'חשבתי שמצאתי את אהבת חיי אבל קצת אחרי שהתאהבנו הוא נהרג'

כשהכרתי את תומר כבר ויתרתי על זוגיות. חשבתי שזה יהיה סתם אבל כנראה שעם תומר שום דבר לא יכול להיות סתם. תומר הוא הבן אדם הכי מיוחד ומוכשר שיצא לי להכיר, בן אדם שאי אפשר היה להתעלם ממנו ובטח שאם יצא לך לפגוש אותו אין מצב לשכוח אותו. והכל אצלנו היה מהיר יחסית, בפגישה השנייה כבר דיברנו על "בלעדיות", תוך שבוע וחצי הוא אמר לי שמאוהב בי, תוך חודש אני אמרתי לו.

הוא תכנן לטוס לטיול עוד לפני שהכרנו ושבועיים לתוך ההיכרות שלנו כבר היה ברור לו שגם בטיול שלו נישאר ביחד. התוכנית הייתה שבסביבות מרץ אפגוש אותו בחו"ל אבל תכניות לחוד והמציאות הכואבת לחוד, כי תומר נהרג במהלך הטיול שלו.

היינו ביחד בדיוק חמישה חודשים, מהיום שהכרנו ועד היום שליוויתי אותו לדרכו האחרונה. לא יצא לנו להתערבב הרבה האחד בחיים של השנייה. היינו ביחד רק חודשיים ושבוע לפני שהוא טס. אז יצא לו לפגוש לכמה דקות חברה שלי, לי יצא לפגוש פעם אחת חבר שלו. ובגלל זה האבל בהתחלה היה כל כך בודד. האנשים בחיי לא הכירו אותו. האנשים בחייו לא ממש הכירו אותי ותוסיפו לזה תחילת תקופת קורונה – הכל היה בנפרד. הכל היה לבד.

בחודש הראשון הייתי יחסית עטופה במשפחה וחברים (בעיקר שיחות כי קורונה וזה…), אחרי זה רובם נעלמו. אנשים לא הבינו את הכאב. לא הבינו שהזמן לא אומר כלום אלא שהרגש זה מה שקובע. לא הבינו את עוצמת הקשר שלנו. וזה מצחיק כי בחמישה חודשים הכול יכול היה להיות אחרת – יכולנו להתארס, להתחתן ולהיכנס להיריון. אם היה קורה רק אחד מאלו או אפילו אם הוא היה מכיר יותר אנשים בחיי, כל ההתייחסות הייתה אחרת.

מרב שובל

התחלתי לחפש מקום של אנשים כמוני. אנשים שאיבדו אדם כל כך אהוב עליהם והחברה לא נותנת להם מקום להתאבל, ולא מצאתי. יש את הקבוצות של החברות של חללי צה"ל, יש קבוצות של כאלו שנהרגו בפיגועי טרור, וזה לא התאים. התחלתי לחשוב מה לעשות וככה נוצר הקשר שלי עם הפסיכותרפיסטית עמנואל רגב. יחד העלינו את הרעיון להקים את הקבוצה – "לאבל שלי יש מקום", כי הבנו שיש כ"כ הרבה מקרים שאין להם מענה – מישהי שאיבדה את הקראש שלה, מישהו שאיבד מישהי שהייתה אהבת חייו הראשונה, מישהו שאיבד בן זוג והמשפחות פחות מקבלות, מישהי שאיבדה את האקסית שלה, מישהו שאיבד חבר טוב, מישהי שאיבדה חברת ילדות ולעיתים אפילו מישהו שאיבד בן משפחה ורוצה מקום לפרוק. המטרה של הקבוצה היא לתת לכל אלו תמיכה וחיבוק, מילים, רגישות. והמטרה שלה נולדה מתומר כי תומר הוא השראה. הוא אדם שהספיק כ"כ הרבה בכמעט 37 שנותיו. הוא למד ויצר, שיחק וצייר, הציג והופיע. ואי אפשר לחשוב על תומר בלי לחשוב על עוצמות הרגש המטורפות שלו. ואחד הדברים שהכי חשובים לנו, לאנשים שמכירים אותו, זה להמשיך את המורשת המדהימה והייחודית שלו.

עם הזמן נוצר קשר ביני לבין המשפחה שלו, קשר שאני מודה עליו כל יום. אני יודעת כמה זה לא מובן מאליו שעם כל הכאב שלהם, הם מוכנים להכיר אותי ולתת לי ולכאב שלי את המקום. המשפחה עושה הרבה להנציח את תומר, הקימו עמוד ויקיפדיה, מוציאים לאור ספר שהוא כתב, הקימו עמותה לזכרו בשם "תומר בן חורין לאמנות" שמטרתה לתת מקום ובמה לאמנים צעירים מתחומים שונים, והם משתפים אותי. כל ההתנהלות שלהם עודדה אותי יותר לפתוח את הקבוצה, כי ברור לי שזה משהו שאין לרבים, שישנם הרבה מקרים שאין קבלה ותמיכה כזו מצד האנשים הכי האהובים של האדם שאיבדת.

וזו מטרת הקבוצה, לתת לאנשים מקום. מקום בטוח, מקום לשתף, מקום לבכות ולצחוק, לזכור ולהזכיר. כי לאובדן אין תאריך תפוגה, לאבל אין דרך התמודדות אחת, לאבל אין חוקים. ובסופו של דבר החיים מובילים את כולנו לאבד אנשים אהובים ותמיד יותר קל לזכור אותם ביחד. אז הקבוצה מיועדת לכל מי שאיבד מישהו שאהב, לכל מי שמתמודדת עם הכאב המשתק הזה. כי לאבל שלנו יש מקום.

אבלאהבהמוותרשתות חברתיות