"גם אני הייתי האישה האחרת ולמרות הסקס אפיל זה לא להיט גדול"

לפני חודש כתבתי לו. פתאום נזכרתי בו. זה קורה לי אחת למספר שבועות. מי הייתה מאמינה שזו התדירות בה אחשוב עליו? הגבר שאהבתי עד כלות, שהייתי בציפייה דרוכה לרגע בו ישלח הודעה, שדמיינתי וחלמתי ופינטזתי עליו, הפך להיות אחד כזה שאני נזכרת בו פעם ב… וגם אז בלי יותר מידי רגש. איפה הימים שכל שיר רומנטי גרם לי להזדהות, והציף בי את המלנכוליה הרומנטית שאפפה את הקשר שלנו. ה"לבד על הגג שבתות וחגים" הפך לשיר הנושא של הקשר הזה, כי אני הייתי האישה האחרת. איתי בגדו. איתי שיקרו. איתי ישבו באוטו כשהאישה החוקית התקקשה, והסתכלו עליי במבט חצי שובב-חצי מודאג, שמסמן לי לא לדבר עכשיו ולשים את הנייד על שקט.

היום, כמעט ב-2020, אנחנו אולי פחות שונאות אותה, את "המאהבת". אולי. אני נזהרת. אולי אנחנו מבינות שכשמתרחשת בגידה, מרבית האחריות היא על מי שהחליטו לבגוד, ולא עם מי שבגדו איתן, או איתם. זה ג'סטין טמברלייק שאשם, לא אלישה ויינרייט שהניחה עליו את היד, בתמונה שעוררה סערה בינלאומית. אולי היום אנחנו כבר פחות כועסות עליה, ויותר עליו.

כן, יש מידת אחריות על מי שאיתו בוגדים – גם לי הייתה ואני לא מתחמקת ממנה – אבל השתקתי את המצפון בכך שאמרתי לעצמי שאני לא בוגדת באף אחד. אולי רק בעצמי. את החשבון הלא סגור שלי עם הקארמה אני כנראה משלמת היום. וגם אם לא, אני מחכה ליום בו אני אהיה הצד הנבגד, וכמה זה ישרוף. אלו מחשבות שהן חלק מהעניין. כנראה שיש אשמה אחרי הכל.

לפני כמה ימים הוא כתב לי שהוא בבית, חולה. איחלתי לו שירגיש טוב. לא הרגשתי שאני רוצה לבוא ולטפל בו, מבחינתי זה נגמר. עברו שנתיים מאז הפעם האחרונה שנפגשנו, והיא לא הותירה טעם מתוק בפה. הקשר שלנו הגיע למיצוי. הוא לא יתגרש, אני רוצה להתחתן, להקים משפחה ולקדם את החיים שלי. להיות בקשר עם גבר נשוי שכבר סימן וי בצ'ק ליסט של החיים, זה אולי מרגש ומסעיר, אבל לא מקדם. ידענו מהרגע הראשון שאף אחד מאיתנו לא ישנה את מסלול חייו, אבל מתברר שלחיים יש הפתעות.

"עזבתי את הבית", ענה לי, "אנחנו נפרדים". לא ציפיתי לזה. בכלל. אם זה היה קורה לפני שלוש שנים אולי הייתי שמחה לנצל את האפשרות הזו ולהפוך אותו לשלי רשמית. להוציא את האהבה שלנו אל האור, אם הוא גם היה רוצה כמובן. אבל היום? אני לא רוצה להיות שם. אני ראויה ליותר.

להיות האישה האחרת זה לא להיט גדול, תאמינו לי. לא הייתי שם כי הייתי חזקה ובטוחה בעצמי. הייתי שם כי לא האמנתי שמגיע לי יותר. לא חשבתי שאני יכולה להשיג יותר. אכלתי את כל הפירורים שהוא הגיש לי, וביקשתי עוד. הוא זה ששלט בקצב של הקשר, הוא זה שהחליט מתי נפגשים ומה עושים, הוא זה שקבע מתי זה יתחיל ומתי ייגמר. אם אצטרך להכליל, אומר שמרבית המאהבות מזדהות עם התחושה. את לא האישה הראשונה, וזה מחלחל. זה פוגע בהערכה העצמית שלך, וזו לא איזו תקופה להתגאות בה. רק אחרי שחוויתי קשרים מסוגים אחרים, הבנתי כמה אהבה יכולה להיות יפה, חשופה, ציבורית ורגועה. הבנתי כמה אני לא רוצה להיות שם, למרות האפיל הסקסי של להיות זאת שמסתירים ומפנקים ומעריצים. זו שמסכנים עבורה הכל. זה בולשיט.

ועכשיו כל העולם כועס על ג'סטין ועל אלישיה ומרחם על ג'סיקה בייל הנבגדת. אפילו שלא היה שם מי יודע מה כנראה, זה הספיק. אין דבר כזה חצי בגידה. אבל אני רק חושבת על אותה שחקנית צעירה, ומקווה שלא תבחר להיות בסטטוס "האישה האחרת". את ראויה ליותר, אני אומרת לה וגם לעצמי. וגם למי שנמצאות עכשיו במקום הזה. אתן ראויות להרבה הרבה יותר.

אהבהאלישה וויינרייטבגידהג'סטין טימברלייקג'סיקה ביילזוגיות