בשנה הבאה אצל חמותי: "אלו לא החיים שנרשמתי אליהם"

הצד שלו:

כשמתאוששים אחרי לב שבור, יש סדר פעולות שצריך לעשות כל יום מחדש כדי לצאת לדרך ולהתחיל בנסיעה: אחרי שנכנסים לרכב, מקישים את הקוד, מכניסים את המפתח לסוויץ', לוחצים על הקלאץ', משלבים להילוך ראשון, ולא מתעייפים מכל הרשימה הארוכה הזו.

לפני כמה חודשים, ממש באותו היום שא' שלח לי הודעה בפייסבוק, התחיל איתי ויצאה לה לדרך מערכת היחסים שלנו, שהסתיימה בטורים הקודמים – התחיל איתי בחור נוסף ומתוק במיוחד. שיטוט קצר בפרופיל הפייסבוק שלו גילה שיש לו נטייה לחייך את החיוך המתוק בתבל בכל אחת מהתמונות שלו, אך בניגוד ל-א' הזריז – הסמיילי החמוד הזה לא התחיל איתי מביתו בירושלים, אלא ממדבריות המלח בדרום אמריקה, בטיול גדול וארוך במיוחד. בתזמון מושלם, קצת אחרי שמערכת היחסים עם א' הסתיימה, חזר לו הסמיילי לארץ ובאחד הלילות הקפואים הראשונים של החורף נפגשנו במסעדה באיזור התעשייה של פתח תקווה.

השיחה קלחה ואחרי שכמעט סגרו עלינו את המסעדה, החלטנו סתם-כך להסתובב באוטו, חסרי כיוון אבל מלאים ברצון להיות יחד. אני חושב שלא הסתובבתי במקומות האלו מאז התיכון ובתוך זמן מה מצאנו את עצמנו בחניה האחורית של המרכז המסחרי בסביון, מגלים שבדיוק סגרו את בית הקפה האחרון, ושהספסל המוגן מהגשם מול הגינה הוא יופי של מקום לנשיקה ראשונה. והסמיילי לא רק מתוק בצורה קיצונית, אלא גם פרטנר נפלא לשיחה, ומספיק בטוח בעצמו כדי להתמודד עם הטור הראשון על א' שבדיוק מתפרסם – ומצריך אותי לתת את הגילוי הנאות שיש פער בן כמה שבועות בין מועד ההתרחשויות למועד פרסום הטור.

הגשם ממשיך לרדת, והסמיילי ואני נוסעים יחד לדירה בגבעתיים, רצים בין הטיפות מהאוטו הביתה, נכנסים מתחת לפוך ללילה רומנטי וקסום. כיף לי לישון איתו, כיף לי לחבק אותו, כיף לי להסניף אותו. הלב שלי מתרחב מחדש, ואני שוב נמצא בתחושה הכה-ממכרת שלזמן אין שום חשיבות, ואין שום מימד ושום רצון להתייחס לכל דבר שאינו כאן-ועכשיו. אין עבר, אין עתיד, הראש נקי לחלוטין. הווה, הווה, ורק הווה.

צילום: אלעד אקרמן

הבוקר מגיע, ואנחנו נפרדים בחיבוק ונשיקה. יוצאים כל אחד ליום השגרה שלו ונוסעים לעבודה. הסמיילי שכח אצלי כמה חפצים שלו, וחייכתי לעצמי, ידעתי שאפילו לא הייתי צריך את התירוצים האלו כדי לגרום לו לחזור. עד כאן תיאור של דייט שמקבל את הציון המושלם. לא הייתי מתעכב על התיאור הקסום הזה, אלמלא הדייט המושלם הזה חזר על עצמו בשלל וריאציות בשבועות האחרונים: הכימאי שנישק אותי באוטו בסוף הדייט ואכן וידא כמה פעמים שניפגש שוב, השף שהשקיע את מלוא תשומת הלב בלהסביר על כל חומר גלם שאכלנו וכל יקב שייצר את היין שלגמנו – וביקש שאבוא לישון איתו בדייט הבא. אבל בכל הדרכים האלו, לאחר השילוב להילוך הראשון – נתקע הגיר. המשימה לקבוע דייט שני הפכה ממסע למשא, למטלה שצריך לתאם בלו"ז, ובזה אחר זה שוחררו להם הסמיילי, הכימאי, השף, ושלל ההילוכים הראשונים הנצחיים.

כל אחד מהדייטים האלו היה בדיוק לפי הספר – עדין, קסום, רומנטי וחורפי באופן מושלם. אבל אני רוצה שיתלהבו ממני כמו שאני מתלהב מהפרטנר שלי. אני רוצה שהפרטנר שלי יעוף עליי. החודשים האחרונים, מאז שהחל פרוייקט 'בשנה הבאה אצל חמותי', היו הפעם הראשונה בה לא אכלתי שום סרט על עצמי. אני יודע שאני מנשק מעולה, שאני יודע לגעת כמו שרק מעטים יודעים, שאני איש שיחה, שאני פאקינג-סקס-בנזונה. זה מה שאני. ואתם יודעים מה? זו תובנה מאוד חזקה להסתובב איתה כגבר. הלב שלי פתוח, אני מודע לאיכויות שלי והמנעד שלי רחב ביותר. עכשיו נשאר רק למצוא את זה שימצא את הדרך אל לבי, ויהיה כל הקופה. כי מגיעה לי כל הקופה, וקטן עליי ההילוך-שני הזה.

 

הצד שלה:

אחרי שסיימתי לכתוב טור שלם, קראתי את אסיפת הפטרוזיליות שכתבתי ועלתה לי בחילה. פטרוזיליות. הכינוי הנכון ביותר עבור מילים שמנסות לעטר משהו כושל, כמו שעשבים ירוקים מעטרים מנות שף פחות מוצלחות. נמאס לי להסתובב כמו צליאקית במאפיה, מפחדת לדרוך למישהו בתוך הנפש העדינה שלו. אני חיה בשגרה שלא קורה בה שום דבר, וזה מחרפן אותי. כלוב הזהב הזה שכולם כל כך מתפעלים ממנו עושה לי קוצים בתחת.

אז לחצתי "דליט" על 650 מילים שמספרות כמה אני חיה את החלום. חלום הכביסות, חלום הקציצות ברוטב, חלום ה"בוא נימרח על הספה מול הטלוויזיה, נבזבז את הזמן יחד, ויום למחרת נחזור הביתה מהעבודה כדי לעשות את אותו הדבר". לא. זה לא חלום וזו לא המטרה. אולי העובדה שאנחנו לא רבים היא חלק מזה. אנחנו מתיישבים אחד על השנייה כל כך טוב, שכל תכונות האופי שלנו משלימות את החוסרים של הצד השני. קו הזוגיות שלנו שטוח לחלוטין. אין עליות. אין ירידות. קרש גיהוץ.

אלו לא החיים שנרשמתי עבורם וזה לא מה שאני רוצה. אני צריכה יותר. אני רוצה לטרוף את החיים האלו ביחד איתו. אני רוצה לעבור לפורטוגל ולפתוח שם בית קפה. אני רוצה לכתוב סדרה ולמכור אותה ל-HBO. אני רוצה לחוות כל דבר אפשרי, ואני רוצה שהוא יהיה חלק מהכל. אבל אז מגיעה המציאות, ואיתה העייפות היומיומית, המבחנים של התלמידים שלי שמכתיבים לי את כמות שעות העבודה, אה כן, ויש גם את הצד שלו.

ובתוך כל הרוגע הזה אני צריכה להתיישב ולספר על החיים שלי איתו. על מה אני אכתוב? על מרתון "משחקי השף"? על אימוץ חתולה חדשה? כל ה"הכל בסדר" הזה נאחז בי כמו אזיקונים ברגליים ומרחיק כל פנטזיה פרועה שאי פעם הייתה לי. שגרה זה שיט אחד גדול, ובעיקר כשהיא מגיעה בשילוב של כל העולם שנכנס לי לנשמה. הרי מה עם קהל הצופים של כלוב הקופים הזה שאני נמצאת בו? אני צריכה את הבמבה היבשה שהם זורקים לעברי כדי להצדיק קיום לכתיבה. כל אדם יוצר הוא קוף. כולנו יושבים מאחורי סורג ובריח ומנסים להמציא את עצמנו מחדש, בשביל לקבל את האהבה שאנחנו כל כך זקוקים לה. ערך עצמי מבוסס לייקים. היצירה מגיעה קודם כל בשבילנו. לא הומצא הפסיכולוג שיצליח להכיל את כל הדבר הזה שנקרא "אומנות", ולכן זה יוצא החוצה דרך מוזיקה, ציור, מילים. לחלקנו זה חוסך את הכדורים. הבעיה מתחילה כשזה גדל, והביטחון העצמי תלוי בכמות השיתופים ברשת החברתית.

צילום: אלעד אקרמן

ובדיוק כשהתחלתי להגיע לקצה ולהשתעשע ברעיון של תאילנד לחצי שנה, הדרמה הגיעה. כיאה לפאם פאטאל אמיתית, היא נכנסה באיחור אופנתי והביאה איתה את "חבורת הפיפי". אני אסביר: "חבורת הפיפי" זה הכינוי שהמצאנו עבור חבורת הבנות שהוא עובד איתן. אלו שמאחלות לו "בהצלחה בקשר", אבל בסתר מקוות שהוא יגמר. אלו שמחכות לרגע שבו אני אמעד קשות, על מנת שיוכלו לתקוף, כמו חבורת צבועים, את הפגר שפעם היה הזוגיות שלנו. הן נקראות "חבורת הפיפי" כי צחקנו על כך שאני צריכה להגיע אליו לעבודה ולהשתין בכל פינה שם, כדי לסמן טריטוריה.

קנאה תמיד הייתה הצד החזק שלי, אבל הפעם זה התחיל דווקא ממקום של אגו בוסט. כיף לדעת שהגבר שלך נחשק. פחות כיף לגלות שאחת מהן לא מפסיקה להזמין אותו לרדת איתה לסיגריה, ואחת אחרת מספרת לו שההורים שלה בחו"ל ועל הדרך מצרפת סיפור עסיסי על אותה פעם בה הזמינו אותה לעשות שלישייה. הוא מספר לי הכל כשחוזר מהעבודה, ואני מגלגלת את העניין הזה הלאה, כי לא בא לי להתמודד עם השטויות של הקולגות הצעירות שלו, שטרם למדו איך לקבל תשומת לב נכונה מגברים. כלפי חוץ, זה מצע להמון הומור. כלפי פנים, בא לי להצית להן את המשרד.   

והנה. הקו שלנו כבר לא שטוח, וחבורת הפיפי הצליחה להזיז אותו. אני מנסה לחשוב למה זה כל כך מפריע לי, והאם זה באמת יושב על המקום הבנאלי של חוסר ביטחון עצמי או במערכת היחסים. לא. זה אף אחד משניהם. הביטחון העצמי שלי במקום, ובכל הנוגע לקשר הזה – אחרי יש לו רק את המוות. זו כנראה המחשבה עצמה. כמו פעמים בהם אנחנו חולמות שבן הזוג שלנו בוגד בנו, וכשאנחנו מתעוררות אנחנו לא מסוגלות להסתכל עליו, שונאות אותו כל היום ומכריחות אותו להתנצל בפנינו על שטות שלא באמת קרתה. במקרה שלי, זה הצד השני של המתרס. אני כל כך אוהבת אותו, שרק המחשבה על מישהי אחרת שמדמיינת אותו – מוציאה לי קיטור.

העין שלי קופצת כבר יומיים ואני די בטוחה שנוספו לי כמה שערות לבנות. "חבורת הפיפי" הזו גורמת לי לחשוב שאולי השגרה היא לא דבר נורא כל כך. האם אני באמת צריכה את כל הדרמה הזו כדי לחיות? עשור של הרפתקאות בתל אביב הפך אותי למכורה אובססיבית שחייבת לקבל את מנת השיגעון היומית שלה כדי להמשיך להתקיים. למה אי אפשר פשוט לחיות וזהו? בית הקפה שאני רוצה לפתוח בפורטוגל לא חייב להיות מלווה בעשרים ושלושה פרקים של "היפים והאמיצים", ובטח שלא בזוגיות שמגיעה בקוי זיגזג. כל המעבר לגבעתיים היה התחלה של משהו רגוע יותר, משהו נכון יותר, משהו אמיתי יותר. ועכשיו, כשזה סופסוף מגיע, וזה באמת מדהים, אני הופכת את כל השטיחים בבית כדי לחפש עניין, כשהוא יושב כאן ממש לידי מנגן בגיטרה.

לטור הקודם של של "בשנה הבאה אצל חמותי"