סגורות עם הילדים: איך יצא שגם במהלך מגיפה עולמית הגברים הצליחו שוב להתחמק מאחריות?

איך איך איך, שוב פעם כל העול נופל עלינו הנשים? אני יושבת בבית מנסה לכתוב את הטור הזה ויש ילד בן 6 שדופק על השולחן, שר ושואל אותי אם אני אוהבת בנות יענה, ועוד אחד קטן שנצמד לי לרגל וצורח. הבית איכשהו נראה חצי נקי וחצי מסודר, כי הצלחתי בין לבין להעביר סמרטוט, במכונה יש כביסה מאתמול שמחכה שמישהו יציל אותה שנייה לפני שהיא תסריח, ובתנור יש אוכל שאמא שלי בישלה, כי לזה לא הצלחתי להגיע ואם זה היה תלוי בי הילדים היו אוכלים טוסטים ובמבה. ואיפה בעלי בכל הסיפור הזה אתם שואלים? איכשהו הוא הצליח ללכת לעבודה ולדלג בחינניות מעל כל מה שקורה בבית.

אז אני ממורמרת, ואני לא היחידה. משיחות עם חברות כולן כרגע נעות בין שנאה יוקדת לשנאה רושפת לבעלים שלהן. לא ברור לי איך קרה שהממשלה החליטה לסגור את מרבית מקומות העבודה ולשלוח אנשים לעבוד מהבית ואיכשהו יצא שרוב הגברים עדיין יוצאים לעבוד. ואל תטעו, זה לא שכולנו לא מעוניינות להיות עם הילדים שלנו חלילה. בדיוק להפך, במהלך השנה אנחנו רק מחכות להיות איתם מעל לכמה שעות ביום – אלא שכשצריך במקביל לעבוד, לדאוג להם ולתחזוקת הבית, ולהיות המורה והמפעילה של כל האירוע הזה – זה קשה עד כמעט בלתי אפשרי.

אם גם אתן תוהות איך יצא שגם במהלך מגיפה עולמית הגברים הצליחו שוב לברוח, דעו שהכתובות הייתה על הקיר. אם ביום רגיל מרבית המעמסה היא על הנשים, בוודאי שגם כשהמצב מחמיר אותה שגרה תמשיך, והחלוקה הלא צודקת בעליל הזו תשתמר. כולנו חיים לפי התפיסה הלא שוויונית על פיה גברים הם המפרנסים – וכן, גברת, כולנו יודעים שגם את עובדת במשרה מלאה – ונשים דואגות לבית וכל מה שקשור בו, ולילדים וכל מה שקשור בהם. לא משנה שכבר מזמן השתחררנו וגם אנחנו דואגות לפרנסת המשפחה. יגידו מי שיגידו שהמשכורת שגבר מביא הביתה גבוהה יותר ולכן העבודה שלו חשובה יותר. אבל גם זה לא נכון, כי בלי המשכורת שאנחנו מביאות, הבית לא ישרוד. שלא נדבר על העובדה שהמשכורת שלנו בדרך כלל נמוכה יותר בגלל שברוב המקרים אנחנו צריכות לצאת מוקדם מהעבודה כדי להוציא את הילדים מהמסגרות. האשמה לכל הדבר הזה תלויה בשני הצדדים, בנו, הנשים שממשיכות לחיות באופן הזה, ובהם, הגברים שחיים בשנות החמישים ועדיין מאמינים שהתפקידים בבית מתחלקים לפי מגדר.

בגדול מדובר בסוג של גלגל שרובנו לא העזנו לשבור, בין אם זה בגלל העובדה שאנחנו רוצות להיות עם הילדים שלנו יותר, ובין אם זה בגלל שהורגלנו לחשוב שאנחנו צריכות להיות עם הילדים שלנו יותר. כך או כך, כשזה מגיע למצב לא הגיוני כמו סגר בימי קורונה, יש סיכוי שהכל יתפרק. כי אין באמת מישהי שיכולה לעשות כל כך הרבה דברים בו זמנית למשך תקופה כל כך ארוכה. אז נשרוד שבוע, אולי שבועיים, אבל אם לא נמצא פתרון הגיוני ונגרום לגברים שחיים לצידנו להבין שהם צריכים להיות שותפים מלאים ולא צופים מהצד שמסייעים – או אנחנו נישבר או שהזוגיות תישבר.

איך עושים את זה? השלב הראשון הוא להפסיק להתנהג כמו וונדר וומן ולהגיד שאת צריכה עזרה. אני יודעת שזה לא פוליטיקלי קורקט להגיד שהאבא של הילדים שלך צריך לעזור כי נרי הוא אמור להיות שותף מלא – וזה נכון – אבל אם לא הצלחת לגרום לו להבין את זה עד עכשיו, תתמקדי במה שחשוב: את. ותסבירי לו שכדי לשרוד את המצב צריך לשנות דפוסים וכולם צריכים להתגייס. אם זה לא עוזר תחדדי את המסר ותסבירי לו שוב ושוב שלא – הכל – צריך – ליפול – עלייך.

השלב השני הוא להרפות. כמו שאמרתי קודם, חונכנו לחשוב שאנחנו צריכות לנהל את הבית ולדאוג שהכל יתפקד, אבל אם אנחנו בעצמנו לא נעשה את השינוי המחשבתי הזה ונבין שזה לא נכון  – הכל ימשיך להתנהל כרגיל ובצדק, למה שמישהו ייקח את המושכות כשהכל מתקתק? אל תרגישי שהכל חייב להיות מושלם, את לא צריכה לחיות בהרגשה שאת צריכה להצליח להחזיק את כל הכדורים באוויר, תאפשרי לחלק מהם ליפול.

צילום: shutterstock

השלב השלישי הוא לנסות ליהנות מכל הסיטואציה. גם אני קראתי את מאות אם לא אלפי הפוסטים שאומרים שיש ברכה במשבר הזה, ועד כמה שזה נשמע אוטופי וטיפה טרחני – יש בזה משהו. אנחנו חולמות כל השנה על הפסקה, מייחלות שיהיה לנו יותר זמן לבלות עם המשפחה, ורוצות להפסיק להרגיש שאנחנו במרדף. והנה, רצה הגורל, זה קרה. ובכל זאת, אל תנסו לכפות את הסיטואציה וליהנות בכוח כי אי אפשר לזייף את זה, ואני אומרת את זה מניסיון. כשאמרתי לבכור שלי שכיף לי איתו ועם אחיו, הוא חייך בערמומיות ושאל אותי איך כל כך כיף לי אם אני כל הזמן צועקת. צודק. כמו בסעיף הקודם, גם כאן המפתח הוא לשחרר ולהרפות. קחי נשימה עמוקה, עוד קצת והכל יסתדר.

אולי צודקים גם אלו שאומרים שכל הבלגן הזה נועד לאפס אותנו, וימי הקורונה ינערו אותנו, הנשים. במהלך השנה אנחנו נמצאות כל הזמן בסוג של מלחמת הישרדות, נאבקות על המקום שלנו בעולם. והשגרה הקשוחה הזאת גורמת לנו לשקוע ולהפסיק להילחם על המקום שלנו בבית, לקחת הכל על עצמנו ולהישחק. מגיפה היא תמיד זמן טוב לשנות סדרי עולם.

אבותאימהותהורותקורונהשוביניזם