בשנה הבאה אצל חמותי: השלב הראשון, לעבור לגבעתיים

הצד שלה:

הייתי בטוחה שאני מקבלת עוד החלטה כלכלית בחיים שלי: חתמתי על חוזה בדירה בגבעתיים, בידיעה מלאה  ש"גבעתיים זו תל אביב החדשה" (זה שקר שמספרים לעצמם יורדי תל אביב). ההחלטה על סיום עשר שנות אשליה הגיעה עטופה במסווה של כסף וחיסכון, אבל בתכלס – נמאס לי. בדיוק כמו שנכנסתי לבלאגן הזה מרצוני החופשי בגיל 21, ככה אני גם עוזבת בלב שלם בגיל 31. חוויתי הכל (ואני מתכוונת לזה..). אלו היו עשר שנים כל כך משוגעות שאם הקירות בדירות שלי יכלו לדבר, הם היו מקיאים בדידות עטופת קליקות של מסיבות, כשיום למחרת אני לא אזכור איך קוראים למחצית מהאנשים שהשתכרתי איתם אתמול. וחיים בין פיקים של אוננות עצמית. מאסתי במינגלינג, מאסתי בפוזה ובעיקר מאסתי בבדידות. תל אביב זו עיר כל כך בודדה, שכולם צריכים להיות שייכים לאיזו חבורה כדי לתת תוקף לקיום העלוב שלהם בדירות הבידה בדרום העיר. דירות הבידה. אלו שהן כל כך קטנות, שהאסלה נמצאת ממש מתחת לטוש ואפשר לחרבן ולהתקלח בו זמנית. בידה.

הבדידות לא מגיעה מתוך מקום של זוגיות או רומנטיקה. הבדידות היא אישית. איבדתי את הגרעין של בלה בין פקקי השעם לפני כמה שנים, ומאז לא טרחתי לחפש. שכחתי את עצמי במעטפת הפולס אדוורטייזינג מסביב וחייתי חיים ספק שלי, ספק אסופת סרטים הוליוודים. כשנגמר החוזה בדירה האחרונה שלי בתל אביב, השכנה הפחות אטרקטיבית מימין נראתה כמו אופציה טובה לברוח אליה. הזמנתי הובלה, ארזתי את הניסיון ב 32 ארגזים ועברתי לגור לבד בכצנלסון, גבעתיים. לבד. בלי שותפים. בלי שכנים שמגיעים לישיבות בערב. בלי חברים שנמרחים אצלי על הספה ונשארים לשלושה ימים. בלי 8 מברשות שיניים שונות שאני אפילו לא יכולה לרשום עליהן את השם, כי אני לא זוכרת אותו, ובלי רעשי רקע.

בלה רבוי, בת 31 מגבעתיים, כותבת חיים ומלמדת מתמטיקה. צילום: גיא דויטש

המטרה כלפי חוץ הוגדרה כחיסכון, אבל המטרה הפנימית הייתה שקט. ההפרש בין מחירי השכירויות לא באמת עניין אותי. התגעגעתי במיוחד לעצמי. פחדתי להודות בזה בקול, שמא זה יתפרש כתבוסתנות, אבל אז הגעתי למסקנה מעניינת במיוחד: אני הרבה יותר חשובה לי מאשר הדעות של כל העולם. בנסיעה של שני קילומטר מזרחה אני פושטת את המניירות שדבקו בי בשנים האחרונות, מסירה את השמש שזורחת לי מהתחת ומתמודדת עם הפחד הכי גדול של כולנו – אנחנו עצמנו.המטרה האמיתית היא ללמוד ולדייק את עצמי, לחפש את מה שעושה לי טוב ולא להתפשר על פחות.

חגגתי כמו שהרבה לא יחגגו בחיים שלהם ודי, התחילו לכאוב לי הרגליים. אחרי כל כך הרבה שנים בתוך מבוך המראות בין שדרות נורדאו לדרך שלמה, הגיע הזמן למשהו אמיתי. רשימת האנשים בחיי הצטמצמה פלאים, וביחס הפוך עלו הדרישות מהסביבה הקרובה שלי. אני רוצה חברים אמיתיים, אני רוצה זוגיות מפרה שנראית טוב כלפי פנים כמו שהיא כלפי חוץ, והכי חשוב, אני רוצה יחסים טובים עם עצמי.

בלה רבוי ויובל אורן. צילום גיא דויטש

הצד שלו: 

במשך יותר מעשור בתל אביב גרתי בדירות שותפים. בדרך כלל הפכנו גם לחברים קרובים, וכמו כל שני בני אנוש שחולקים חמישים-וכמה-מטרים-רבועים חלקנו את האינטימיות של החיים במלוא מובן המילה. חלקנו את רגעי הסקס הסתמי, שומעים את קולות הגניחות אחד של השני מעבר לקיר הדק, ואת הרגעים הרגשיים, מנגבים אחד לשני את הדמעות או שמחים אחד בשמחתו של השני. בזמני התרחשויות רומנטיות. בחודשים האחרונים, שלא לומר שנה-שנתיים, הרגשתי שהביחד הזה פשוט משאיר אותי מאחור. במשך כמעט שנתיים וחצי לא הייתי בשום מערכת יחסים, אפילו כזו שנראית כמו משהו שעמד בסופר פעם באותו מדף עם "מערכת יחסים רומנטית", ודווקא בתקופה הזו מיעטתי לצאת לדייטים, להכניס בחורים חדשים ואהבות חדשות לחיי. נעים לי לומר שהשתבללתי, נכנסתי לאינקובטור, נעים לי לספר שנכוויתי ממערכות יחסים כואבות. אבל יותר משזה לא ממש שקר, זו גם רחוקה מלהיות האמת.

האמת היא שהיה לי נוח. מוקף בחבורת הרווקים שסביבי, סוג של "בארץ תל אביב ייסדתי את מדינת נווה רווק", רק שהאלטנוילנד של הרווקים הזו שהייתה כל כך מלאה באידיאולוגיה וחופש – כלאה אותי בסינגליות שלי. לקחו לי יותר מעשר שנים להבין את זה, אבל האמת היא שאני רחוק מלהצטער עליהן, עשר שנים מלאות בחוויות ותובנות שעיצבו אותי, אבל… הגיע הזמן לשנות, ומהקצה אל הקצה.

יובל אורן 32 מגבעתיים, פרסומאי וטקסטמן. צילום: גיא דויטש

שלושים ארגזים מאוחר יותר ושלושה קילומטר מזרחה יותר, נחתתי בכוכב אחר – גבעתיים, ולבד. הממלכה שלי בת שבעים וחמישה המטרים שבה מתקיימת החוקה שאני קבעתי, עם הטקסים המטופשים שלי. הדרך שבה אני סוגר את התריסים במרפסת בלילה, מדף המגזינים בשירותים, הזוית של הספות בסלון והקטניות שאני אוהב להשרות במים יותר מדי זמן על השיש במטבח – הם כולם אני. ואחרי כל כך הרבה שנות תל אביב שבהן הייתי מוקף באנשים אבל מוצא פחות מדי מקום לבטא את עצמי – הבית שלי הוא סופסוף, בדיוק ולחלוטין – אני.

"רק כשאנחנו לומדים להכיר את עצמנו באמת ולאהוב את הבבואה שבמראה – אנחנו יכולים להכניס אדם נוסף לעולם הפנימי שלנו", אמר לי פעם חבר חכם. אני עוצם עיניים, מקשיב למחשבות של עצמי, ועדיין קשה לי לדמיין את הבחור שארצה להכניס לממלכה שלי. ואולי בכלל לא ארצה? האם מותר לא לרצות? המחשבה על גוש-אדם מיוזע ושעיר שחולק איתי את המרחב ואפילו את המיטה שלי ואני צריך להתייחס אליו, לרצות אותו, לרצות ממנו, לאהוב אותו ולתת לו לאהוב – עדיין קשה לי ומשתקת, אבל הזמזום הראשוני הזה שבמחשבה מתחיל להשתלט על השקט שלי. אני בינתיים מתחיל ללמוד, ללמוד להקשיב.

 

רוצים לעקוב אחרי בלה ויובל: כנסו לעמוד הפייסבוק שלהם . רעיונות טובים יתקבלו בברכה.

בלה רבויבשנה הבאה אצל חמותיגבעתייםיובל אורןמחפשים אהבה