בשנה הבאה אצל חמותי: כפיות לטוב ולרע

הצד שלו:

האזעקה הדמיונית והפאניקה רוקנו את הרחובות של גבעתיים שגם בימים כתיקונם הם לא בדיוק דיזינגוף או אלנבי. שלושה שבועות לתוך ההסתגרות הגדולה בבית, ומהחיים הקודמים שלי נשארו בעיקר זיכרונות עמומים של משהו שנדמה שהייתה פעם שגרה.

הכיף ברחובות גבעתיים השוממים הוא ששומעים שגרה של טבע עירוני קסום. ציוצי ציפורים, חתולים מייללים, שכנים מנגנים בגיטרה. אני חושב ששמעתי מכונית עוברת ברחוב לפני כמה ימים. אבל מצב ההתחפרות הלאומי הזה הכתיב שינוי דרסטי בדרך שבה כל אחד מאיתנו מספק וממלא את לבו. בשבוע הראשון השממה מילאה גם את אטרף וחברותיה אפליקציות ההיכרויות. כמות המשתמשים בהן צנחה לשפל חסר תקדים, דיכאון לאומי וקיומי שהשמיד אפילו את הליבידו של אחד המטרופולינים הכי חרמנים-תמידית בתבל.

אבל ככל שהאינטראקציה האנושית האמיתית המשיכה להיות קרובה לאפס, וכולנו המשכנו להיות מאובזרים במדי המלחמה – פיג'מה ונעלי קיפי– כך לאט לאט חזרה התשוקה לעצמה, והסחף האדיר שבה הפך לנחשול שחצב שני ערוצים קיומיים מקבילים. המציאותי – והמציאותי פחות. היתרון בלחוות מגיפה כמו הקורונה דווקא בשנת 2020, ולא, נניח, בשנת 1917 – הוא ההתמכרות שלנו למסכים, הזמינות. אם הייתי חווה את סגר הקורונה נניח לפני מאה ושלוש שנים, כמו אבות-אבותינו-הקדמונים ששתו קפה עם דינוזאורים בזמן השפעת הספרדית, כנראה שהבדידות הייתה מרגישה אחרת לגמרי.       

"מוות לפומו" צעקתי בקרקעית עמק המוות בקליפורניה לפני כמה שבועות. ובכן, אני שמח לבשר על פטירתו של הפומו. אני עדיין לא יודע אם מדובר במוות ודאי, סופי ומוחלט או בסתם מוות מוחי זמני, אבל הוא אינו עוד. אין שום חשיבות לשום דבר שקורה בשום מקום אחר. לא קורה שום דבר במקום אחר. ואם אין חשיבות, ושום דבר לא קורה – כנראה שגם אין מקום אחר. מנגד, מאחר וכל אחד מאיתנו נמצא מבודד בתוך יקום משל עצמו, אין אפשרות להתקדם מעבר לתקרת הזכוכית המבודדת הזו, שמשאירה אותנו כל אחד בתאו ושומרת עלינו – אבל גם מונעת מאיתנו כל סוג של חום אמיתי.

 כך נולדות להן מערכות יחסים באפליקציות: רוב השיחות שומרות על הגינות ונשארות בתחום המתעניין והרומנטי בתחילתן. אך ברגע אחד הכל מתהפך והופך לסערה כוזבת השפע הרומנטי הוירטואלי משאיר כל אחד מאיתנו לישון לבד, באלכסון, ואת החוסר הזה שיש בלב ואי אפשר כרגע לקיים – אין דרך למלא. ברגע אחד נשאבים מאיתנו המשקפיים הוורודים ושלל ערוצי הפנטזיה, ואפילו בחורים שנמצאים להם אי שם בחלל המטורף במרחק של יותר מ-100 המטרים שמותר להתרחק מהבית – נדמים כרגע לרחוקים כאילו היו במושבה במאדים.

זו בדידות מהסוג שמעולם לא הכרתי בעבר, בדידות שטובעת באגם גדול של יאוש חסר תקדים. כל מה שאני רוצה כרגע זה חיבוק, עוטף, מלא בחום ואהבה. כל מה שאני יכול לקבל כרגע זה מקלחת רותחת. כל מה שאני רוצה כרגע זה מישהו להתכרבל איתו ברגעים קטנים שאין בהם מילים אלא רק רוך ואנושיות, וכל מה שאני יכול לקבל כרגע הם ארבעה קירות ומצעים שאני מחליף פעם בשבוע כדי לשמור על צלם אנוש. נזכר כל הזמן בסיפור תיבת נוח, שההנחיה להגיע לתיבה "זוגות-זוגות" מקבלת כרגע תוקף מפתיע במיוחד ומלמדת שיעור חשוב על הקרבה שלנו זה לזה והחשיבות האינסופית שלה.

זו תקופה עצובה מאוד שבה הכל אפשרי, וכלום לא אפשרי, תקופה שבה היכולת שלנו לבטא את הרגשות והתשוקות שלנו הפכה למפותחת ביותר משהייתה אי פעם בהיסטוריה האנושית – אבל היכולת לזכות בחום האנושי, הפיזי, הכל כך בסיסי להישרדות שלנו – הפכה לאפסית. זה מבט עצוב על החיים הדיגיטליים שכמעט שאבו אותנו אליהם, מבט אל העתיד הקודר של האנושות, אבל גם פרספקטיבה מעודדת על החיים שלנו, על השגרה. על היכולת שלנו לחייך זה לזה, להעביר תחושה במגע ולא רק במילים, ליהנות זה מקרבתו של זה. מבלי לחשוב מה קורה במקום אחר. ויום אחד, כשכל זה ייגמר, לשם אנחנו צריכים לשאוף. להמשיך ולהתרגש מהדברים הקטנים האלו, הרומנטיים, מהמחוות הקטנות והמתוקות, ולא לשכוח מה עלול לקרות אם כולנו נישאב לעולם דיגיטלי שכולו מסכים. הרי בסופו של דבר מה כולנו רוצים? קצת חום ואהבה. מה כבר ביקשתי, מה?!

הצד שלה:

אני רוצה לפגוש את האדם הזה שהמציא את הרעיון הזה שזוגיות בנויה משני חצאים, ולהעלות אותו על המוקד. אין פה שום חצאים. יש פה שני אנשים שכל אחד מהם הוא שלם, וביחד הם שני שלמים. זו מתמטיקה פשוטה. מערכת יחסים, כמו סגסוגת מתכות, בנויה על הבסיס של מיזוג שני רכיבים שונים אחד לתוך הגחמות של השני. כל אלו שאוהבים להשתמש במשפט "החצי השני שלי" חוטאים בפרסום שקרי. לא בשברים עסקינן, אלא במספרים שלמים.

בזוגיות, אם מדובר באנשים קלים, אז אחד ועוד אחד שווה שניים. אבל כשיש שניים קשים, שתקועים בסגר בזמן קורונה, אז אחד ועוד אחד שווה המון סבלנות, הכלה, קבלה וויכוחים על כפיות. אלו עם שאריות הקפה שהוא משאיר על השיש כי הוא יעשה לעצמו כוס קפה נוספת בשלוש שעות הקרובות ולא רוצה לבזבז כפית כאילו זה מצריך ממנו לייצר אחת במפעל הברזל במורד הרחוב. הערתי על הכפיות. זה עזר ליומיים. חזרנו מהר מאוד למצב ההתחלתי, או כמו שאמא של תלמיד שלי אומרת "אף עקום לא מתיישר".

וזה לא מתחיל ונגמר בכפיות. לקחת 36 שנים של בן אדם, להכניס אותן ביחד עם 31 שנים של בת אדם, ולצפות ששני הקצוות ישתנו באורח פלא על מנת להתאים אחד לצרכי הצד השני זה נאיבי כמעט כמו להיפגש עם מישהו מהאינטרנט ולצפות שהוא נראה טוב.

מעבר הדירה שלו אליי עבר חלק לגמרי. הכל הרגיש כמו סרט בנות הוליוודי, קשתות בענן והסכמה מלאה על הפרטים. אחרי המעבר הגיעה השגרה, אבל גם היא נוחה. שנינו הולכים לישון מאוחר, עובדים מעט, מבלים המון זמן ביחד ובבתי קפה. כשהתחיל הבידוד והסגר, התחלנו לריב. פתאום הבנתי שאנחנו רואים את ההתנהלות היומיומית שלנו בצורה שונה לחלוטין, וכמו שמרפי רצה, אנחנו גם עקשנים כמו חצ'קון באמצע המצח שמתבשל שבועיים ולא מוכן להוציא ראש. כיאה לשני גרמי שמיים שמתרסקים אחד לתוך השני, המפץ הגדול קרה כנראה ברחוב כצנלסון גבעתיים ולא אי שם בחלל. כשזיהינו את הקושי בסיטואציה, והבנו שמדובר בזוגיות של שתי אלפות, עשינו בדיוק את מה שהיה עושה כל אלפא בסיטואציה הזו: מושך לכיוון שלו.

הזוגיות היא מראה להתנהלות האדם בחיי היום יום, והדרך שבה אנחנו מנסים לקבל את מבוקשנו בתוך מערכת יחסים היא אותה דרך בה נדאג לקבל את מבוקשנו באפיקים אחרים בחיים. אני יודעת שאני, כמו ששרה סיה, פורש ללא מעצורים. אם אני רוצה משהו, זה יהיה שלי. ואם המשהו הזה צריך שילמדו אותו בגיל 36 שצריך לפנות את הכלים המלוכלכים לתוך הכיור ולא להניח אותם ליד, אז הוא ילמד. ובן זוגי הוא אריה. יש לו לו"ז משלו שהוא רגיל אליו, אורח חיים מסוים, ואף לביאה לא תבוא ותתחיל לנהל אותו אחרת.

לולא הפתיחות והתקשורת שיש בינינו, רוב הסיכויים שהייתה פה פרידה אפית בסימן שני מטר בין מוביל אחד למוביל שני. זה ממש כיף כשיש לנו כל כך הרבה קווי אופי משותפים, זה פחות כיף כשהמשותף הוא גם הצדדים הדומיננטיים שלנו.

אתמול אחרי שרבנו בבוקר, הוא הלך לכל היום כי הבין שאני צריכה ורוצה להיות בבית לבד, וכשחזר בערב המשכנו לריב. זה די ברור שאף אחד מאיתנו לא ישתנה. ולו במילימטר. מה שכן הבנתי, ואחר כך הוא גם הבין, זה שהדבר היחידי שאנחנו יכולים לעשות הוא להבין אחד את השנייה. להבין שזה מה יש. אי אפשר לצפות להפוך את בן הזוג שלך או את בת זוגתך למשהו שהוא או היא לא, ובטח שאי אפשר לכעוס ולהתעצבן כשאת או אתה ממש מנסים, וזה לא הולך. ברור שזה לא ילך. זה הבן אדם. סה טו. ההבנה הזו יכולה לחסוך המון אנרגיות שליליות, ולשחרר החוצה את כל השטויות שנראות לנו ממש מהותיות באותו רגע.

כנראה שהייתי צריכה להגיע למסקנה הזו כבר בגיל 14. אבא שלי אמר לי שקשר לא מבוסס על הדברים שאני אוהבת אצל הצד השני, אלא על הדברים שאני מוכנה לקבל בצד השני. אז, לא היה לי מושג על מה הוא מדבר. היום, אחרי שחייתי את זה על בשרי, אני מבינה שזו הייתה עצת הזוגיות הכי טובה שקיבלתי בחיים.

לכל הטורים של בשנה הבאה אצל חמותי

***

אלו ימים קשים במיוחד לנשים במעגל האלימות. נשים וילדים שההסתגרות בבית עם בעל או אבא מכה קשה להם שבעתיים. מרגישה שאת צריכה סיוע? אזן קשבת? התקשרי 6724* קו החירום של ל.א לאלימות ואון לייף  24/7 בכל השפות. אנונימיות מובטחת. 

 

בשנה הבאה אצל חמותידייטיםזוגיותקורונה