בשנה הבאה אצל חמותי: כשהקורונה משנה את המציאות שלך

הצד שלה

אני חושבת שזה הניסיון הרביעי שלי לכתוב את פסקת הפתיחה הזו. או שאולי החמישי? לא זוכרת. כתבתי ומחקתי. כתבתי ומחקתי. כתבתי פסקת פתיחה נהדרת. ואז הפכתי אותה לפסקת סיום. ואז מחקתי הכל. ואז שחזרתי. ושכתבתי. ומחקתי שוב. כולן נראו לי מטופשות. לא מעניינות. מנסות להעביר איזו פואנטה חסרת תכלית על זוגיות, עם יותר מידי תיאורים ויותר מידי מטאפורות. באיזשהו שלב, הבנתי שהעיקר ברח לי. כשסופר הולך לאיבוד בתוך המילים של עצמו, סימן שהוא שכח מה רצה להגיד. מכל סלט הדברים שאני רוצה להגיד, יש מוטיב אחד חוזר. והוא כזה: אף עקום לא מתיישר. אנשים ישארו אנשים. אף אחד לא באמת משתנה. גם לא אני.

בלה רבוי צילום אלעד אקרמן

והמציאות מוכיחה את המשפט הזה בכל פעם מחדש. בעיקר כשהיא מציאות משוגעת של הישרדות יומיומית במדינה הקסומה הזו, שאני לא אוותר עליה לעולם, העונה לשם ישראל. אני רואה חדשות, אני רואה את ההפגנות ברחובות, אני רואה משפחות קורסות אחת אחרי השנייה, ונמאס לי. נמאס לי לחיות במדינה עם ממשלה אוכלת כל יושביה, נמאס לי ממצב אבסורד שבו אזרחים מתגייסים לטובת החברה ועושים את העבודה שחברי הכנסת צריכים לעשות, ונמאס לי מהבטחות חסרות תכלית. ושוב, אף עקום לא מתיישר כבר אמרנו? ברגע שהבטיחו מענקים לעצמאים, היה לי ברור שלא הולך לקרות כלום. הבנתי שהממשלה לא תתייצב לצד האזרחים ופיזור התחייבויות ללא כיסוי זו צורת עבודה שלא תשתנה. לא הופתעתי כשהפעימה הראשונה, השלישית, והמאתיים במספר לא נכנסה לי לחשבון הבנק, ובטח שלא הופתעתי כשמע"מ וביטוח לאומי דרשו את התשלום שלהם כרגיל. כאילו הכל בסדר.

אבל, וכאן יש אבל גדול – אני כן מאמינה במלחמה. אני כל כך אוהבת את המדינה הזו, שאני רוצה לעשות לה רק טוב. אני רוצה לראות אותה מאושרת. אני רוצה לראות אותה מתפתחת, צולחת את כל המשברים ועומדת זקופה וגאה מול מראת העולם. אמנם אנשים לא משתנים, ואי אפשר לצפות מחבורת מושחתים לראות פתאום את טובת האזרח, אבל כן אפשר להילחם. אפשר להילחם על מה שאנחנו מאמינים, על מה שאנחנו חושבים שצריך לקרות כאן, על המקום שלנו ושל כל אותם אנשים שלא שרדו את הקורונה, בין אם כלכלית, נפשית או פיזית. זה הזמן שלנו להרים את הראש, לדאוג לעשות טוב למדינה שלנו, כדי שהיא תעשה לנו טוב חזרה.

ללמוד להילחם תוך כדי הבנה מלאה שהצד השני לא ישתנה הוא למעשה קורס מזורז בזוגיות. מצחיק שפוליטיקה וזוגיות יכולים להיות כל כך קרובים אחד לשני. כמו שביבי לא ישתנה, כך גם בן או בת הזוג שלך לא ישתנו. להציב בפניהם איזשהו אידיאל זוגי ולצפות מהם לפעול לפי החוקים שאנחנו יצרנו לעצמנו בראש, זה לא פייר ולא נכון. זה הבן אדם. החכמה האמיתית היא לא לחנך, לא לשלוף רשימת משפטים או מעשים שאנחנו רוצים שהצד השני יגיד – אלא לדעת לעבוד עם מה שיש. להתאים את עצמנו, לטפח, לפרגן, להעצים את הצד השני, וכמובן – להילחם. המלחמה היא לא מול בן הזוג, ובטח שלא מול עצמנו. המלחמה היא על הקיים. לקבל את הזוגיות כמו שהיא, מבלי לשנות ולדחוס לתוך מה שאנחנו חושבים שהוא נכון. כשאהבה מספיק חשובה ומספיק עמוקה, הרצון לטובתו של האחר היא טבעית. והיא מגיעה הרבה יותר בקלות כשלא מכריחים או מעמידים את הצד השני על, מה שאנחנו חושבים, שהן טעויותיו.

וזו הבעיה שלנו. אנחנו שופטים דגים על פי היכולת שלהם לעוף. אני לא מבינה איזה רצון מוזר היה לנו לקבל עזרה כלשהי מהממשלה, כשידוע לכל מי הן הנפשות הפועלות שעומדות בראשה. עכשיו הוא לא זמן הלקאה ובכי על מר גורלנו. עכשיו הוא זמן פעולה. כשבאמת רוצים משהו, כשבאמת אוהבים משהו – נלחמים עליו. לא על ידי דרישות ישירות כלפי אותם אנשים שברור לכל שהם לא יעשו כלום, אלא על ידי אחווה, התמדה, תקשורת, הקשבה, אנושיות, צריכת מוצרי כחול/לבן בתקופה קשה שכזו וכמובן החלפת ההנהגה. מלחמה טובה מגיעה מהבנה מלאה שאהבה אמיתית היא רצון לעשות טוב לצד השני בזוגיות, בין אם הזוגיות הזו היא עם גבר בן 37 או מדינה קשישה בת 72.

הצד שלו

"תשמעו, יש לנו חולה מאומתת במשרד, כולכם צריכים להיכנס לבידוד לשבועיים". כך התקבל לו בוואטסאפ גזר הדין – שבועיים מחבוש. שבועיים בידוד בהם אני לא יכול לצאת אפילו לחדר המדרגות. בבת אחת נגדעו להם כמה תהליכים שהתחילו בימים שקדמו לכניסתי לכלא הקורונה, והבחור שניסיתי לתאם איתו דייט שני הפך לנציב מלח בחסות המגיפה המשתוללת ואבדן המומנטום.

ככה התחילו להם שבועיים של כלום. קם בבוקר, הולך לעבודה בסלון, מסיים לעבוד בערב ונרקב מול הטלוויזיה. מנהל תקשורת מינימלית עם העולם, והמציאות הפכה ליום ארוך במיוחד בן 336 שעות, יום שבו הזמן עצר מלכת. הבידוד הזה היה שונה מהסגר הגדול שבו לא יצאתי מהבית במשך חודשיים, כי מחוץ למקום כליאתי – החיים המשיכו במסלולם. אחרי יומיים נזכרתי בסגר הגדול ההוא והבנתי שאני צריך להיות המבוגר האחראי ולנהל את המרחב הזה בצורה שתהיה לי נעימה.

אחרי שהתגברתי על שלב הבדידות הראשוני, חזרתי לשוחח עם דייטים פוטנציאליים – אבל כל שיחה הרגישה לי כמו שיחה מהכלא בטלפון ציבורי, כניסה של עולם החוץ אל תוך המרחב שלי. מוזר כל כך. שיחות מתחילות עם בחורים רנדומליים שנעלמים כשמבינים שהחיים שלי בעוצר לשבועיים, ורק לאחר ארבעה -חמישה ימים הבנתי שאני צריך להתאים את קצב התקשורת שלי לקצב החיים הנוכחי שלי, שבו צב הוא אלוף העולם בריצה.

בתוך כל סימפוניית הקצב האיטי הזה הבנתי כמה דברים חשובים על עצמי – היכולת שלך להקשיב השתפרה פלאים, בהתחלה מכורח הנסיבות ולאחר מכן כבר באופן יותר טבעי, והיא אכן צברה תאוצה ככל שחלפו הימים בשהותי בכלא הסלון שלי. השקט שמסביב עזר לי לחדד את החוש החשוב הזה ולהכיל בצורה טובה יותר את הסיפורים והחוויות של הפרטנר שלי לשיחה, מבלי לנתח או לשפוט אותו. פעם, לפני העידן הדיגיטלי שאילץ אותנו להקשיב פחות ולהספיק יותר, קראנו לזה 'היכרות'. מנגד, הבנתי עד כמה אני באמת ובתמים שונא לדבר בטלפון, או אם להיות אפילו ספציפי יותר – לדבר בסלולרי. אני לא יודע אם זה עוד אחד מהתסמינים הפסיכוסומטיים שלי, אבל חמוד ככל שיהיה הבחור שאיתו אדבר – שיחה בסלולרי מבחינתי היא עינוי סיני. אני מרגיש שחצי מהקסם שלי לא עובר בטלפון, ורדיופוני ככל שאהיה, המאבקים באנטנות הסלולריות ובקליטה הגבולית, פשוט הופכים את השיחה לחוויה לא נעימה ולא נוחה.

ואל שתי התובנות האלו הצטרפה התובנה החשובה מכולן – אני צריך להיות אבא טוב לעצמי. בעידן שבו אי הוודאות היא הדבר הוודאי היחידי, עידן שבו המרחב וחופש התנועה שלנו הפכו למותרות, אני צריך לדאוג לעצמי שבעתיים. צפיתי בפרקי הסיום של הסדרה 'עוד ניפגש' בכאן, בה מככבת שותפתי לטור בלה שלא הייתה בקשר עם אביה במשך שנים ארוכות. ראיתי את אביה מחייך אליה וכבר לא שואל את עצמו שאלות-הרות-גורל-וחסרות-תשובה כמו "למה", אלא פשוט מבין שניתנה לו האפשרות לחזור ולהיות שוב אבא ושהוא מחבק את האפשרות בשתי ידיו, והבנתי שהמעבר לגבעתיים לפני שנה היה הפעולה האבהית ביותר שיכולתי לעשות בשביל עצמי. פעולה שכל כולה עשויה מאהבה ודאגה, פעולה שלמדתי בזכותה לזהות מה אני אוהב יותר ומה אוהב פחות, פעולה שלמדתי בזכותה להקשיב ולהאזין, לאחר ולעצמי, ולמדתי ליהנות מהבידוד שלי, שהוא בכלל קונכייה ולא כלא. זמן למנוחה.

יובל אורן בורח מהקונכייה- כלא שלו- לים

וכשנגמרו להם השבועיים האלו ונכנסתי לאוטו באמצע הלילה סתם כדי להיזכר בחיים שבחוץ, בחיים שעד לפני שבועיים היו גם החיים שלי ונעצרו בצורה שרירותית לגמרי, לא יכולתי שלא להתרגש מכל הגירויים האלו. כמה כיף לעמוד ברמזור, כמה כיף לראות אנשים ברחוב. כמה כיף להרגיש שאתה לא לבדך בעולם. אבל עוד יותר כיף להתרגש מכל אלו כשאתה יודע שאתה מבוגר אחראי שמתפקד למופת גם בין כותלי הכלא, ושהלב שלך פתוח לדברים שעתידים להגיע.

***

לא מעט נשים חשות כלואות בביתן היום יותר מתמיד. לקריאת תמרורי האזהרה שכתבו בפורום מיכל סלה כנסי ללינק הבא 

חיה בזוגיות אלימה? מחפשת אזן קשבת? התקשרי עכשיו לקו החירום של ל.א לאלימות ואון לייף 6724* 24/7 בכל השפות. אנונימיות מובטחת 
 

 

בלה רבויבשנה הבאה אצל חמותייובל אורן