בשנה הבאה אצל חמותי: "אולי אין לי מכסה? אולי אני המכסה שלי?"

הצד שלו:

השנה הזו, תש"ף, או שבכלל קוראים לה תש"די-כבר, עומדת תכף להיגמר. אנחנו מתקרבים לחודש האחרון שלה, לישורת האחרונה. מה שהתחיל כניסוי מרתק שצללתי לתוכו מתוך ידיעה מוחלטת שבסופו תהיה לי חמות, ושבראש השנה הבא – אחגוג אצלה – מתחיל להסתמן כיעד שלא אצליח לכבוש.

האם מותר לי להיכשל? כן. בוודאי שכן. וכמה שהפסיכולוגית-לשעבר שלי הייתה שמחה שאני אומר את זה. האם בכלל מדובר בכישלון? לא, ואין לי ספק שהפסיכולוגית-לשעבר בכלל תקפוץ מאושר. מותר לי לסמן יעדים ולא לכבוש אותם, ואין שום צורך שאעלוב בעצמי. יצאתי לאינספור דייטים ופגשתי בחורים מדהימים. התפתחה לי מערכת יחסים אוהבת שהסתיימה בטון אוהב. הצלחתי לסיים אותה מבלי לשבור את הכלים, מבלי לשנוא ומבלי לכעוס. הצלחתי להתמודד היטב עם הצלחות וגם עם דחיות, ולהבין שבדיוק כמו שלא כל בחור מיוחד מתאים לי – כך גם אני לא בהכרח מתאים לאחרים.

כאן בדיוק מגיע רגע של כנות פגיעה – מדובר בסדק, ודרך הסדק הקטן הזה עלולים להיכנס לי לנפש לא מעט שדים. בשבועות האחרונים פגשתי כמה בחורים מדהימים, ופשוט לא הצלחנו לייצר דייט שני. לפעמים היה זה לו"ז מטורף ומומנטום שאבד, לפעמים אחד מאיתנו לא היה מדויק בתחושותיו לגבי השני – והדייט הנוסף התמסמס. ואז הגיעה הפעם ההיא, עם הדייט הראשון בחוף הים, רגע של נשימה לרווחה ואוויר מדהים שליטף את שנינו לילה שלם, קולות הגלים המרגיעים ובקבוק יין שנגמע עד תומו. זה היה דייט ללא ציפיות, שנינו מגיעים מרקעים שונים מאוד, והרשיתי לעצמי לשכוח אצלו את פותחן הבקבוקים שלי שמלווה אותי כבר שנים והיה יקר ללבי. האמת הייתה שבאמת שכחתי אותו בטעות בתיק שלו, אבל הרשיתי לעצמי לצייר את זה כאילו ש"גם ככה ניפגש לדייט שני אז מה זה כבר משנה". אבל אחרי כמה ימים במהלכם לא חפרנו מדי אבל גם לא היינו שקטים מדי, רגע לפני שהיינו אמורים להיפגש לדייט נוסף, שלח לי את הודעת ה"אתה מקסים, אבל אני חושב שאני מחפש משהו אחר".

יובל אורן צילום עצמי

זו הייתה נקודה בזמן שידעתי שהוא לא משקר ולא סתם אומר, שידעתי שאני מקסים בעיניו,, הרגשתי ככה גם בשיחות איתו, ואני לגמרי מבין שהוא מחפש משהו אחר – הרקעים שאנחנו מגיעים מהם והפערים בינינו גדולים מאוד, והאמת? אני לא באמת יודע מה הכריע את הכף. אבל היא הוכרעה. ברגע אחד שמתי את העלבונות בצד, וביקשתי ממנו להיפגש כדי שיחזיר לי את הפותחן. נסיעה מוזרה מהבית בגבעתיים לדירה שלו בפלורנטין. הוא פתח את הדלת של הרכב, ונתן לי את הפותחן, "וואי השתזפת ממש בים", אמר לי, והנהנתי בראשי, מלמלתי איזה "כן אה", ופשוט לא רציתי שיהיה שם. לא כי הוא דפוק או לא בסדר, אני באמת ובתמים לא כועס עליו, אלא פשוט כי בבת אחת האש כבתה ולא נשארו לנו עוד נושאים שיגשרו על הפערים האלו בינינו.

ההבדל ביני בגרסת 2019 לביני בגרסת 2020 טמון בתובנות, והן ההצלחה האמיתית. אני לא מחפש חברים וידידים, כאלו יש לי למכביר. להיפך, בשנה החולפת צמצמתי את הכמות שלהם משמעותית והשארתי בחיי רק את הטופ של הטופ. אני מחפש את זה שיידע להכיל אותי כמו שאני יודע להכיל אותו, זה שהפערים בינינו לא יורגשו, את זה שנהנה ללכת אחד לקראתו של השני וללמוד אחד את העולם של השני, כדי להכיר ולפרגן. אני אוהב להסתכל על בן זוגי העתידי, ולהיות מוקסם מרזיו ומהעולם הפנימי העשיר שלו, ולהרגיש כמו ילד מוקסם שמסתכל על פרח פורח, ומוקסם רק מלהביט.

אבל השנה הזו עומדת להיגמר, ופתאום, אני לא כל כך בטוח ש"אמצא את המכסה שלי", קלישאה עלובה שכזו. אולי אני לא בטוח שאני רוצה שבן הזוג שלי יהיה המכסה שלי. אולי אני המכסה שלי. והאמת? זה גם ממש בסדר שאשאר לבד.

הצד שלה:

נסענו לאילת. בהתחשב בעובדה שהקורונה סגרה גם את השמיים וגם את מעבר הגבול לסיני, אילת הרגישה כמו האופציה הטובה ביותר. וכמובן שלא נסענו לבד. מרפי התלווה אלינו ודאג שיהיה גל חום קיצוני שימנע מאיתנו להוציא את האף מהמלון. 45 מעלות בצל. האתנחתא היחידה הגיעה בשתיים וחצי בלילה, כשהמעלות הועילו בטובן לרדת לשלושים והפך להיות נעים לשבת במרפסת. כמובן שכל זה לא מנע מאיתנו לשבת שם כל היום. נסענו לשבוע. שבוע של ללכת לישון בחמש בבוקר, לקום כמה שעות אחרי כדי להספיק לארוחת הבוקר ולאכול את כל הבופה לפני שסוגרים, לחזור לשנ"צ, לרדת לבריכה, לעלות חזרה לחדר ושוב לשבת במרפסת. לנגן ולשיר עד שעולה השמש.

אני אוהבת את אילת. לא רק בזכות הים המדהים שלא זכינו לטבול בו כי היה כל כך חם עד לא היה סיכוי שהיינו יורדים לחוף, אלא בגלל המהות שלה. עיר שלמה של נופש. עיר שמקדשת בטן/גב, צלחות מפוצצות בחדרי אוכל, בתי מלון, ערימות של קניות, טיילת ומתקני שעשועים שנראים כאילו נלקחו משנות השמונים. למעשה, כל אילת נמצאת עדיין, באיזשהו מקום, בשנות השמונים. זו עיר שמלאה לחלוטין בכל קיץ, אבל השנה אפילו עוד יותר. בחסות הקורונה כל עם ישראל היה שם. אבל כל עם ישראל. בבריכה לידנו ישבו ערבים ישראלים, בדואים, מזרחים, אשכנזים, רוסים, אתיופים, חילונים, דתיים וכל מה שביניהם. הרגשתי כאילו אני נמצאת בניסוי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שזימנה את כולם כדי לדגום את כל ספקטרום האוכלוסייה של המדינה ההזויה הזו.

הצלחתי להשתעשע וליהנות מרעיון הגיוון עד שהוא היכה בי בפנים בתור לקבלה במלון. העתיד שלי עמד לידנו ודיבר עם הפקידה משמאל. העתיד שלי הוא אישה רוסיה, העונה לשם "אנה מזרחי". יש לה שני ילדים, היא לבנה עם כובע שוליים ענק שמונע מכל טיפת שמש לגעת בעור שלה, ובעלה כהה עם חזות של ערס ישראלי ממוצע. בשנייה שהיא אמרה את השם כדי לקבל את המפתח לחדר, שנינו הסתובבנו אחד לשנייה בחיוך. היה לנו ברור ש "אנה מזרחי" היא ההתגלמות שלנו. מן מראה שאלוקים פרש לפנינו כדי שנשים לב איך אנחנו נראים. והאמת? אנחנו נראים לא רע בכלל. שני אנשים עם רקע כל כך שונה, תרבות כל כך שונה, שהיו יכולים להיפגש אך ורק במדינה כל כך מגוונת כמו ישראל. אם קיבוץ גלויות היה ענף אולימפי, לענף התרבות והספורט היה חדר מרתף מפוצץ מדליות זהב.

בלה ושלומי באילת. צילום עצמי

לקח לי כמה ימים כדי להתאושש מגברת מזרחי, אבל היא חזרה שנית כשהתיישבנו לנגן על הפסנתר שהעמידה עיריית אילת בטיילת. זה היה רגע קסום. ערב שגרתי. בריזה חמה, מיליון אנשים בחוץ, ושנינו מאלתרים שיר על פסנתר בארבע ידיים. לא לקח הרבה זמן עד התאספו סביבנו הרבה אנות מזרחי. כל מיני משפחות חצי דתיות חצי חילוניות, אבות בלונדינים עם האישה האתיופית שלהם, בדואית ובעלה האשכנזי וחבורת ילדים ערבים שהסתכלו עלינו במבט של "אל תפסיקו לנגן".

וזה היה כל כך יפה. לא בהכרח הנגינה, אלא הישראליות הזו. עשרים אנשים שונים ומשונים, מקובצים מאחורי פסנתר שגם עליו, מנגנים שניים שונים ומשונים. זו הייתה התגלמות המדינה. היופי והאושר שקיים באחווה, בהכלה ובקבלת העובדה שישראל נבנתה כתוצאה מהשוני. וכמה, למרות הדעות הפוליטיות שלנו, ולמרות המוצא, ולמרות העדתיות, כולנו עם אחד. ואולי זה לא נכון להגיד למרות, אלא בזכות. בזכות הדעות הפוליטיות שלנו, בזכות המוצא, ובזכות העדה אנחנו חזקים. חזקים יחד. אמנם ניגנו רק עשרים דקות, אבל במהלכן כולם הורידו את מסיכת האנטגוניזם, נשארו רק עם מסיכת הקורונה ולא התעסקו בשטויות כמו גזענות ותחושת עליונות.

יום אחרי שחזרנו מאילת הכנתי אוכל לשלומי. ביקשתי ממנו שיתקשר לאמא שלו כדי לשאול אותה איזה תבלינים צריך להוסיף לתפוחי האדמה. הראשון ברשימה היה חוויג'. צחקתי ואמרתי ש "רק בישראל רוסיה תבשל עם חוויג'". היא גם צחקה. כי זה נכון. רק פה יווצר מצב שתהיה מישהי כמוני, רוסיה שלמה וגאה מכל הכיוונים, יוצאת עם מזרחי שלם וגאה מכל הכיוונים, מכינה לו מאכלים עם תבלין שרוב הסיכויים שסבתא שלי לא הייתה מצליחה אפילו להגות את שמו, ובתגובה לוקחת אותו לאכול פשטידת דג אצל אמא שלה בסילבסטר. וזה הפלא. חצי תימני, חצי תורכי שאוכל מאכלים רוסים. זו הייחודיות שלנו כישראלים. זה השפע שיש לכל התרבויות להציע, ובמקום להתפלג למחנות כפי שהממשלה מצפה מאיתנו, הדבר הנכון יהיה להירגע, לשבת, להוציא מזלג, ולקחת ביס. ביס ברצון לקבל ולהכיל. ביס לעתיד טוב יותר עבור כולנו.

***

לא מעט נשים חשות כלואות בביתן היום יותר מתמיד. לקריאת תמרורי האזהרה שכתבו בפורום מיכל סלה כנסי ללינק הבא 

חיה בזוגיות אלימה? מחפשת אזן קשבת? התקשרי עכשיו לקו החירום של ל.א לאלימות ואון לייף 6724* 24/7 בכל השפות. אנונימיות מובטחת 
 

 

בלה רבויבשנה הבאה אצל חמותייובל אורן