גם חלשה ומנוזלת בפיג’מה לא סקסית עם כתם טחינה. אבל ככל שתקדימי לעשות לכאב ולעצב מקום ככה יתפנו לך זמן וכוחות לחיות באמת.

ליאם המסוורתמיילי סיירוספרידה