בשנה הבאה אצל חמותי והפעם יובל יוצא מעוד ארון: 'אני רוצה ילד'

הצד שלו: 

אין דרך עדינה או קלה לומר את זה. אני רוצה ילד. מה זה רוצה? מת לילד. כנראה שזה אחד מהסטייטמנטים החזקים שגבר יכול לומר. זה מצחיק כמה שדיבור על דבר עדין ורך יכול להיתפס כהצהרה קשוחה כל כך. אני רוצה ילד.

נניח שמחר בבוקר אתחיל לספור לאחור עד שיהיה ילד 'בתנור', ברחמה של אמו שותפתי העתידית להורות המשותפת. האם אני מרים לעצמי שעון חול נוסף ויוצא לעצמי חלון הזדמנויות מוגבל להכיר מישהו מבלי "להפיל" עליו את תשוקתי להיות אבא? הרי רובנו שבויים בקונספציה הזו שילד צריך לבוא מתוך זוגיות, רק חלק קטן מאיתנו מצליחים לשחרר את הקונספציה הזו ולהבין שילד יכול להגיע לעולם במגוון דרכים וסוגי משפחות.

יובל אורן בגיל 3

החשיפה הרגשית הזו מעסיקה אותי בשבועות האחרונים. מה שהתחיל בטור הקודם עם הגישה החדשה שלי לשמור את הרגשות שלי לעצמי ולקוות שהבחור שאצא איתו לדייט לא יקרא את הטור, לפחות לא כרגע, הפך לסדרת מחשבות על כל הארונות הקטנים שאני צריך לפרוץ ולצאת מהם ברגע שאני מכניס מישהו חדש לחיי. את הטור הזה אני כותב בדיוק ביום שאני מציין 15 שנה ליציאה שלי מהארון, אי-אז בגיל שבע-עשרה-וחצי, ואני חושב לעצמי, האם ישנו רגע שבו אנחנו מפסיקים לצאת מהארון?

אני הוא סך כל החרדות שלי, כך אני מרגיש ברגע של אובדן התמצאות במרחב. העקרון הפשוט והמחייב של הטור הזה, 'בשנה הבאה אצל חמותי', הוא היכולת שפיתחתי לאפשר לבחורים פוטנציאליים להיכנס למרחב שלי. אבל כמה שזה קשה, בחיי. אני מרגיש שיצרתי ובניתי לעצמי עולם פנימי עשיר מאוד, כזה שמייצג כל צד שבי ועונה לרוב בקשותיי מהחיים, ואפילו מוכן לקלוט את רוב הדברים שאני מתכנן ליצור בשנים הקרובות. עד כמה אני מצמצם לעצמי את הפוטנציאל כשהעולם הפנימי שלי הופך לספציפי כל כך?

אני הוא מי שאני מצהיר שאני. אני הומו. אני רוצה ילד. יש לי מינוס בן 5 ספרות בבנק. אני מרגיש חריג.  אני אוהב דברים מוזרים וחריגים, כמו למשל, רחמנא ליצלן, כדורסל וכדורגל. כל אחת מההצהרות הזו היא יציאה מהארון שיש לה השלכות. כל אחת מהן היא יציאה מהארון שהפחידה אותי בשלב מסוים, וכל אחת מהן מתלווה לפחד ספציפי – הפחד שלי מדחייה. כבר שמונה חודשים שאני מלהג מעל דפי הטור על הכמיהה שלי לאהוב ולהרגיש נאהב. נפלתי וקמתי, התאהבתי והתגברתי, שמחתי וחטפתי דחיות כואבות במיוחד. ממרומי גיל 32 אני לא מפחד מה'לא' שאקבל בדייט ראשון, אלא מ'לא' ספציפי שמגיע אחרי 'כן' ראשוני. הוא הרבה יותר פוגע ואפילו מעליב.

ברגע שאכניס שוב בחור לעולם הפנימי שלי, למרחב שלי, לרזיי וסודותיי – יקנן בי פחד מסוג חדש, שאני מרגיש שלא הכרתי בפעמים הקודמות. האם המרחב שלי יאפשר לו להישאר? או שכל המחמאות שאני רגיל לקבל על כך שאהיה אבא למופת, שהבית שלי מיוחד ומשגע, שאני כל כך מוכן לזוגיות שאיך זה הגיוני שאני לבד – יתפוצצו לי שוב בפרצוף. הילד העתידי שלי הוא בשבילי כמו המעבר לגבעתיים. היכולת שלי להתחייב לתהליכים מעולם לא הוטלה בספק, אבל אין ספק שאני מגדיל את הטווח והמנעד של עומק ההתחייבות כל פעם מחדש. מי שלא קיבל אותי פוחז בתל אביב יקבל אותי מיושב ומורכב יותר בגבעתיים. מי שלא קיבל את המחויבות שלי למשפחה ולחברים שלי – יקבל אותי טוטאלי כלפי הנצר האמיתי שלי. מי שלא קיבל אותי רווק פשוט יקבל אותי אבא במשרה מלאה עם משפחה מיוחדת ומורכבת לא פחות. וגם לאבות יש חרדות, אני שוב אומר לעצמי, ומת מפחד ומסקרנות בו זמנית.

הצד שלה: 

אהבה זה להתעורר יקיצה טבעית בשבע וחצי בבוקר (אחרי שהלכת לישון בארבע) כדי להספיק להכין קינוחים לארוחת שבועות אצל המשפחה של בן זוגך. ואהבה זה גם לעמוד ולשטוף את כל ערימת הכלים שבת הזוג שלך עשתה, כי היא חייבת להוציא קערה חדשה בשביל כל שטות. חברות זה היכולת להכיר עשור, ועדיין להעביר ימים שלמים של צחוקים ברמת ה "נתפס לי הצד", וכששניהם באים יחד, זה נקרא אינטימיות. האינטימיות הופכת לקרבה אמיתית כשהבדיחות הפרטיות חוצות את גבול הדיבור והופכות אמיתיות. למשל, זר הליזיאנטוסים שיש לנו כמעט קבוע בסלון. על שום מה? על שום המשפט "ליזיאנטוס את המוח" שמצחיק אותנו בצורה לא פרופורציונלית לבדיחה עצמה. שבועות היה לפני כמה ימים, הפרק השלישי של הסדרה שודר אתמול, הטור הזה צריך לעלות ביום חמישי, הספר שאני עובדת עליו כבר תקופה תכף גמור, ומכל השפע הזה אין לי מה לכתוב. בלה המשתבללת – קווים לדמותה.

כבר אמצע הלילה ואני יושבת בחדר עבודה. שלומי מרים את הגיטרה, מסתכל עליי, ותוך כדי שהוא מתיישב על כיסא לידי, אומר "יאללה מאמי, סיימי עם זה". אני מסתובבת אליו ומוציאה אנחה של פולניה בת שמונים מגבעתיים, שהנכדים שלה מחכים שתמות כדי לפתוח את המלחמה על הדירה. הוא מתחיל לנגן, שר לי שיר שכתב, והקשר ביני לבין סיום הטור הזה מתחיל להיות מקרי לחלוטין. בהפסקה הראשונה שהוא לוקח אני מספיקה להשחיל כמה מילים ומתלוננת על כך שאין לי מה להגיד. הוא מגיב עם השאלה הקבועה "את רוצה לריב? ייתן לך חומר לכתיבה", ואני שוב חוזרת למחשב, שוב בוהה במסך. לא. אני לא רוצה לריב. אבל כל מה שקרה בשבועיים האחרונים קשור לשידור של התכנית "עוד ניפגש" שעלתה בערוץ כאן11. ההיילייטס שלי לא קשורים בזוגיות.

 

בלה רבוי מתוך הסדרה 'עוד ניפגש', באדיבות כאן 11

או שכן. רפרפתי המון אחורה בהתכתבות שלנו בוואטסאפ ומצאתי שתחילת דרכנו הייתה בזמן הצילומים. "מה קורה?", "לא נמצאת עד סופש הבא", "בלה שובי הביתה". שיחה של שלושה משפטים שאחריה נפגשנו ביום שחזרתי למרכז ומאז אנחנו דבוקים אחד בתוך התחת של השנייה. ויחד איתנו גם כל אלו שצופים בסדרה, או קוראים את הטורים האלה.

זה קצת אירוני שבתוך כל הדבר הזה אין לי מה לכתוב. כי מה כבר קרה, חלפו עוד ארבעה עשר ימים של ביחד. הוא קנה לי זר ורדים ענק לכבוד השידור של הפרק הראשון, עשינו לנו מסורת להזמין אוכל בכל פעם שיש פרק, קיבלתי ממנו ערימת כפכפים חדשים לקיץ ועוד יום, ועוד שבוע. ואני אוהבת אותו יותר. כל כך חזק שזה כואב. גם כשהוא מתחיל לספר לכל מי שעומד לפנינו בתור לסביח שאני משתתפת בסדרה, וגם כשמזהים אותי ברחוב והוא מתחיל לצעוק "סלב! סלב!", כאילו אנחנו מג"בניקים שמחפשים מחבלים.

כנראה שההיילייטס לא תמיד יהיו קיימים, והכתיבה היא לא בהכרח על הדברים הבומבסטיים, אלא במקומות הקטנים בהם אלוהים נמצא. ברגעים בהם אני שומעת אותו שר מהסלון, בפעמים בהם הוא מתעורר, שואל אותי אם עשיתי לו קפה, ושולח לי נשיקה באוויר ללא קשר לתשובה. הדברים הגדולים יבואו וילכו, אבל החיים האמיתיים הם מה שקורה אחרי שמכבים את המצלמות. ובפעם הבאה שאני אתלונן לו על חסמי כתיבת הטור כי לא קרה שום דבר, והוא ישאל אותי "זה טוב או רע?", כנראה שהתשובה תהיה "טוב".

לכל הטורים הקודמים לחצו כאן 

***

לא מעט נשים חשות כלואות בביתן היום יותר מתמיד. לקריאת תמרורי האזהרה שכתבו בפורום מיכל סלה כנסי ללינק הבא 

חיה בזוגיות אלימה? מחפשת אזן קשבת? התקשרי עכשיו לקו החירום של ל.א לאלימות ואון לייף 6724* 24/7 בכל השפות. אנונימיות מובטחת 
 

 

בשנה הבאה אצל חמותיעוד ניפגש