בשנה הבאה אצל חמותי: מה עושים כשהדייט משתבש

הצד שלו:

אומרים שהדבר הכי חשוב שצריך לעשות מיד אחרי שנופלים מהאופניים זה לקום כמה שיותר מהר ולהמשיך לרכוב. אני מוכן להישבע שזכרתי את זה כשליקקתי את הפצעים של האגו הפגוע שלי אחרי הדייט הראשון ההיסטורי והכושל בגבעתיים. כשהוזמנתי לחגיגות הולדת הבנות של זוג חברים יקרים שלי בפאתי ירושלים, ניסיתי להתעלם לאורך כל הדרך מהיותי הרווק היחיד שכנראה יהיה בחגיגות, ומהעובדה שאני התל אביבי היחיד, סליחה, הגבעתיימי היחיד, אם יש בכלל הגדרה כזו גבעתיימי, ושאני צריך לשנות פאזה במהירות הבזק כדי לא להיראות פאתטי. הזכרתי לעצמי שאני כבר לא הילד התל אביבי שתקוע בחיים שלו בדירת שותפים אלא עברתי לברוקלין, לממלכה של עצמי, למוכנות שלי לזוגיות בכלל ולחיים עצמם בפרט.

בפעם הראשונה מזה זמן רב, ממלכת הנשואים שנקלעתי אליה לא גרמה לי להרגיש אי נוחות, חנוט בתוך חיתולי הרווקות. אני מוכן להזנקה, אני. כשאחת מחברותיי שאלה אותי "אתה פנוי רגע?" מיד עניתי לה "כן", ואח"כ הבנתי שאת המילה "רגע" – דמיינתי. אהההה, פנוי כזה. כן, כן, פנוי. פנוי ומבסוט על עצמו על הזרימה והקלילות, חייכתי כמו מי שהרגע זכה בפרס האוסקר לזורמים והקלילים.

רבע שעה אחר כך הבחור יפה התואר ששידכה לי כבר הוסיף אותי בפייסבוק. "מהיר אתה", חשבתי לעצמי בעודי מעלעל בתמונותיו, "פעם הייתי מרשיע אותך בסעיף 28.3 בחוק נלהבות-היתר, אבל מאז התבגרתי ונהייתי גבעתיימי, כלומר הפסקתי להיות אידיוט".

יובל אורן. צילום גיא דויטש

בעודנו יושבים בדייט בחצר יפהפה של בר קסום ברחוב נחלת בנימין, פתחתי את ספר ה"ככה צריך להתנהל בדייט" ומילאתי אחר כל הסעיפים שלב אחר שלב. הסמולטוק, שכמו הרכיבה ההיא על האופניים, לעולם לא שוכחים כיצד לצלוח אותו על הצד הטוב ביותר – תאותת לו שאתה מקשיב, אבל תהיה טבעי. למען האמת – הוא אפילו בחור מעניין באמת, ונעים לי, ואחרי שאנחנו סוגרים את החשבון – אפילו הולכים להסתובב במדרחוב השקט והרומנטי בשעת לילה. גם הנשיקה ה"ביי דה בוק" מתמקמת לה בדיוק בפינה הרומנטית ביותר, מול הבניינים האקלקטיים והרומנטיים ביותר, ואנחנו מתחבקים על הספסל הרומנטי.

"אתה רוצה לעלות אליי הביתה?" הוא שאל כשהתקרבנו לדירתו בדרום תל אביב, אבל הבחור ההיסטורי מהדייט הקודם כבר לא מאפשר לי יותר להיות התל אביבי הדביל שהייתי פעם, ואני מסרב בחרמנות שתבוא לפורקנה רק בעוד מספר ימים, או אחרי שאדפוק את הראש בקיר מרוב תסכול – אבל כזה שיתלווה אליו חיוך שובבי לעצמי מול המראה. נשמור לעצמנו משהו לצפות לו, אני אומר לו אבל בעצם גם לעצמי, ובאותה נשימה נותן לעצמי צל"ש על האיפוק. ומלכת האופי ישראל לשנת 2019 הוא… אני.

כמה ימים מאוחר יותר, הוא שאל אם ארצה לצאת לשתות משהו. מאחר והפכתי מרומנטיקן חסר מוח לרומנטיקן חסר תקנה שחי בספר, מצאנו את עצמנו בפארק הירקון בואכה שיכון בבלי, עם אבטיח ובירות. מרחבים אינסופיים של חמצן, פכפוך מים – או שהייתה זאת ממטרה מזייפת – ואנחנו ממשיכים ברומנטיזציה של הכלום. וזה נעים לי! כמה זה נעים לי. אני מגרגר בזרועותיו, ועוד לילה חולף לו והלב שלי מתרחב.

והוא, חמוד שכמותו, מצליח להפוך גם את ליל הבחירות והמדגמים המשמימים לחוויה רומנטית מושלמת, ותאמינו לי שלבלות במיטה כשברקע יונית לוי עושה קציצות מחברי כנסת כושלים שונים ומשונים זו הדרך הטובה ביותר לצלוח את המשדרים המטופשים. אין כמו משקפיים ורודים, עם לבבות, כאלו שהכל נראה מדהים בהם, סקסי, מלא בתשוקה ונועם כדי לברוח מהמציאות המטורפת והמטופשת שמקיפה אותנו, וכדי לברוח מעצמנו.

הוא ואני כמו מגנטים בלתי ניתנים להפרדה, והמטוס שלנו כבר מבעיר את המנועים על מסלול ההמראה. ובעודי מלא בציפיה לקראת בואו בערב אחרי יום עבודה ארוך ומייגע, ללילה מלא בכיף ושינה משותפת שכה למדתי לאהוב – הבחור התקשר כדי שנחליט אם יגיע אליי או אגיע אליו. אבל פתאום דרך סדק כמעט בלתי נראה, בין תיאורי יום החולין, התגנב לו גזר הדין. "תשמע, חשבתי על זה", הוא אומר מיד אחרי שסיפר לי על הפגישה שהייתה לו במשרד קודם לכן, "הגעתי למסקנה שאנחנו לא מתאימים".

בבת אחת התרוקן החמצן מתא הטייס וההמראה בוטלה. "הייתי משכנע אותך אחרת, אבל אני לא חושב שאתה צריך לעשות משהו שאתה לא מעוניין בו", שלפתי באינסטינקט של שועל קרבות ותיק. ורגע לפני שירדה לה דמעה, שלחתי לאבא שלי הודעה בוואטסאפ. כי הבנתי שהדרך להרים לעצמי את הבטחון ולחזור לרכוב על האופניים תהיה כשאקבל חיבוק חם מהאבא הכי אוהב ודואג שיש. כשהגיב, ידעתי שאעלה את התגובה שלו לפייסבוק ושאוכל לחגוג אותה כמו שצריך. ידעתי שיש לי במה להיות גאה, וידעתי שאהיה בסדר, אפילו אם אני מנסה לשחק אותה לפי הספר.

"הבנתי שהדרך להרים לעצמי את הביטחון תהיה כשאקבל חיבוק חם מהאבא הכי אוהב ודואג שיש"

הצד שלה:

אתמול בשעה 01:34 בלילה עשו לי שיחת "יחסינו לאן". לא הייתי מוכנה לזה. הייתי בטוחה שטקטיקת ההימנעות שבחרתי בה עובדת מצוין, ונוכל לדלג על כל השיח המביך הזה, אבל למציאות היו תוכניות אחרות. מסתבר שאני מתחמקת ממש לא טוב, והשאלה "אז מה קורה עכשיו?" נפלה עליי אתמול באמצע אופוריית ה "כיף לנו ביחד. לא צריך לדבר על כלום". שתקתי כמה שניות, אבל רק בשביל התקווה שאולי הוא מתכוון להמשך הלילה ולא להמשך שלנו, שאלתי כדי לוודא. "אתה עושה לי שיחת יחסינו לאן?". התפללתי לתשובה שלילית, אבל הוא הסתכל עליי בחזרה ואמר "כן". שיט. שיט שיט שיט. מעולם לא ניהלתי את השיחה הזו. שלושים ואחד שנים מאושרות של שקט נפשי וזרימה טבעית הסתיימו בשנייה אחת באמצע סלון מאובק, עם יותר מידי בדלי סיגריות במאפרה מאולתרת, בדירת 70 מטר על הים.

זה לא שהיה לי מה להגיד. הייתי עסוקה בעיקר בלהיות בשוק. אין לי תשובה חד משמעית לתת לו. אין לי תשובה חד משמעית לתת לעצמי. כל מה שאני יודעת, זה שמאז אותו סופ"ש של 27 שעות רצופות ביחד, שקרה לפני שבועיים, הוא הפך להיות חלק מסדר היום שלי. אני רוצה לבלות איתו זמן, אני חושבת עליו, ותוך כדי אני עוצרת את המחשבות האלה, מוחקת אותו מהראש וחוזרת להתרכז בי.

מערכת היחסים האחרונה שהייתה לי הסתיימה במאי. מאז, באופן מודע לחלוטין, החלטתי שאני לוקחת הפסקה לעצמי. אף פעם לא היו לי תקופות רווקות ארוכות במיוחד, והחלטתי שהגיע הזמן. חייתי את חיי רווקה ומאושרת. לא יצאתי לדייטים, לא נעניתי לכל מיני חיזורים הזויים בפייסבוק, והתחלתי להאמין שאולי זוגיות זה לא באמת בשבילי. התעסקתי בעצמי בצורה אובססיבית כמו ערס בן שש עשרה לפני דייט – עד שהגיע הפרויקט של "שנה הבאה אצל חמותי".

בלה רבוי. צילום: אלעד אקרמן

שיחה אחת עם דנה ספקטור ויובל (הצד שלו) אורן החזירה אותי להתגעגע לזוגיות. שינסתי מותניים, והלכתי לספר לכל העולם שאני מחפשת חתן. ובאמת חיפשתי. זרמתי עם הבחור של הסופ"ש, עד שהבנתי שזה כנראה מתקדם לאנשהו. כשזה הגיע למאני טיים, קפאתי כמו פרה לפני שחיטה. כל הפחדים שלי צפו פתאום, ולא הצלחתי לייצר מעצמי את התשובה המתבקשת של "מה זאת אומרת מה עכשיו? אנחנו ביחד!".

וגם עכשיו, יום אחרי הטלת הפצצה, אני עדיין לא מסוגלת להגיד את המילים האלה. למה? כנראה בגלל שאני מפגרת. עברתי מתל אביב לגבעתיים כי רציתי שקט נפשי ומרחק מהגברים התל אביביים. אבל אולי זו בכלל לא אשמת תל אביב, אולי זו אני. פחד מהתמסרות. רק המחשבה על לקחת את הלב שלי ולשים אותו בידי המוסכניק השעירות שלו עושה לי צמרמורות. מאיפה הביטחון שהוא לא יפיל אותו בטעות, ואז הוא יישבר? שוב. הלב הזה נשבר כל כך הרבה פעמים, שהוא מודבק כמו כד חרס יווני במוזיאון פחות מוצלח.

אני לא נמצאת במקום שבו אני מוכנה לוותר על הבחור של הסופ"ש, אבל הפחד לשחרר מונע ממני אינטימיות ומציג אותי כבן אדם מאוד קר. אני לא קרה, סתם פחדנית. המנטרה של "אז מה קורה עכשיו?" לא עוזבת אותי, ואני יודעת שאם אתמהמה, הוא ילך. רוב מערכות היחסים שלי הסתיימו אחרי שהבנתי שאני לא שם, ולא רוצה להיות שם. לחלקן לא נתתי צ'אנס אמיתי והיה לי הרבה יותר קל להישאר סגורה ומסוגרת, מאשר לעבוד על עצמי. והנה זה קורה שוב. בדיוק כשחזרתי להאמין שאני מסוגלת להיות חמה ופתוחה, ברגע האמת התקפלתי ומאז אני יושבת בתוך המערה החשוכה הזו, מפחדת לצאת. משכנעת את עצמי שמתישהו, כשזה יהיה הזמן המתאים, הצ'אקרה תיפתח. הבעיה היא שזה קצת בלתי אפשרי לשחרר משהו, שדורש להישאר קשור.

וחבל. כי אני ממש מחבבת אותו. התקופה האחרונה ביחד הייתה כיף אחד גדול. אנחנו מבינים אחד את השנייה, אנחנו די משדרים על אותו גל ומנהלים אורח חיים יחסית דומה. נוח לי איתו, ועכשיו שאני חושבת על זה, זה יהיה ממש מטומטם מצידי לא לתת לזה צ'אנס אמיתי. נכון, יש סיכוי שברגע אחד של חוסר זהירות, הוא יפיל את הלב שלי על הריצפה. אבל אולי זה עדיף מאשר להסתובב איתו בכיסוי של נייר פצפצים וכלוב של זהב.  

**רוצים לעקוב אחרי בלה ויובל: כנסו לעמוד הפייסבוק שלהם . רעיונות טובים יתקבלו בברכה.

לטורים הקודמים של "בשנה הבאה אצל חמותי"

אהבהבשנה הבאה אצל חמותידייטינגרווקות