בשנה הבאה אצל חמותי: דרישת שלום מהאקס

הצד שלו:

יש שלב כלשהו שבו אתה הופך להיות מאסטר בכל שיחות הדייטינג, ואתה הופך להיות מיצג מוזיאוני של מיליון דולר בעיני עצמך. כמו מין סוג של הוד ופאר שאנחנו מאדירים את עצמנו בהם, השיחה הופכת להיות רכה כמו חמאה, בטוחה כמו גלגלי עזר באופני בי-אמ-אקס, פוטנציאל הרגש נמוך להפליא, אבל התוצאות מובטחות.

אני כבר אלוף בהן, בכל שיחות הגישוש באפליקציות ההיכרויות. יובל, בן שלושים ושתיים, גר בגבעתיים. כן, זה כמו קיבוץ פה. אני אוהב את העבודה שלי. פרסומאי וכותב. ההורים שלי הם החברים הכי טובים שלי. מיציתי את תל אביב. אני מדקלם את משפטי המכירה שלי כמו אלוף האלופים. אבל שום דבר לא הכין את עצמי לרגע שבו באמצע הפיץ' המכירתי שלי, בזירה של אפליקציה סמי-סליזית שאין לי איך להיפגע ממנה באמת, אקבל מהבחור שאני מתכתב איתו את ההודעה שבמרכזה משפט הקסם: "אז אתה זה שבילה עם האקס שלי ביום כיפור".

לקחו כמה שניות עד שהבנתי שהשתחררו מסיכות החמצן ושלחץ האוויר בתא הנוסעים ירד. וכמה שניות נוספות עד שהאקס של א', האקס של האקס שלי, הסביר את הסיטואציה, ועניתי ב"הו, וואו". נשמתי עמוק, מנסה לדייק כל מילה ומילה שתצא ממקלדתי אל האקס-בריבוע הזה. "קודם כל, בוא נסכם ששנינו מאוד אוהבים את א', כל אחד בדרכו, וששנינו רוצים שיהיה לו רק טוב", הכשרתי את הקרקע לקראת התמרון הסופי, "אני מבין מבין השורות שאתה מנסה להבין מה היה במערכת היחסים שלנו, ואני חושב שעדיף שלא נדבר עליו או על טיב מערכת היחסים – והרי כל מה שאגיד יכאיב לך, ואני לא מקהל תומכי המזוכיזם".

השיחה בינו וביני מטבע הדברים לא היתה צריכה להתקיים, ונגדעה ממש כמה שניות מאוחר יותר. אבל האוויר התרוקן מהריאות שלי, ונכנסו אליהן הגעגוע והכיסופים, בני הדוד הרומנטיקנים והאכזריים של תודעת החוסר. ברגע אחד נעלמו להם חודשיים וחצי של דייטים שיצאתי אליהם, של דרך של השלמה והחלמה מהכאב של הפרידה. בנוכחותם של הגעגוע והכיסופים, פתאום הדייטים לא היו דייטים, אלא ממלאי מקום. מניפת צבעים אינסופית שבה אתה מנסה למצוא את הצבע הנכון לצבוע את קירות הבית, בידיעה מוחלטת שהצבע הנוכחי הוא המושלם עבורך, גם כשהוא בצבע שמנת מאוס שלא מתאים לך.

יובל אורן. צילום: גיא דויטש

אחרי מפגש ה"אהלן- אהלן, מה נשמע" עם בני הדודים האכזריים, נשאר שובל של עצב, כזה שגורם לך להסתכל על פריחת פרחי חרדל בגינה של הבניין באור נוגה, מהורהר, ועל שבלולים כמקור לפזמונים סוחטי דמעות על בדידות. יותר קל למצוא נחמה בזרועותיו של עוד בחור, אפילו כזה שגר קרוב בגבעתיים. "אני בא אליך עם פיג'מה, בסדר?", אני שואל, והוא עונה "במילא אתה לא תישאר איתה הרבה זמן".

אנחנו מציפים את עצמנו בתה עם נענע, זו דירה מאוד יפה, הספה נוחה, הוא נוח, כיף לי ללטף אותו במגע סמי-רומנטי שמוציא ממנו גרגורים. אני בונה בילד-אפ שמיד אחריו יגיע הסקס מהסרטים, ושוב ארגיש היובל המוצלח שאני רגיל להרגיש. אבל במקום להוריד את החולצה שלו, אחרי כמה דקות הוא משחרר נחירה היישר אל תוך האוזן שלי. סקס כבר לא יהיה כאן הלילה, ואני בוהה בתקרה הגבוהה, חושב לעצמי שהגיע הזמן שאקח הפסקה מהאפליקציות ואתן לחיים עצמם לקרות. אני הרי יודע איזה סוג של גבר צריך להיות בן הזוג שלי. אני יודע להיות מדוייק, גם כשאני נמצא עמוק בתוך ענן של עומס רגשי וערפילים חורפיים ומלנכוליים. אני יודע להיות בתודעת שפע, ולזהות בעצמי ובבן הזוג שלי את מה שנכון לי, ולא את מה שאני לא רוצה לקחת מבן הזוג הקודם. לכן כיבדתי את א' במעמד הכה-מוזר עם האקס-בריבוע, ולכן כיבדתי את עצמי בנאום מולו, שוודאי היה מזכה אותי בפרס האקדמיה לטאקט.

אני מעיר את הקציץ הנוחר ששוכב מעליי, והוא ממלמל באוזני "איזה מזל אתה?" ואני עונה "מאזניים". ואחרי כמה שניות הוא מוסיף "ידעתי, כל מי שמזל מאזניים אוהב לגעת עם האצבע באוזניים. תכתוב את זה בטור שלך, זה אחלה משפט מחץ בשבילך שמגיע משומקום". ארבע דקות בדרך הביתה לא הפסקתי לבכות ולצחוק, נישקתי לשלום את השבלולים ופרחי החרדל, והלכתי לישון.

הצד שלה:

במאמץ למנוע את הנפילה לשגרה, החלטנו לעשות סופ"ש בורגני במלון בתל אביב. בחרנו את החדר הכי יקר, במלון הכי יקר, במיקום הכי מרכזי. עכשיו, כשחיי הרווקות שלי נגמרו, עיר זקני ההיפסטרים פתאום נראית פחות מאיימת. אני כבר לא מתהלכת על דיזנגוף בחרדה איומה להיתקל בזיכרון עבר ולעצור לשיחת "היי מה נשמע, ברור שאני זוכרת איך קוראים לך" מיותרת. הברים עדיין מלאים, אבל אני כבר לא. שחררתי את התסכול, העצב ומחנה האימונים שהעיר הזו העבירה אותי בעשור האחרון.

התמקמנו בסוויטה מוגזמת, עם מרפסת שפונה לכיכר דיזנגוף, ונותנת נוף של 180 מעלות לעיר שהכירה בינינו. היציאות היחידות שלנו מהמלון היו לבית הקפה הסמוך. בשעת הצהריים של שישי האחרון, בהינו בקבוצות מתחרדנות בכיכר, והרגשנו בלתי מנוצחים. פיצחנו את השיגרה.
קצת אחרי הקפה של בוקר שבת, התיישבנו שוב במרפסת. הוא ניגן, ואני עשיתי לו קול שני. באתנחתות המוזיקליות, כשאיבדתי אותו לאקורדים, התנתקתי גם אני. עצרתי את רצף המחשבות כדי להודות על הרגע הזה ולהתבאס על העובדה שאלו לא יכולים להיות החיים שלי כל הזמן. לאגד ערימות של בגדים יפים, לקחת את כל סוגי הקרמים ולהתחיל את הימים שלי בלי פחדים, בלי דאגות, מאושרת. איזה אבסורד זה שרק הערים האירופאיות יודעות כמה יפה אני מסוגלת להתלבש, ובארץ אין לי כוח. כשזה מגיע לחופשות, אנחנו מאוד אוהבים לארוז מזוודות מלאות בכל טוב ויודעים לנתק את עצמנו ממצבים שאנחנו לא יכולים לשנות. יש משהו בניחוח של ארץ זרה שמגביר את ההבנה שהכל באמת בסדר, החיים יפים והחרדה נחוצה כמעט כמו התא השלישי המוזר הזה שיש במכונות כביסה ואף אחד מעולם לא משתמש בו.

אנחנו חברה שמתנה רוגע בכרטיס טיסה, וחיה מדיוטי פרי לדיוטי פרי. רשתות חברתיות מפוצצות תמונות עם קוקוסים מתאילנד, מייצרות מצג שווא של אושר, ומסתירות מרמור יומיומי. כולם נוהרים לאתרי דילים זולים, מועדים בדרכם על הפואנטה שפספסו, ואני בראשם. מנסה להאריך את התקופה הקסומה שהחלה את מערכת היחסים שלנו, בכל מחיר. החודש שבילינו בדירה מול הים הציב רף גבוה מידי. זה משחק מכור מראש. במציאות יש שכירות שיורדת, תלמידים שאני צריכה ללמד, וספר שאני צריכה לכתוב. אין לי אפשרות להתבטל 24/7.

אם אני אחפור מספיק עמוק, אפשר לתלות את אובססיביות הנופש הזוגי שפיתחתי בדבר אחד: הפחד לאבד. חשש לא מאומת מהכניסה לחיים הזוגיים, והשיעמום שהם מביאים איתם. שנינו אנשים כל כך קיצוניים, שאוהבים לחיות כל רגע עד הקצה, ואני לא יכולה שלא לחשוב: מה מגיע אחרי ההתחלה? שלושה ימים, חמישה קילומטרים מהבית, וזוג שמקפיד לשחזר את הצלחת החודש הראשון בכל פעם מחדש. גלגל אוגרים של רדיפה מיותרת אחרי חופש, כשהוא כל הזמן בנמצא.

בילינו את כל סוף השבוע ביחד. עשינו המון ולא עשינו כלום. מיליון שיחות אמיתיות, בדיחות פרטיות, ותחת אחד שנתפס מישיבה ממושכת על המרפסת הענקית. כשהבחור מהקבלה הגיע לפנות אותנו מהחדר, הסתכלנו עליו ונקרענו מצחוק. פתאום החזרה לשבוע עבודה לא נראתה כמו הדבר הכי נורא בעולם. תחושת הנופש לא עזבה אותי גם יום למחרת, ואני חייבת להודות, שהיא נמצאת שם תמיד. הברכה של הזוגיות הזו היא היכולת שיש לנו להשאיר אחד את השנייה למעלה. להגיע עם קולות של "פווווו" כשמישהו מתחיל לרדת, ולתחזק אופוריה ורודה.

התחלתי את הוויקנד האורבני בבריחה מהיומיום, וסיימתי אותו עם מחשבה אחת שהצליחה להחזיר אותי למסלול: תחיי את החיים כמו מצעד הגאווה. ככה. על משאית, שמחה וצוהלת, מקרינה החוצה את כל מי שאת באמת, ודופקת אפס חשבון לסביבה. לא צריך להתרחק כדי להתקרב, ואפשר לחיות בחופש גם ביומיום. שגרה טובה היא כזו שהולכים איתה עם, ומרגישים בלי.

דייטיםזוגיותחופשותטינדר