בשנה הבאה אצל חמותי: חשבון הנפש אחרי 7 שבועות בבית

הצד שלו: 

אני לא טוב בפרידות. למעשה – אני אפילו די גרוע בהן. יודע להרפות כשאני כועס ופגוע. משאיר מאחוריי טקס הלוויה של מה שהיה פעם מערכת יחסים שהושמדה לרסיסים דקים כל כך שלוקח שנים לשקם אותה, וגרוע מזה להשתקם ממנה. שנים עד שאני מצליח להתאושש ולחזור לעצמי. לפני כמה חודשים, כשא' ואני נפרדנו, זו הייתה הפעם היחידה שנפרדתי באהבה. הבנתי את הסיטואציה מהלב בדיוק כמו שהבנתי אותה מהראש. הבנתי את המשפט הקלישאתי – אם אתה אוהב באמת – תן למי שאתה אוהב ללכת. הרי איחרת את הנקודה בזמן בה יכולת לשנות משהו.

כיבדתי את דרכו השונה משלי. זו אולי הפעם הראשונה שעשיתי את זה "כמו שצריך", בלי לעשות וידוא הריגה, בלי להשמיד שום זכר. כל הזכרונות קיימים, כל הרגעים שהנצחנו עדיין ישנם. אני רוצה לזכור הכל, לא רוצה לשכוח כלום. אחרי 32 שנות קיום על פני כדור הארץ, עשיתי הכל לפי הספר.

השהות הארוכה בבית בתקופת הקורונה גרמה לי להבין שנגמלתי ממנהגי לחרוך את האדמה. להיות שותף לפייט האולטימטיבי בסוף קשר, כשברור ששני הצדדים מנסים להרוג כמה שיותר. כמה טיפש הייתי לחשוב שמתוך אדמה חרוכה יכול ללבלב משהו. טעיתי לחשוב שהמעט הירוק שיצמח בה הוא הדבר האמיתי, מתעלם ממרחבי האימה השחורים והמצלקים שהם פגיעה קיצונית כל כך בנפש, שק של צער ודמעות שלקחתי על הגב במשך כל כך הרבה זמן. אז נגמלתי. אוקיי. אבל מרחב התמרון שלי כרגע מצומצם כל כך,ו-80 וקצת המטרים הרבועים במורד הגבעה של גבעתיים לא מספיקים כדי למנוע מהמחנק להשתלט עליי.  

כשאתה כלוא במרחב כזה במשך חודשיים, נעים ככל שיהיה, התהיות וחשבונות הנפש מתחילים להגיע. אחת אחרי השנייה עולות מערכות היחסים המפויחות שלי וצפות ברוחי, ממלאות אותי אפר ואבק שריפה, צלקות ואימה. מי שאומר שאין לו מושג איך היה יכול לפעול אחרת כדי לשנות גורל של מערכת היחסים שכשלה פשוט משקר לעצמו. בסתר ליבנו כולנו יודעים, אוהו כמה שאנחנו יודעים וקו פרשת המים הזה ברור כשמש. הרגע התמים הזה שאחריו הכל התחיל להתקלקל רגע המפתח של החרטות שלי. לו רק ידעתי לזהות בזמן אמת את הנקודה הזו על ציר הזמן. לו רק ידעתי לעצור את ההתדרדרות בזמן. לו רק ידעתי להרפות מבלי לכעוס, להבין שלא בכל משחק צריך לנצח, ולדעת בזמן להפסיד בכבוד.

אבל בפעם ההיא עם א' – הפסדתי בכבוד, ודי מהר הבנתי גם מהו קו פרשת המים. לא הייתי צריך לרוץ מהר, לא הייתי צריך לתת לו מפתח לדירה שלי בכזו מהירות. התאהבתי, נסחפתי ולא חשבתי. סביר להניח שזה היה מציל את מערכת היחסים ההיא, וסביר להניח שא' היה מרגיש שמערכת היחסים עדיין מתאימה למידותיו. אבל הסכר נפרץ, המשפט הוכרע. מכאן והלאה, כדינם של פסקי דין של בית המשפט לענייני רגש שבתוך ראשי, אני יכול ללמוד או לחדול. כשעסקתי בהשמדת זכרונות השארתי חורבן גדול מדי ולא הצלחתי ללמוד כלום מאותן הפרידות, אבל הצלחתי ללמוד להפסיק. במערכת היחסים הבאה שלי אתנהג אחרת, אהיה חכם יותר, אשאף להבחין במקומות שיכולים להיות מין קו פרשת מים שכזה, ואני בטוח שלא אצטרך שוב להתמודד עם דילמת האדמה החרוכה והכואבת, מול הפרידה האוהבת והכואבת לא פחות.

מאז כניסתי להסגר כבר חלפו להם שבעה שבועות. ובעולם החיצון התחלפה העונה מהחורף לאביב, גידלתי רעמת שיער של אריה מהסוואנה וחרשתי אינספור מחשבות ביני לביני. החלטתי לצאת קצת החוצה. עוד לא לרחוב, מכך אני עדיין מבועת לגמרי, אבל כן לגינה שלי בבית. קיצצתי את צמחיית הפרא כפי שאף אחד לא טרח לעשות לפחות מאז שאלן שירר שיחק בניוקאסל, ניקיתי את פינת הזולה ושיקמתי את הסככה שמאפשרת לי לשבת בחוץ בין העצים. הרחבתי את מרחב המחייה שלי והוספתי לעצמי מקום של שמש, שאפשר לנשום בו. מקום ירוק, עם אדמה שמוכנה שאצמיח בה כל מה שעולה ברוחי. אני זקוק לזה.

 

 

בלה רבוי

הצד שלה:

אני חושבת שאני יכולה להגדיר את עצמי כבן אדם אופטימי. כלומר, אופטימית לחוצה. אני תמיד אקווה ואאמין לטוב ביותר, תוך כדי שהמוח שלי מדמיין את הדבר הכי רע שיכול לקרות. יש מצבים בהם זה מעפיל על כל החוויה, ובמקום להתרכז בסיטואציה המהממת שקורית לי באותו רגע, אני מתרכזת בעננה השחורה היחידה הקיימת באופק ותוהה לעצמי "אבל למה ככה?".

וכרגיל, שוב עשיתי בלה. בשבוע שעבר, למרות הקורונה, הלכנו לראות שקיעה. היה מהמם. באמת שהיה מהמם. כשחזרנו הבייתה באותו ערב, נזכרתי ברוח הקרה שהייתה, והערס שצעק ממש לידנו, והכתם חרא יונים שנשאר לי על השמלה כי התיישבתי על ספסל שהוא ממש התעקש שנשב עליו, למרות שלא רציתי כי הרגע כיבסתי את הכביסה הלבנה ויקח עוד תשעה חודשים עד שנצליח לאגור אחת חדשה, כי כל החולצות שלו שחורות. והאובך הנוראי שכיסה חצי מהשמש וגרם לה להיראות כמו כתם צבע על דף בהיר שצייר ילד בן חמש, וסבתא שלו תולה את זה על המקרר רק כשהם באים, מתוך נימוס.

היו לנו אחר הצהריים וערב נהדרים, ובמקום ליהנות מהם, כל ההפרעות מסביב נכנסו פנימה. ואולי הייתי טורחת לבנות גדר ענקית לו הערס והכתם היו הטירחה היחידה, אבל הם לא. ביום טוב, לא הייתי שמה לב שהם שם. בשבוע השיחות שהיה לנו שבוע שעבר, הנוכחות שלהם הורגשה פי כמה. דיברנו על הכל. היו הסכמות, היו חילוקי דעות, היו כעסים והייתה בעיקר המון אהבה. כששבוע השיחות נגמר, יצאנו ממנו מאווררים ומחודשים. הונטילציה הזו המשיכה עד הערב שבו זכיתי לראשונה לראות את הגלגל מתהפך. בתור מישהי שרגילה לראות את הרע מוחק מצבים של טוב, הייתי מופתעת לראות את הצד השני: רגע אחד טוב שמוחק את כל הרע.

והוא קרה בשבת בערב. קצת אחרי שסיימנו לבכות על יום השואה, וקצת לפני שהתחלנו לבכות על יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, היה הרגע שלנו. בין כל הדמעות הוא הושיט לי יד ורקדנו באמצע הסלון, בזמן שהוא שר לי את "את גורמת לי להיות שמח" של אורי בנאי. ואז, כל העננים השחורים עזבו. היינו שניים בלי משקעים, בלי אגו, בלי אלפות וביתות. וזה היה כל כך נקי, וטהור, וכנה ואמיתי, ובעיקר נכון. רציתי להישאר שם לנצח. בפשטות הזו. בסופו של דבר, אהבה זה לא כזה מסובך. או שאוהבים, או שלא. ואם כן, אז אוהבים עד הסוף. 

מאז עברו ארבעה ימים ואני לא חושבת על שבוע השיחות, ולא על הערס, ולא על הפעם הבאה שבה אכבס כביסה בהירה. אני חושבת על ערב שבת. בלה של לפני ימי הזיכרון הייתה מסתכלת על השבועיים האחרונים ועושה רשימה בראש של כל הדברים שמפריעים לי. בלה של אחרי ימי הזיכרון מסתכלת על השבועיים האחרונים וחושבת לעצמה איזה כיף שיש לי אותו, גם כשהוא מבקש ממני לעשות לו קפה בבוקר כשאני בעצמי בקושי ערה.

כי יש כל כך הרבה הבל בתוך זוגיות. השאלה האמיתית היא לא מי עושה קפה למי, כמה ומתי. השאלה היא האם אנחנו רוצים לעשות טוב, אבל טוב בלי אינטרסים. אהבה אמיתית היא הרצון שהצד השני יהיה מאושר. אנחנו אוהבים לא בשביל שהוא או היא יעשו אותנו מאושרים. אנחנו אוהבים כי אנחנו רוצים שהוא או היא יהיו מאושרים. וכשהאהבה הזו באה מכל הכיוונים, אז נבנית מערכת יחסים כל כך חזקה ומעצימה, שהוא יקבל את הקפה שלו לא רק בבוקר, אלא גם למיטה.

בשנה הבאה אצל חמותי