בשנה הבאה אצל חמותי: "הוא אמר לי 'אני אוהב אותך אבל אם אשאר אשנא את עצמי'"

הצד שלו: 

אחד הדברים הכיפיים ביותר בזוגיות הוא לבשל לבן הזוג שלך. א' שלי ניחן ביכולת לטרוף מזון כמו גבר טיפוסי שלא יודע מתי יתקל שוב באוכל. ניאנדרטלי קולינרי – אבל כזה שיודע להעריך אוכל טוב. אני אוהב לבשל לא', ולכן כל קציצת עוף שגלגלתי לקראת בואו תובלה בקורט נוסף של אהבה דביקה וטובה. כל גרגיר מלח ברוטב הקוקוס-קארי הכיל נשימות מתרגשות ופרפרים בבטן.

עברו בסך הכל שלושה ימים מהפעם האחרונה שהתראינו, ואני מתגעגע עד שהנשמה מבעבעת לי החוצה דרך האישונים. הלב שלי דופק כל כך חזק שהוא בעצמו מנקה ומסדר את כל הדירה, וכל צוות התחזוקה המדומיין הופך את שמונים המטרים הרבועים שלי בגבעתיים לארמון האליזה שכל פארו הוא בתחושת בית.

א' מגיע, מניח את התיק הגדול על הרצפה ואני מנשק אותו כאילו אין מחר. הקציצות תכף מוכנות וכל הבית מתמלא בריח של בישול. אנחנו מתיישבים בסלון, מדליקים את הטלוויזיה ומתכרבלים אחד בשני. אני מסניף אותו כמו בעל חיים, מתענג על חלקיקי הריח המופלא שלו, מלטף אותו בעדינות והוא מגרגר כשראשו על חזי, ומספר לי על היום שהיה. "אחרי שיצאתי מהמשרד הייתה לי תחושה קצת מעיקה", הוא משתף. ואני מהמהם בשקט ושואל אותו מה גרם לתחושה הזו והוא מפתיע ועונה "אנחנו".

אני קפוא על הספה, מרגיש איך לאט לאט החמצן נעלם לי מהגוף. זה לא קורה בקריסה, אלא בדעיכה איטית אבל ליניארית. "אני מרגיש שאנחנו מתקדמים בקצב שגורם לי לאבד את עצמי", הוא ממשיך, ואני מגייס את כל הכוחות שלי כדי לתת לו לפרוק, כדי שנוכל אחרי זה להמשיך ולבנות ביחד, כמו שעשינו עד עכשיו כשניהלנו שיח בונה. "אתה הרי יודע שאני מגיע ממקום שמאוד קשה לי להכיל זוגיות, אני לא יודע להיות בזוגיות, אני לא יודע להיות קרוב לאף אחד".

יובל אורן. צילום: גיא דויטש

אני יודע שהוא צודק, הוא באמת לא יודע. ואני לא יודע איך להתחיל לדבר בכלל. הראש שלו על החזה שלי, הוא מחבק אותי, הריח שלו ממסטל אותי וזרועותיי כרוכות סביבו. אבל כל המגע האוהב הזה לא מצליח למנוע מפצצת המצרר לחורר לי את העור, את הצלעות, את הבשר ואת הלב. "טוב לי איתך, באמת טוב לי. אתה בן זוג מדהים, הכי טוב שאני יכול לאחל למישהו. מצד אחד אני רוצה שנהיה יחד…", אני עוצר אותו. מעדיף לומר את ה'אבל' שאמור להגיע במקומו. "אבל אני אוהב אותך", אני אומר. סופסוף אומר את ה'אני אוהב אותך' הזה שכל כך התאפקתי לומר. הוא מרים את הראש ומחייך אליי, בעצב. "אני יודע, גם אני אוהב אותך". והלוואי שהיה עוצר כאן.  

"אם אשאר אשנא את עצמי. וגם אם אלך אשנא את עצמי". אני לא מבין. "אתה רוצה שאני אבקש ממך ללכת? כי זה לא יקרה, אני אוהב אותך", עניתי. "זה רק הופך את זה לקשה יותר", הוא עונה, ומתיישב ונועל את נעליו. "אולי אל תלך?" אני מנסה. אנחנו עומדים ומתחבקים ואני מבין שאלו הרגעים האחרונים שלנו יחד. הוא החליט. אנחנו לא נעשה אהבה יותר, ולא נתעורר בבוקר רק כדי להתכרבל עוד קצת יחד. אני לא אשב יותר עם החברים שלו, והוא לא יכיר את שלי. העיניים שלי כבר רטובות לחלוטין, ולאט לאט נכנסת לה התובנה שהבחור שאהבתי בעוצמות הכי חזקות בשנים האחרונות – חומק לי מבין הידיים. ויחד עם העצב הזה, גם הידיעה שאין לי על מה לכעוס עליו. שהוא היה שם באמת, רצה, אהב. אנחנו מתחבקים בדמעות, ומתנשקים נשיקה אחת אחרונה. "נוכל לדבר עוד כמה ימים, כשתחזור מהמילואים?" אני שואל אותו, והוא משיב בחיוב ואומר "כן, אני לא הולך לשום מקום". הריח של הקציצות שאף אחד כבר לא יאכל באהבה מציף את הבית, והוא מרים את תיק הגב הגדול עם הבגדים שהביא כדי שנוכל לישון יחד. "אני אוהב אותך", אני אומר בדמעות ומנתק את שפתיי משפתיו, והוא עונה "גם אני", וסוגר אחריו את הדלת. אני מכבה את האש בכיריים, וחושך על פני תהום. אין לי אוויר. מי ידע ששקט מוחלט יכול להיות רועש כל כך. 

הצד שלה: 

הטור החמישי של המדור "בשנה הבאה אצל חמותי" התפרסם אתמול, והנה אני כבר יושבת לכתוב את הטור השישי. זו פעם ראשונה שאני מגישה טור כלשהו לפני הזמן. הכתיבה, בדיוק כמו שאר ההיבטים בחיים שלי, תמיד מגיעה באיחור אופנתי. יש לי שלושה ווידויים שאני חייבת אותם לכם, לעורכת של אונלייף ובעיקר לעצמי.

הווידוי הראשון: כשהתחלתי את הפרויקט הזה, התחלתי אותו סקפטית. קצת בגלל שאני בן אדם שמתייחס לרומנטיקה ואהבה בצורה מאוד צינית. וקצת, ואני לא מאמינה שאני כותבת את זה, בגלל שלא האמנתי שאני אמצא. העשור האחרון לימד אותי שמה שחיפשתי הוא פיקציה, ולחיים תמיד יהיו תוכניות אחרות. לא משנה כמה פעמים אני אתבדה, אף פעם לא למדתי מטעויות. רשימת מכולת של תכונות אופי וחיצוניות שרחוקה מהצרכים שלי. כמו להיכנס רעב לתוך סופר, לדחוף לעגלה את כל מה שאתה ממש לא צריך, להגיע הביתה, לפרוק, ולשאול את עצמך "למה קניתי את כל זה?".

ככל שהשנים עברו, הצ'ק ליסט השגוי שבניתי בראש הצטמצם, ואיתו ההבנה שמה שחיפשתי הוא ניגוד מושלם למה שיבנה אותי חזקה יותר, טובה יותר ורגועה יותר. מערכת יחסים אחת לפני האחרונה הייתה ניצנים לדיוק האישי שהתחלתי לעבור בגיל עשרים ושבע, זאת שאחריה כבר הייתה תוצר חצי מוגמר, ובאיזשהו מקום הכנה לזוגיות הנוכחית. אפשר להגיד שכרגע אני מתמצאת היטב בחומר הנלמד הנקרא "בלה" ומודה בלב שלם שאני בן אדם הרבה יותר מורכב ממה שחשבתי. הציניות שחבשתי כמו מסכת מגננה נהדרת היא למעשה, לא יותר מבריחה כושלת מאינטימיות. כשנפל האסימון לתוך העומק האינטנסיבי הזה שקורה אצלי במוח, איתו נפלה גם האמונה לכך שלא בטוח שיש עומק נוסף שיוכל להכיל את כל האינסופיות הזו. ביולי האחרון נסעתי לפגישה עם העורכת כדי למכור לה את הרעיון של הפרויקט המשוגע הזה, אבל השארתי את האופטימיות מאחור. עליתי במעלית ובצורה קצת מזויפת, הצלחתי להלהיב אותה על רעיון שאני בעצמי לא האמנתי בו.

בלה רבוי. צילום: גיא דויטש

הווידוי השני: כשהתחלתי את הפרויקט הזה, לא ידעתי שהוא יתפתח כל כך מהר. זאת אומרת, אני עדיין לא מחותנת ואין לי חמות, אבל אני נמצאת במקום טוב. מאוד טוב. יותר מידי טוב? טוב שממשיך להיות טוב בצורה סופר מפתיעה? אני אקצר. פשוט טוב. וזהו. רק אחרי שיצא הטור הראשון, החלטתי שאני עושה את זה. אבל באמת עושה את זה. משחררת לגמרי את כל מה שהייתי בטוחה לגביו, ונותנת דרור. הציפור הזו חזרה מוקדם מהמצופה, והביאה איתה את הבחור הכי מושלם בעולם, שמעולם לא הייתי חושבת שדווקא הוא יהיה זה שיסיים לי את החיפושים. תמיד סלדתי מגברים תל אביבים, והוא כזה מלידה. תמיד רציתי מישהו הפוך ממני, והוא גירסה שלי בבן. תמיד לא רציתי מישהו יוצר כי חשבתי שלא יהיה מספיק מקום לאומן נוסף. והוא יוצר, מקורי, ומוכשר כמעט כמוני (ולפעמים יותר). בקיצור – כל מה שנמנעתי ממנו הגיע בחבילה אחת, קצת נמוכה, הרבה שעירה, הרבה מוזיקלית, הרבה חכמה, והופכת אותי לבן אדם הרבה יותר מאושר.    

בדיוק כמו שצריך למות כמה פעמים לפני שאנחנו באמת מתחילים לחיות, כנראה שגם צריך להיכשל בזוגיות כמה פעמים, עד שזה מצליח. כל הקלישאות נכונות, והבשלות היא הכרח על מנת לזמן פנימה את הרגש החמקמק הזה. פתאום חום וחיבה נראים לי טבעיים לחלוטין, אני כבר לא מפחדת להגיד לו, ולעצמי, שאני כל כך אוהבת אותו, שזה כואב. הפחדים דועכים ואפילו בני המשפחה שלו, שקוראים את הטקסט הזה ובסתר מקווים שאני לא אזכיר כמה הם משוגעים – מקסימים אחד אחד.

אחרי הדרמטיות מאחורי שני הווידויים הללו, מגיע הווידוי השלישי: הפרק השני התחיל. מצאתי את הבחור האידיאלי, פגשתי את האמא המהממת שלו ואפשר להתקדם הלאה. כמו דיאטה. החלק הקשה הוא לא ההרזיה, אלא השמירה על המשקל. המטרה הושגה. תסגרו את הבסטה, קפלו את המצלמות, וכבו את המוניטורים. הוא הגיע, והביא איתו את התקופה היותר מעניינת – הביחד. מעכשיו, הטורים יהיו מוקדשים למאחורי הקלעים של עולם הזוגיות, ולא של החיפוש אחריה. יש תקווה שסוף הפרויקט יביא איתו בשורות טובות והמציאות אכן תתאים לכותרת "בשנה הבאה אצל חמותי", אבל עצם העובדה שאני נמצאת במערכת יחסים שעושה לי כל כך טוב, כבר היה שווה הכל. גם אם אני לעולם לא אתחתן, ואף פעם לא תהיה לי חמות – הרוגע שאני חווה בחיים כרגע מספיק כדי למלא דליים של שירי תודה לאלוהים. ונאמר הללויה.

לטור הקודם של של "בשנה הבאה אצל חמותי"

 
אהבהבשנה הבאה אצל חמותיזוגיותפרידה