בשנה הבאה אצל חמותי: גבר ראשון בדירה החדשה

הצד שלה:

השבוע חברה שלא דיברתי איתה תקופה שאלה אותי לשלומי. סיפרתי לה שאני מחפשת זוגיות באופן פומבי, והיא ענתה "אבל למה? את יפה. איך אין לך מישהו?". התעצבנתי. איחלתי לה שנה טובה ושלחתי ערימת סמיילים כדי לסיים את השיחה. אני לא יודעת מה הכעיס אותי יותר – הרמיזה לכך שמערכות יחסים מגיעות בקלות כשמדובר במישהי שנראית טוב, או העובדה שיש בי איזשהו פגם נסתר שמונע את הדרך לאושר. מצב זוגי הוא לא תלוי חיצוניות ואין שום דבר שהוא לא בסדר איתי. או לפחות, כך טוענים הפסיכולוגים.

אני לא אשקר, מראה הוא אכן פאקטור בכל הנוגע ל"התחלות", אבל זה נכון רק כשזה מגיע לאינטרנט. אף אחד לא שולח בפייסבוק/אינסטגרם הודעת "היי, בא לך לצאת לבירה?" בגלל האופי המקסים של הבחורה. זה תמיד בגלל תמונת פרופיל מלוטשת, תמונת ביקיני בתאילנד ותמונת "אוי לא שמתי לב שצילמו אותי עם השמלה וכוס היין". הייתי רוצה לכתוב שזה עוזר גם במצבים בהם פונים אליי ברחוב, אבל זה כבר מזמן לא קורה. וחבל. אין דבר סקסי יותר מגבר בעל ביטחון עצמי שניגש לדבר איתי באמצע בית הקפה כי אני מוצאת חן בעיניו.  

החיצוניות זו עליה וקוץ בה. מצד אחד, כן. זה עוזר. מצד שני, זה עוזר רק בעולם האפליקציות שאני לא חלק ממנו. אני אולד סקול. קשה לי להכיר מישהו בפייסבוק, קשה לי לענות בחיוב להודעות ששולחים לי שם וקשה לי לפגוש מישהו שאין לי היכרות מוקדמת איתו.

בלה רבוי. צילום: גיא דויטש

ובגלל כל זה, המוזיקאי היה הבחירה המושלמת. אנחנו מכירים 9 שנים. הוא זוכר את הגירסה התלאביבית חסרת המעצורים שלי, ואני… קצת שמחה על כך. זה חוסך לי את ראיון העבודה שמגיע בהתחלה, ומזניק אותי כמה שלבים קדימה. היה בינינו איזשהו רמז לצל של גיץ של ניצוץ באיזו תקופה, אבל לא קרה כלום ומאז עברו חיים. נפגשנו כשהייתי בת 22, בבית הקפה האהוב עליי ביקום, שנסגר לטובת סניף של גלידה שוכבת. הוא ואני היינו הלקוחות הקבועים של בוטקה הקפה של האספרסו בר, בפינת הרחובות הרצל ורוטשילד. שנים ישבתי במקום הזה. בכל הזמן שהעברתי בבהייה, פתירת תשחצים וקריאת הטור של דנה ספקטור בסופ"ש, יכלתי ללמוד לדוקטורט. נהגנו לשבת ביחד שעות. חלקנו חוויות על לילות שטופי אלכוהול וזיעה, שתינו קפה וקנינו סיגריות. אחרי שתדירות הביקורים שלי בבית הקפה הצטמצמה, דיברנו אחת לשנה.

לא מזמן הוא הופיע שוב. אמנם התחלנו כדרכנו בקודש וקבענו להיפגש שלוש, ארבע או חמש עשרה פעמים עד שזה באמת קרה, אך בסוף זה בהחלט קרה. דילגנו על הקפה/הבירה/הבילוי המוסכם חברתית והוא הגיע אליי לשבת. עברנו מנתק מוחלט ל-27 שעות רצופות ביחד. הדייט הארוך בהיסטוריה. הוא הגיע ביום שישי בשעה שמונה בערב, ונסע לדרכו במוצ"ש בשעה 11 בלילה. בלי טלפון. בלי טלוויזיה. בלי אנשים אחרים. הוא, אני ונון סטופ של כל מיני טרקים של מוזיקה אלקטרונית שרק אנשים כמוהו מכירים.   

אכלנו, ישנו, פתרנו תשחצים כאילו שום דבר לא השתנה ואנחנו נמצאים בגירסה הביתית של האספרסו בר. הלכנו למצפור של גבעתיים כדי לראות את השקיעה וכשיצאה השבת נסענו לשתות קפה. סחטנו את הסופ"ש הזה עד תום. כל דקה נוצלה. זה היה מוכר. זה היה נעים. זו הייתה היכרות ארוכה עם מישהו שעבר את מבחן היכולת לשתוק ביחד כבר לפני שנים, אבל זה היה בעיקר מפתיע. מפתיע בגלל שלא שנאתי אותו בסוף 27 השעות הללו.

יצאתי מהסופ"ש הזה בתחושת הצלחה מסחררת. ניצחתי את המציאות. נמנעתי בכל כוחי מפגישות עם אנשים זרים שטרחו לכתוב לי הודעה רק בגלל איך שאני נראית. בלה – 1. המאה ה-21 – 0. הצלחתי לפצח את שיטת המילניום ולשמר את ההיכרויות שלי לפרונטליות בלבד, בלי הודעות מסנג'ר מקשרות באמצע.

הסלידה שלי מהפרסומות העצמאיות ברשת החברתית חזקה מידי. אני לא יודעת לשחק את המשחק, לא יודעת לשווק את עצמי נכון, ובאופן כללי פשוט שונאת את זה. אבל אולי זו המטרה הבאה. לצאת מהקופסה של עצמי ולנסות להיחשף לאורח החיים החדש שמציע האינטרנט. הרי כולם כבר שם. מישהו מכיר פרסומאי טוב בקהל?  

בלה רבוי ויובל אורן. צילום גיא דויטש


הצד שלו:

תל אביב היא מלכת האשליות. היא עיר עלובה שנותנת לך להרגיש שאתה בלב הפאר הבינלאומי, עיר עם דירות מתפרקות שגורמות לך להרגיש בבית בלב החירבאות, עיר של סינגלים שגורמת לך להרגיש הכי פחות בודד בדיוק כשאתה הכי בודד שיש.

שקרנית היא תל אביב, נותנת לך תחושה שהכל קורה. אתה לא צריך לקרות, הכל קורה בשבילך. לעומתה – גבעתיים היא החיים עצמם, היא המקום שבו הלבד שלך הוא מרחב ולא בדידות, האוויר שאתה נושם מאפשר לך לחשוב בפשטות – והסילואטה של עצמך במראה בבוקר גורמת לך לקחת אחריות על החיים ולהתחיל להתניע תהליכים.

תקופת החגים מביאה איתה הרהורים רבים, ובאחד מחשבונות הנפש שלי שנלווים בילט-אין עם ארוחות משפחתיות של ראש השנה וימי הסליחות הבנתי שכבר ביקשתי מעצמי סליחה על שנות האשליות של תל אביב, ושאת ראש השנה הבא אחגוג אצל חמותי. אני מבטיח לעצמי. נשבע. בלי קרוס-אצבעות מאחורי הגב, ועם ידיעה מוחלטת שביעד הזה אעמוד בדיוק כמו הקילוגרמים שהשלתי בלי שום בעיה ברגע שהחלטתי לעשות את זאת, ובדיוק כמו הבית שהחלטתי להקים ברגע שהפסקתי לפחד מלהתמודד עם עצמי.

כך מצאתי את עצמי חוזר לאפליקציות עם הזנב בין הרגליים, מתמודד עם ההיצע הדליל יותר של הבחורים שנמצאים מחוץ לעיר האשליות, וחוזר ללמוד לפתח שיחה. סמולטוק הוא כמו אופניים, אתה אף פעם לא שוכח איך לרכב על השיחה, ובלי שום צורך בגלגלי עזר – התחילה האינטראקציה עם הבחור הראשון מאז שעזבתי את תל אביב, והוא אפילו ממש אחלה של בחור – ידיים, רגליים, שכל, גוף, הכל במקום – ולא קרוב ללהיות חייזר מ"Area 51" או שום דבר דומה.

השיחה קלחה בטבעיות מבעיתה, והשיח הפנימי שלי התחיל לעבוד. הייטקיסט, צ'ק. חיפאי, צ'ק. אוהב כדורסל, צ'ק. חיוך שובבי, צ'ק. אני מספר לעצמי שאני לא ממהר לשומקום, ולכן השיחה ממשיכה וממשיכה לאורך ימים, מעלה לי חיוכים בנסיבות משונות באמצע פגישות או באמצע יציאות עם החבר'ה. כשאני נרגש מהיכרות ראשונית אני הופך לקפסולה מרוכזת של עליצות, ממש כדור מבסוטון שמשפיע ישירות על הנפש.

יובל אורן. צילום: גיא דויטש

אבל אני עוד לא יודע איך לצאת לדייט מחוץ לתל אביב כי את רזיה של גבעתיים, זאת עם החיים עצמם, אני עוד לא מכיר, ולא ברור לי לאן אפשר לצאת כאן שלא מרגיש שכונתי מדי. אז התבלבלתי ונבהלתי. "מעדיף לקפוץ אליי לדירה במקום זה?", מצאתי את עצמי שואל, אחרי שלא הצלחתי לחשוב על שום בר שמתאים לאווירה הרומנטית של אותו הרגע.

וחיש קל הפך הבחור ההיסטורי, הראשון מחוץ לתל אביב, גם לזה הראשון שפוקד לי את הסלון. הבחור הראשון שאנשק בדירה החדשה, והראשון שנעשה ביחד בינג' של 'מופע שנות ה-70' שהוא כידוע הסיטקום הטוב בתבל, ואין לנו בכלל איך לטעות באירוע הזה. והראשון שנזמין פיצה ביחד. והראשון שנישן ביחד.

אבל בין הפנטזיה הראשונית והחלוצית הזו לבין המציאות, יש פער מהותי ממש כמו זה שבין אשליות תל אביב לחשבונות הנפש של גבעתיים. בין בדיחה של קלסו ואמירה נוירוטית של אריק או פז, הייתי מנשק יותר משהייתי מנושק. ועד שהזמנו פיצה – החיפאי הפך מבחור מגרגר לבחור רעב וזועף. אנשים רעבים וזועפים אינם אנשים, ובזה, יקיריי, תצטרכו לסמוך עליי. אבל הצימאון שלי למערכת יחסים לא גרם לי להראות לו את הדרך חזרה לכרמל, והמעבר לחדר השינה היה קל יותר.

בבוקר שאחרי, התארגנות לא זריזה במיוחד, קפה במרפסת, אפילו נשיקה – נסענו כל אחד לדרכו. בתומם של יומיים של שקט-תעשייתי, שלח הודעה. "הייתה לנו דינמיקה מצוינת לפני הדייט אבל האמת שלא היה לי כיף כל כך", אמר. בדרך כלל אני לא נוהג לענות כשחותכים ממני, אבל הפעם לא הצלחתי להתאפק. "לא הייתי סגור על מה שהיה, ורציתי לדבר איתך על זה, אבל ההודעה שלך הכריעה את הכף. אני לא מסתדר עם בני זוג שלא מודעים לעצמם, תלמד מזה להבא". התל אביבי שהייתי היה סופג, מתעלם, מצטלק אפילו. אבל לא עוד. לדייט גרוע יש שני צדדים, ואני מעדיף להתעסק עם חשבונות הנפש שלי-עצמי, עם הבחירות שלי. לא עם שיט של אחרים.

נתתי לשיחה המקדימה להתארך מדי, הזמנתי לדייט שלא תואם את מידת ההיכרות – וכשלתי בהתאם. אבל בפעם הראשונה אחרי שנות תל אביב – הייתי טוב לעצמי. נתתי לעצמי לנסות, לחוות, להרגיש, וגם להיכשל. במתמטיקה של החיים אני אמנם מספיק-בקושי, אבל מתחיל להבין את החומר. מישהו מכיר מורה פרטית טובה למתמטיקה בגבעתיים?

רוצים לעקוב אחרי בלה ויובל: כנסו לעמוד הפייסבוק שלהם . רעיונות טובים יתקבלו בברכה.

לטור הקודם של "בשנה הבאה אצל חמותי"

 

בלה רבויבשנה הבאה אצל חמותידייטינגיובל אורןמחפשים אהבה