בשנה הבאה אצל חמותי: 'אם אני מתחתנת – זה לכל החיים'

הצד שלה:

יש לי חברה שהתחתנה עם החבר הראשון שלה. הזמינה את כל העולם, החליפה חמש שמלות, והם התגרשו אחרי חודשיים. לא יודעת מה עלה יותר. החתונה או הגירושים. חברה אחרת התחתנה עם מישהו שהכירה חודש, הם ביחד כבר שמונה שנים. היא קוראת לזה "אהבה ממבט ראשון". אני קוראת לזה מזל. שתיהן מאושרות מהבחירה שלהן, שתיהן אהבו ואוהבות את הבעלים שלהן מאוד, ושתיהן מנפצות איזושהי סטיגמה חברתית.

אם אני אחפש קרוב יותר, המשפחה שלי היא דוגמה מצוינת. סבא וסבתא, משני הצדדים, היו נשואים חמישים שנה (אחרי שהכירו כמה שבועות). הם לקחו את המונח "עד שהמוות יפריד בינינו" ברצינות רבה וענדו את הטייטל "אלמן/ה" בגאווה ובעצב. ההורים שלי לעומת זאת, התחתנו יותר מפעם אחת ושניהם ענדו את הטייטל "גרוש/ה" לתקופה מסוימת בחייהם. שתי הדוגמאות שגדלתי עליהן חשפו אותי לכל העולמות, ויצרו יצור כלאים העונה לשם "זו שמפחדת להתחתן".

אני חייבת לעצור רגע ולהרגיע את כולם. לא. אנחנו לא מתחתנים. ולא, אנחנו לא מדברים על זה. למה? כי מהמם לנו וטוב לנו גם ככה. וכי אנחנו לא ממהרים לשום מקום, וכי אנחנו עדיין בונים את עצמנו, ועושים זאת ביסודיות, ובתקשורת, והכלה והמון אהבה. ואם זה צריך לקרות, זה יקרה. בלי לחץ ובזמן הנכון. שהוא נכון לשנינו. ולא לדודה שלי שבדיוק רזתה וצריכה אירוע כדי להשוויץ. ואם זה לא יקרה, זה גם בסדר. אנחנו יכולים לעשות ילדים ולחיות חיים שלמים יחד בלי רבנות וטבעות.

ודווקא בגלל שאנחנו לא מתחתנים, אני מרגישה צורך לפתוח את הנושא הזה. ברור שאני רוצה שמלה מהממת ויקרה בצורה לא פרופורציונלית לעובדה שאלבש אותה רק פעם אחת. וערב שבו כולם מספרים לנו כמה אנחנו יפים יחד, וכמה רזיתי, וכמה הוא חתיך. ברור שבא לי חגיגה של הזוגיות שלנו. אבל גם ברור לי – שזו תהיה חגיגה חד פעמית. ליטרלי חד פעמית. הבטחתי לעצמי שאם אתחתן, אני אתחתן פעם אחת. בלי גירושים. בלי עורכי דין. בלי הסכם ממון. בלי טפסים וחלוקת משמורות על הילדים. אול אין. אם אני מתחתנת – זה לכל החיים. אני אלחם על הנישואים האלו ואדאג שהם יהיו הכי טובים, והכי בריאים, והכי מודל לחיקוי שאפשר עבור הילדים שלי. וזה הפחד. כשאני יודעת שהחתונה שלי, אם תהיה, תהיה רק פעם אחת – הפחד משתק. עם הבטחה כזו, לכי תתחייבי.

החברה אומרת לנו שטווח הגילאים לחתונה נע בין 25 ל 35. האחיות שלי שואלות מתי זה יקרה, קולגות מציקות בחצי צחוק, והדודה ההיא שרזתה מטרחנת את השכל כבר חודשיים. הנורמות החברתיות האלה לגבי מתי צריך לעשות מה ועם מי, מחזקות לי את הפחד. מצד אחד, מרימים עליי גבה בגלל שאני בת 31, בדרך ל 32, לא נשואה וזה מאוד לא מתחשב בשעון הביולוגי. מצד שני, ירימו עליי גבה אם אתחתן עכשיו כי זה מהר מידי. מצד שלישי, ירימו עליי גבה אם אתגרש. מצד רביעי, אני בכלל לא מבינה מה רוצים ממני כי נדמה שכל אפשרות נגמרת בהרמה של איבר כלשהו בפנים וזה משחק נידון לכישלון. מצד חמישי, כל הנורמות האלו יכולות להיכנס לי לתחת. על הנישואים שלי אני לא מתפשרת. גם לא על הזוגיות שלי. היא תהיה הכי טובה שאפשר. ובן הזוג שלי יהיה הכי מאושר שאפשר.

אני מבינה שכל אחד שמעיז למלמל את המשפט השנוא "בקרוב אצלך" לכיוון שלי, עושה זאת מכוונה טובה. ועדיין, למרות המוסכמות, למרות מה שלפעמים נדמה לנו שהוא הדרך הנכונה כי ככה גדלנו – אני רוצה לצעוק שנישואים הם לא מדע מדויק. זה קצת עניין של ניסוי וטעיה, וגם כשאנחנו בטוחים שמצאנו את הנפש התאומה שלנו, חשוב לעשות דאבל צ'ק. או טריפל צ'ק במקרה שלי. אז אני בודקת. וחיה איתו את החיים. וחוגגת איתו את יום ההולדת שלו שרק אישר לי את כל מה שכתבתי למעלה.

יום הולדת סטייל ברנינגמן. צילום בלה רבוי

נסענו לים המלח לחמישה ימים. החלטתי שזה יהיה יום הולדת בסימן ה "ברנינגמן" וסגרתי לנו צימר מבודד, על הים ועם המון תחפושות. עשינו מסיבה כל יום. באחת מהן, בזמן שרקדנו מחופשים בארבע בבוקר, יחפים על החול מול ההרים של ירדן, עבר לידנו רכב הסיור של המקום. השניים שישבו בפנים הסתכלו עלינו מוזר, לא אמרו כלום והמשיכו. הרגשתי את הגבה שלהם מתרוממת ובתגובה הגברנו את המוסיקה. אין נכון/לא נכון. לא בחתונות, לא בבחירות שלנו בחיים, ולא בחגיגות. ההחלטה להתחפש לחד קרן באמצע המדבר נראה כמו הדבר הכי נכון ומדהים שיש. אחרים יכולים לצחוק על כך שאנחנו כבר לא ילדים בני 20 ומקומנו במסעדות פלצניות בתל אביב. מתוקף היותנו בני אדם, אנחנו עונים אך ורק על נורמה אחת: כולנו שונים. וכל אחד צריך לבחור לעצמו את המסלול שהוא רוצה ללכת בו.

ואני רוצה ללכת על החוף. יחד איתו. ולראות את הזריחה עם ריסים מודבקים, וכנפיים ענקיות, וחצאית זוהרת בחושך. לא למהר להתחתן, לוודא שוב ושוב שזה הגבר של חיי, לריב איתו את כל הריבים החשובים, להכיר אותו בכל סיטואציה אפשרית, ללמוד אותו בעל פה, ואז, ורק אז, לתת תוקף לתחושת הבטן החזקה שיש לי לגביו.

הצד שלו: 

זו הייתה השנה הטובה בכל הזמנים והשנה הכואבת מכולן. כך הייתי מסכם במשפט אחד את החתימה על חידוש החוזה וההחלטה להמשיך לשנה נוספת בגבעתיים. חידוש חוזה הוא מעמד שטומן בחובו הרבה חשבון נפש ומחשבות. בשבועות האחרונים נסעתי הרבה פעמים לירושלים, סבא שלי שנפטר לפני כמה חודשים השאיר אחריו את אחד מהבתים הפרטיים היפים ביותר בעיר, עם גינה ענקית וקסומה במיוחד, ואמא שלי פיקדה על המבצע הארוך לפינוי הבית, שיפוצו והכנתו לקראת שוכרים שיפיחו בו חיים חדשים אחרי שסבא שלי גר שם במשך 62 שנה.

זיכרונות ילדות- הבית של סבא וסבתא בירושלים. צילום יובל אורן

זיכרונות ילדות- הבית של סבא וסבתא בירושלים. צילום יובל אורן

לפני שנה, כשעברתי לגבעתיים, זה היה הצעד המשמעותי הגדול בתכנית החומש שלי, תכנית שכל עיקרה הוא סידור החיים שלי וארגונם לקראת מה שנקרא "השלב הבוגר של חיי", זה שכבר לא כולל את חיי הלילה של תל אביב, דרמות מיותרות ומטופשות, ובהחלט מוכן ומזומן לחיים עצמם, לבן זוג ולילד. כבר כמה שנים טובות שאני מחזיק ב"עבודה של גדולים", הולך לישון בשעה סבירה, מקפיד על שבע-שמונה שעות שינה בלילה ונהנה הרבה יותר מלשבת בגינה מאשר לצאת ולהתהולל. מצאתי את הירושלים הקטנה שלי בלב גוש דן.

אבל בעצם הבית שלי הוא לא ירושלים הקטנה, אלא מה שאני מגדיר כירושלים הקטנה, והוא בעצם – הבית של סבא וסבתא שלי. המקום החם לחזור אליו בערב, המקום שבו קורות החוויות האמיתיות, נצברים הזיכרונות המתוקים מכולם. הרי בבית ההוא בירושלים יש לי מגוון של זיכרונות, בן שלוש ונוסע בבימבה עם דוושות בשבילים בחצר הענקית, מריח פרחים ומשחק עם צבים. סבתא ואני הולכים לקצה הרחוב ונכנסים ליער ירושלים כדי לראות חוגלות, וחוזרים דרך בית הקברות הצבאי של הר הרצל שתמיד הרגיש לי כאחד המקומות הקסומים ביותר שישנם. תום של ילדות, נטול כל אימה או פחד. חורף 92', ביום שהאחים שלי נולדו ירד שלג, וסבא וסבתא לקחו אותי לישון אצלם, וכולנו התחממנו יחד בסלון יחד עם הדודים שלי שעוד גרו בבית.

העיסוק בבית ההוא בירושלים גרם לי להתבלבל ולהרגיש שאולי אפילו הייתי חוזר לגור בה ביום מן הימים. זו עיר ילדותי, העיר שיש בה ריחות שמחזירים אותי שלושים שנה אחורה, המקום הנעים של הנחמה. הרצון להתפנק במשהו קטן ומנחם שסבתא שלי הכינה לי לאכול, הרצון למשהו פשוט יותר. זו גם הסיבה שבחורים ירושלמיים אוטומטית זוכים אצלי לנקודות בונוס, עוד לפני שפצו את פיהם.

בשנה החולפת הקמתי את ירושלים שלי, התאהבתי בבחור הכי ירושלמי שיש, וכאבתי את הפרידה ממנו. אבל בעיקר – מצאתי את הנחמה שלי בעצמי. כנראה שלא באמת אחזור לגור בירושלים אי פעם. ספק אם המקצוע שלי יאפשר לי למצוא בה עבודה, ספק אם התכניות שלי להביא ילד לעולם יצליחו אם אעבור לגור בה מבלי לתכנן את זה עם שותפתי לתהליך, וספק אם באמת הייתי רוצה בזה ברגע של התפכחות מהנוסטלגיה שממתינה לי במעלה שער הגיא.

אמנם אין בגינה הגדולה שלי אלף וחמש מאות עציצים, סככות של גפנים ועצי פיסטוק פוריים, אין בה עוד מספיק זיכרונות כדי להיות עמוסה במטען של 62 שנות בית ונחמה, אבל יש בה מקום לשבת בין העצים, יש בה אוויר ושקט, והצורך שלי לקבל את מנת-ירושלים לוורידים אחת לשבוע-שבועיים ולהתחקות אחר הנחמות הקטנות והפשוטות שזכורות לי מילדותי – בא אל סיפוקו באווירה השקטה והשלווה בבית שלי בגבעתיים. זו לא גבעתיים הקלאסית, הצפופה והמעט פולשנית, אלא גבעתיים הקטנה, הסובייקטיבית בדיוק כמו ירושלים הקטנה שלי. והזיכרונות? הם עוד יגיעו. ספק אם אי פעם הייתי מוכן יותר לזוגיות, מוכן יותר לילד. ספק אם הייתי שליו ורגוע יותר. ספק אם הרגשתי בבית יותר. השורשים מתחילים להעמיק, ואולי בסוף אגיע ל-62 שנות בית בעצמי.

בשנה הבאה אצל חמותי